מרגש: תור ארוך של אנשים ממתינים מחוץ לביתו של יהונתן פולארד כדי להשתתף בניחום אבלים על אשתו אסתר ז''ל  

בראיון שקיימה בעבר, סיפרה רעייתו של פולארד על הקשר המיוחד שהיה לרב אליהו עם בעלה, על סיפורי הישועות להם זכו, וגם על הייסורים שקיבל על עצמו הרב למענו. ראיון מרגש

בתחילת הריאיון שהיא מעניקה לערוץ 'אורות', נראה שהיא נרגשת מאוד. לרגעים, כשהיא מדברת על סיטואציות שמכאיבות לה במיוחד, היא עוצמת את העיניים ונאנחת אנחה עמוקה, כמי שמחזיק עצמו שלא לפרוץ בבכי סוער נוכח הסערה הפנימית שמלווה אותו.

ולמרות כל הכאב שפורץ ממנה לעיתים במהלך השיחה, נקל להבחין גם בכוחות הנפש הגדולים, באישיות החזקה ובנחישות של אסתר פולארד, שמעבר להיותה האישה של אחד האסירים לשעבר הכי מתוקשרים בעולם, עימו עברה שנים ארוכות וקשות של תופת, היא אף התמודדה בחייה האישיים בגבורה עם מחלת הסרטן.

דרך הנוכחות שלה, קל יותר להבין אולי איך הצליח בעלה, יונתן פולארד (61), להחזיק מעמד באחד מבתי הכלא השמורים והאכזריים ביותר בארצות הברית, בו היה כלוא במשך 30 שנה, במאסר עולם. אם ננסה לפרוט אותם לימים – הרי שמדובר בלא פחות מ-10,956 ימים(!).

לדבריה, בעלה הוחזק שם בתת תנאים של ממש. "יונתן הוחזק שלוש קומות מתחת לאדמה, בבידוד מוחלט, לא ראה את השמש שבע שנים, לא ראה את הדשא, לא פרח, לא כלום", היא מתארת. "יונתן לא יצא לחופשה אפילו פעם אחת במשך כמעט 18 שנים. אפילו לא ללוויה של אימו או אביו. אין שום אפשרות לבעל ולאישה להתייחד ואסור להביא ילדים לעולם. אנחנו צריכים לבנות עולם משלנו, כשבינינו שולחן וסביבנו פושעים רבים: אנסים, רוצחים ושודדים. אסור להביא לו כלום, אסור לכתוב או לקרוא או לדבר בטלפון בעברית ואין אוכל כשר. בבית-הסוהר הראשון שהוא היה בו, בספרינגפילד, הוא היה במשך שנה שלימה בלי בגדיו, משקפיו או כל חומר קריאה. הוא נכלא בחדר קטן בטמפרטורות נמוכות מאוד ועם אנשים מעורערים שכלית כתוצאה מאיידס".

"לא ויתרתי על החיים שלי – הוא החיים שלי!"

היכרותם של בני הזוג החלה בשנת 1971, הרבה לפני שפולארד הורשע כאסיר בשנת 1985. אז השתתפו שניהם בתכניות קיץ שהתקיימו בארץ לתיירים יהודיים מהתפוצות. אסתר, אז - איליין זייץ, מתארת איך כבר אז הבחינו השניים ב"שפה משותפת של אהבת העם והארץ" שהיתה להם. אולם לאחר המחנה, כל אחד מהם טס חזרה לביתו – יונתן לארה"ב, ואילו אסתר לקנדה, והקשר בין השניים נותק. במרוצת השנים נישא פולארד לאן הנדרסון, אולם לאחר שנכלא – התגרשו השניים (ואן בעצמה ריצתה עונש מאסר כבד).

מספר שנים מאוחר יותר, קראה אסתר על אסיר יהודי שנמצא בארה"ב שכדאי לכתוב לו על מנת לעודד את רוחו. בלי לדעת למי היא כותבת, ובלי להסס – כתבה לו אסתר בטוב ליבה מכתב מחזק. מאוחר יותר יספר פולארד לאסתר, כי קיבל את המכתב בהיותו כלוא בצינוק בכלא מריאון, סגור ב-13 מנעולים, שלוש קומות מתחת לאדמה, כשכמות המכתבים שהורשה לשלוח מוגבלת. נותרו לו עוד המון מכתבים לענות עליהם – אולם רק עוד שני בולים, אותם החליט להקדיש למכתבים עבור אסתר. זאת, למרות שנהג לשמור את הזכות שלו למכתבים, רק לנמענים שיכולים לסייע בחילוצו.

במרוצת הזמן וחלופת המכתבים, התהדק הקשר בין השניים, כשאסתר מלאת התפעלות מאהבת העם והארץ שפיעמו בפולארד, ומכוחות הנפש האדירים שלו לשרוד את המציאות הקשה והבלתי נתפסת שנכפה עליו לשרוד בתוכה.

"יש אנשים שאומרים 'איך יכולת לוותר על החיים שלך?' אבל אני לא ויתרתי על החיים שלי, הוא החיים שלי. הוא אדם כל-כך נפלא. כל דבר טוב ששמעת עליו זה כלום לעומת מה שהוא באמת. הוא נדיב, עדין ורגיש, מבין ומתחשב וגם מבריק", תיארה אסתר בראיון שקיימה עם העיתונאית עופרה לקס.

עוד היא מתארת, את אחד הסיפורים המופלאים שהתרחשו בקשר בין האסיר פולארד – לבין הרב מרדכי אליהו זצ"ל, קשר עליו עוד יורחב רבות בהמשך. הסיפור מתקשר להיכרותם, ובני הזוג פולארד רואים בו היום מופת של ממש. המקרה התרחש כבר בפגישה הראשונה שהתקיימה בין הרב זצ"ל לבין פולארד. "באיזשהו שלב, אנחנו עוד לא היינו נשואים ואף אחד לא ידע דבר עליי, והרב אמר לו שהיה לו חזון על 'האישה שאתה עתיד להתחתן איתה'. הוא התחיל לתאר אותי, ואיפה אני גרה ואיך אני נראית, והתכונות וכו', ואז הוא שאל את יונתן 'האם משהו כבר התרחש במציאות, שמתאים לחלום שלי?', ויונתן שמח מאוד, כי אף אחד לא ידע עליי אז, והתחיל לספר את כל מה שהיה בינינו. ואגב, איך זה יצא החוצה? כי הסוכן מהמוסד (שהתלווה לפגישה בין השניים – א.כ), לקח את הסיפור הזה והדליף אותו לתקשורת, אז פתאום כל העולם ידעו עליי.

"מאז הביקור הזה", מוסיפה אסתר, "הרב התחיל להיות מאוד קרוב אלינו והשתדל כמיטב יכולתו כל השנים לעורר את העם ולמשוך את העם להתפלל, לפעול ולעשות שיהיה אכפת להם מיונתן. היה לו מאוד קשה".

"הרב טיפל בנו כמו הילדים שלו"

בהמשך, מתארת אסתר כי בעקבות הקשר ההדוק עם הרב אליהו, לאורך השנים היתה לבני הזוג דלת פתוחה בכל דבר ועניין כבני משפחה ממש, ובכל שעה שהם רק נזקקו לעזרתו – ידעו שיהיה שם בשבילם. "אני עשרים שנה הייתי הקשר החם בין הרב ליונתן", מתארת אסתר. "הרב ביקר אצל יונתן בכל פעם שהוא היה בארצות הברית, והרב גם סיפר לי שהוא קיבל הרבה פעמים הזמנות מארצות הברית, והיה מוכן לנסוע אך ורק כדי שיוכל לראות את יונתן".

לדבריה, "זה היה מדהים לראות את שניהם יחד, כי ב"ה אני זכיתי להיות ברוב הפגישות ביניהם. אין לי מילים לא בעברית ולא באנגלית לתאר את האווירה כשהם היו ביחד. איך חדר הביקורים התמלא באור, איך הבינו אחד את השני, איך התייחסו אחד לשני. מהרגע הראשון שהרב היה נכנס ואז היו מביאים את יונתן, הם היו רצים אחד לקראת השני".

מאוחר יותר, מתארת אסתר את המפגש, בו החליט הרב מרדכי אליהו לשנות את שמו של יונתן, ולהוסיף לו ה', כך שייקרא יהונתן במקום שם הילדות שלו, יונתן. "באחד הביקורים הוא גם שינה את השם של יונתן ליהונתן, הוסיף לו את ה-ה'. אבל לא סתם ככה, עם הרבה שאלות קודם, ובדק את העניין ואז הוסיף לו את ה-ה'. הרב ממש טיפל בנו כמו הילדים שלו, הוא תמיד חיזק את יונתן ואמר שהוא יוסף הצדיק של דורנו".

"פעם אחת קרה מקרה דחוף, אני הייתי כאן ויהונתן היה בכלא, וכפי שאמרתי, היינו מתייעצים עם הרב בכל עניין ועניין, והיה מקרה דחוף, עניין של חיים ומוות, שאני הייתי חייבת מיד לדבר עם הרב. רצתי ללשכתו, נכנסתי, אמרתי לאנשיו בלשכה שאני חייבת לדבר עם הרב מיד. הם הסתכלו עליי במבט שאמר: 'מה זה, איזה מן חוצפה זאת', אבל אני לא מאשימה אותם, הם ידידים מאוד טובים שלנו ואנחנו אוהבים אותם", צוחקת אסתר.

"ואני אמרתי: 'אבל אני חייבת! אני חייבת! זה עניין של חיים ומוות! הרב שמע ואמר להם להכניס אותי. ואני נכנסתי, ודבר ראשון התנצלתי. אז הוא (הרב) אמר לי: 'קודם כל אסתר – תשבי, דבר שני – תשתי'. הוא ביקש שיביאו לי כוס מים, הוא רצה להרגיע אותי. ואז הוא אמר לי: 'אין לך על מה להתנצל, עשית את הדבר הנכון. כל פעם שיש משהו חשוב או דחוף לגבי יונתן – תבואי. לא משנה אם זה במשרד או בבית – תבואי. ואם לא נותנים לך להיכנס – תיכנסי בכל אופן"'.

"ואז ידעתי שיש לנו גישה אליו 24 שעות. אבל מעולם לא ניצלנו את ההזמנה, זה רק הרגיע אותנו מאוד שהוא תמיד אתנו, מוכן לשמוע, להקשיב, לעזור".

"אם לרב יש יחס מיוחד בשמיים – שיעשה משהו למען יונתן"

בשלב זה מתארת אסתר תקופה קשה מאוד שעבר יונתן בכלא, עד כדי כך שחששה לחייו. "זה היה בסביבות 2006", היא מתארת. "יונתן היה במצב קשה מאוד, ואני ידעתי שאם משהו לא יקרה, ומאוד מהר - אני פשוט פחדתי על חייו של יונתן. אני הלכתי לרב וסיפרתי לו על כל מה שעובר על יהונתן, ועל החשש שלי, ואז שאלתי אותו: 'כבוד הרב אני יכולה לשאול שאלה?', 'כן', הוא ענה. 'האם יונתן בן בית אצל הרב? האם זה נכון?', הרב חייך חיוך גדול, כאומר 'בוודאי, בוודאי', וכל אנשי הלשכה שהיו בפגישה אתנו, הרב זעפרני והרב חיים סוויסה הסכימו וחיזקו את דבריו. 'וכבוד הרב, נכון שכבוד הרב הוא בן בית אצל הקב"ה?', וכולם אמרו: 'כן, בוודאי', והרב רק חייך.

"אז אמרתי: 'אז אם כן, אז לרב יש יחס מיוחד בשמיים, ויש לו זכות לדרוש דברים ולעשות דברים שרק בן בית יכול לעשות'. אז אני אמרתי לו: 'אז אני מאוד מבקשת כבוד הרב, אם כבוד הרב לא יעשה משהו בשמיים עכשיו ויזרז עניינים - אני פשוט פוחדת על חייו של יונתן. כבוד הרב חייב לעשות משהו בתור בן בית בשמים!'. אז הוא לא אמר הרבה, אבל הוא נתן לי להבין שהוא מסכים, והוא יעשה, וזהו.

"ואני זוכרת שעזבתי את הפגישה ודיברתי עם יונתן וכל כך שמחתי, כי מה אנחנו ציפינו שהוא יעשה? הרב היה עניו גדול. הוא מעולם לא דיבר על זה שהוא היה המקובל הגדול ביותר של דורנו, הוא לא דיבר על זה שהוא היה מקובל בכלל. אבל אנחנו ציפינו שאם הוא יעשה משהו בשמיים - הוא יעשה משהו... אני לא יודעת מה. יש תפילות מיוחדות, יש עם הלולב תנועות מיוחדות, יש כל מיני דברים קבליסטים, לא היה אכפת לי, אבל העיקר שזה יעזור".

לדאבון הלב, אסתר מתארת כי בצער רב גילתה באחד הימים מה באמת התרחש עם הבקשה שלה, והדבר הסב לבני הזוג פולארד צער עמוק. "אנחנו רק גילינו אחרי כמה זמן מה זה היה", היא מתארת. "כי אחרי הפגישה הזאת לקח לי המון עד שראיתי אותו שוב. כי בכל פעם שרציתי להיפגש איתו – הוא היה חולה. כל כך חולה, כך זה התחיל. עם כאבי גב, כאבי תופת שגרמו לו שאפילו לא היה יכול להיכנס לאוטו שלו, ומשם המצב הלך והידרדר, והוא שוב ושוב חולה, והוא לא מקבל אף אחד או בקושי מקבל. אז חיכיתי אולי ארבעה חודשים, דבר מאוד נדיר, כדי לראות אותו.

"בפעם הבאה שראיתי אותו זה קרה באופן פתאומי, הרימו טלפון אלי מהלשכה ואמרו לי 'אסתר תבואי מיד, הרב הגיע ללשכה היום והוא מוכן לקבל אותך'. כי הוא לא קיבל אנשים, אז מיד רצתי אליו ללשכה, ואני זוכרת שהוא קיבל אותי עם חיוך, וראיתי שהוא סובל, ראיתי שלא נוח לו, שהיה לו קשה לשבת.

"ישבתי ומיד נכנסתי לעניין ואני אמרתי לו: 'כבוד הרב יש לי מסר מאוד חשוב מיונתן אליך'. והוא נענה, וביקש שאמשיך, ואמרתי לו: 'כבוד הרב, אתה זוכר שבפעם הקודמת שהייתי פה, ביקשתי שכבוד הרב יעשה משהו כבן בית בשמיים לזרז עניינים?', 'כן', הוא סימן לי. 'כבוד הרב, יונתן רוצה שתדע שהוא לא התכוון על ידי ייסורים! הוא לא התכוון שאתה תקבל על עצמך ייסורים! זה הוא לא רוצה! הוא לא מוכן!'", זעקה אסתר בדמעות כשהיא מתארת את אותו הרגע במהלך הריאיון.

"והרב רק חייך חיוך גדול, כאילו הבן שלו אמר משהו מבריק", היא ממשיכה לתאר בהתרגשות, "וזה בדיוק איך שהוא ענה לי, ואני הייתי על סף בכי, ובקושי יכולתי לרסן את עצמי, והוא רק חייך ואמר: 'אסתר, תגידי לבעלך שהוא מבריק'. ואז הוא סימן לי שהוא לא מוכן לדבר יותר על זה, והמשכנו הלאה לדבר על משהו אחר, ואני הייתי אומללה, ומאז המצב שלו פשוט הלך והידרדר. הוא פשוט קיבל על עצמו ייסורים, שאם הוא לא היה מקבל על עצמו – יונתן היה סובל את כל זה... ואם תדברו היום עם הרבנית (אליהו), היא תספר לכם שאלה לא היו ייסורים שיונתן היה סובל, אלא הוא קיבל על עצמו ייסורים איומים למען כל עם ישראל, להביא את הגאולה עלינו...".

"תלכו קודם לכותל, ורק אחר כך תבואו אליי"

לסיום, מתארת אסתר בכאב את השיחות הרבות שהיו לרב מרדכי אליהו זצ"ל עם בני הזוג, הנוגעות ליום ההוא שבו יקבל פולארד את חירותו בחזרה, יום שבקיומו לא הפסיקו להאמין, במשך כל השנים הארוכות והקשות שעברו עליהם. אסתר מתארת, כי מבחינתה מדובר בעוד סיפור שממחיש כמה הרב הבחין בדברים וצפה מראש מה עתיד לקרות. בחלק הזה בשיחה, נראה שהיא נרגשת במיוחד, ובכי נאלם פורץ מפיה מבין המילים. "הרב היה תמיד מדבר אתנו על העתיד, מתי שיונתן יגיע הביתה ואמר לנו מה לעשות ואיך להתנהג. ויום אחד ישבנו בבית הסוהר, אני והרב ויונתן, בבאטנר, ודיברנו על היום שיונתן יצא ויבוא הביתה. ואנחנו מיד אמרנו: 'אנחנו נגיע מיד אליך כבוד הרב, מיד אליך, משדה התעופה, לשום מקום אחר, לאף אחד אחר, מיד אליך'. והרב אמר 'לא, אתם לא תבואו אלי'. הוא אמר לנו 'דבר ראשון ללכת לכותל ואחר כך אלי'. עד היום לא הבנתי את זה. היום אני מבינה. היום אני מבינה שקודם לכותל ורק אחר כך לקברו של הצדיק הגדול הזה".

https://www.hidabroot.org/article/175468

תנצב"ה.

עם ישראל במיטבו.