בניגוד לדעה הרווחת, כלל לא בטוח שרוסיה תפלוש לאוקראינה

האם פלישה רוסית לאוקראינה היא "בלתי נמנעת", "תרחיש ודאי", "עניין של ימים" כפרשנותם של חלק מהמומחים או שעדיין לא כָּלְתָה הָרָעָה? גם כעת קשה לפסוק בשאלה זו. ההערכה כי פניה של רוסיה למלחמה נסמכת על צירוף של שלושה מרכיבים: ההיערכות הצבאית ההתקפית של הכוחות הרוסיים בגבולות אוקראינה, היעדר התקדמות בשיחות המדיניות, והודעותיה הפומביות של ארה"ב ולפיהן המידע המודיעיני שבידיה מלמד כי "פלישה רוסית עשויה להתרחש בכל רגע".

נראה כי האמריקנים מאמינים באמת ובתמים כי תרחיש כזה צפוי להתממש החל מטווח הזמן המיידי. מתוך כך הם נקטו צעדים של הרגע האחרון: קריאה דחופה לאזרחי ארה"ב לעזוב מיידית את אוקראינה והבהרה כי "ממשלת ארה"ב לא תוכל לסייע בפינוי במקרה של תקיפה רוסית", שיחה טלפונית בין ביידן ופוטין שבה הובהר שוב כי פלישה רוסית תגרור סנקציות חמורות ומיידיות כלפיה, וצעדים להגברת התיאום בין מדינות המערב לתמיכה באוקראינה ולהפעלת לחץ על רוסיה.

מן הצד השני, הדוברים הרוסים ממשיכים להכחיש את הכוונות ההתקפיות המיוחסות לרוסיה. הם אף מאשימים את המערב בליבוי המתיחות ובקמפיין תקשורתי שנועד להשחיר את רוסיה ולהצדיק את שאיפות ההתפשטות של המערב.

כיצד ניתן להסביר את הסתירה בין טענות ארה"ב להכחשותיה של רוסיה? אפשרות אחת היא לראות בהודעות הפומביות את מה שבאמת הן מיועדות להשיג: חלק מהלוחמה הפסיכולוגית ומהמערכה המדינית המתנהלות כעת. ברי אפוא כי הן מנוסחות באופן מגמתי ומציגות רק את מה שישרת את האינטרס של מנסחיהן. אפשרות נוספת היא להיאחז בפרט קטן אך משמעותי שהופיע בהודעות חלק מהדוברים של ארה"ב ולפיו, לצד המידע על ההכנות הרציניות לפלישה רוסית, לא ברור אם פוטין החליט באופן סופי בעניין זה.

אם כך הדבר, ניתן להעריך שההכנות מצד רוסיה לפלישה לאוקראינה נועדו לאיים ולהפעיל לחץ על ארה"ב ומדינות המערב לספק את דרישותיה של רוסיה, הנוגעות לבלימת התפשטות נאט"ו למזרח וליחסים שארה"ב ומדינות המערב מקיימות עם מדינות בריה"מ לשעבר. כדי שהאיום הרוסי יהיה אפקטיבי הוא חייב להיות אמין - כפי שארה"ב אמנם קולטת אותו כעת. אין בכך לומר כי זהו איום סרק! ההפך הוא הנכון. האיום הוא אמיתי, אלא שההחלטה הסופית לגבי הפעלתו תלויה בתוצאות המהלכים שלפניו, ובכך נוכל להסביר את אי הבהירות באשר לעמדתו הסופית של פוטין. מיקוד המאמץ האמריקני בפוטין מלמד כי כך נראים הדברים גם בחדרי הדיונים בוושינגטון. אולם, הרושם הוא כי עדיין גדול המרחק בין דרישותיו לבין ההצעות שארה"ב מעבירה.

כך או אחרת, משעה שהוכן איום אמין - הפיתוי להשתמש בו הוא גדול - וכך, גם אם לא זו היתה הכוונה המקורית של מחוללו, הרי הוא יכול למצוא עצמו נמשך לכך לאור המוכנות הגבוהה, מתוך שיקולי יוקרה ומתוך הבנה טובה יותר של המחיר שהוא צפוי לשלם.

תרחיש נוסף להתפתחות המשבר הוא הפיכת המצב הנוכחי לקבוע. במצב כזה שתי המעצמות יסיימו את הפרק הנוכחי ללא הסכמה אך גם ללא מלחמה: רוסיה תסיים אותו כשהיא אוחזת בעמדות משופרות וערוכה לפעול בהתראה קצרה מבעבר; ארה"ב תסיים אותו ללא כניעה לתכתיבי פוטין אך גם ללא מלחמה. אירופה תנשום לרווחה, עד לפעם הבאה.

ומה לגבי ישראל? מאזן האיומים וההזדמנויות בתרחיש של מלחמה באוקראינה והחרפת העימות בין רוסיה לארה"ב ולמערב הם שליליים. לישראל יחסים טובים עם כל המעורבים במשבר, ועליה לחתור לשמר זאת.

המשבר באוקראינה עלול להשפיע לרעה בסוגיית איראן. כבר עתה הוא מאיים לדחוק אותה ממרכז סדר היום העולמי. על ישראל לוודא שהאיראנים אינם מנצלים את ההמולה כדי לקדם את ענייניהם, בין בתחום הגרעין ובין בתחומים אחרים. בה בעת, ישראל תצטרך להמשיך לעמוד על המשמר כדי להבטיח שההתפתחויות באירופה לא ישמשו להצדיק פשרות נוספות עם איראן.

הכותב כיהן כיועץ לביטחון לאומי וראש המטה לביטחון לאומי בשנים 2021-2017. משמש כיום עמית מחקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)