"היהודים באים" חזרה אמש בעונה חמישית כדי למשוך בצמות של החברה הישראלית, בדגש על הפיאות של המגזר הדתי והחרדי. את הפולמוס בשאלה אם תוכנית הסאטירה עוברת את הגבול כבר עברנו בכל עונותיה הקודמות, כולל הפגנות שומרי מסורת, טוקבקים זועמים ומהומות בכנסת - התחושה היא כי יוצרי "היהודים" ותאגיד השידור הציבורי התאהבו בבאזז שהיא מעוררת. בהודעה לעיתונות נאמר כי התוכנית "מבטיחה שמה שהיה קודם הוא כאין וכאפס לעומת מה שצפוי בעונה הזו".
על פי שני הפרקים הראשונים שנשלחו למבקרים, אפשר להרגיע: הפרות הקדושות יכולות להמשיך להסתובב במרעה וללחך עשב להנאתן. וטוב שכך - תאגיד השידור הציבורי בהחלט יכול לסמן קו אדום, ולהודות כי להבדיל מבציבור היהודי, ברגשות הציבור הערבי בישראל (גם הם מממנים אותו) הם לעולם לא יפגעו כך.
מיותר לציין כי אין שום סאטירה בלהציג שוב ושוב את יוסף כהומוסקסואל, וצודק מי שטוען שהדבר נועד כדי לעורר זעם מיותר. העובדה העצובה היא שכשמגלים את כישרון הכתיבה והמשחק של "היהודים" במערכונים אחרים, בועטים לא פחות ומצחיקים הרבה יותר, נותר רק לשאול מאיפה מגיע הרצון הנבזי והמיותר לפגוע ברגשות ציבור מסוים.
את העונה פתח מערכון אקטואלי המציג את משה מול בני ישראל במדבר, אשר נאלץ להתמודד עם "מתנגדי עמלקים", משם הפרק רק הלך והשתפר למערכון שבו השחקן יניב ביטון מנסה לעשות צדק היסטורי עם דוד לוי שבכירי הליכוד האשכנזים הציבו בפניו את תקרת הזכוכית. בנימה אישית שלי, מעניין איך זה פוגש את אותו ביטון ב"ארץ נהדרת" כשהוא משמש חקיין חיסול סדרתי של דמויות מזרחיות (אילה חסון, דרעי) ושל הוגה תיאוריית ישראל השנייה (אבישי בן חיים) כשהוא משמר את הלעג העדתי.
במערכון המוצלח של הפרק, מאפרת באייטיז מתלוננת במשרדי הטלוויזיה החינוכית על הטרדה מינית של דובי דוברמן, וזוכה ליחס שזכו אליו הקורבנות של משה איבגי. את הפרק סיים שיר פארודי שהופך את הבטן, על שירו של בועז שרעבי "לשיר ברון" בטקסט חדש ומודע לעצמו המסביר לאברה מנגיסטו למה בחור שחור ולא "שכנטוז" לא יזכה לעסקת שבויים. וגם לא לקמפיין ציבורי.
היהודים באים 5, כאן 11
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו