נעם חורב: "אמא לילד חולה אמרה לי שכשהיא עצובה, היא פותחת את הספר שלי"

מתי בפעם האחרונה כתבת?

"כל הזמן. אנשים חושבים שלכתוב זה רק הפעולה של הכתיבה, אבל אני כותב כל הזמן, גם כשאני ישן, כי אני חולם חלומות שהופכים לשירים. הפעולה אחר כך היא רק לסדר את הדברים. המוח שלי כל הזמן עובד, מחפש מאיפה יבואו הרעיון הבא, השיר הבא. אני כותב שברי משפטים, רעיונות והתחלות כל יום, כמה פעמים ביום, וגם מפרסם כל הזמן ברשתות. זה טוב שיש לי פלטפורמה. הרשת היא קרקע פורייה ואני יודע שאם אפרסם שם וזה ייגע בהמון אנשים, ירגש אותם ויגרום להם להגיב, יהיה לי דרייב. כל אמן צריך קהל, ויש משהו כיפי בזה שיש לי במה ושאני רק צריך לשתף והקהל שלי יגיב. אני כותב הרבה על עצמי. ברור שיש דברים שהם 'אמת סיפורית', כי אני רוצה לספר סיפור ולהעביר מסר, אבל הגרעין הוא תמיד אמת, דברים שקרו לי או לאחרים.

"אני כותב הרבה לאמנים. למשל, עכשיו אני עובד עם נסרין ועם אליעד נחום ולא מזמן יצא שיר שכתבתי לזהבה בן. אני עובד גם עם אמן מדהים בעיניי בשם אלדד כהן, שלקחתי אותו תחת חסותי. הוא זמר נהדר שהיה ב'כוכב הבא', ולטעמי הוא אחד הזמרים המרגשים שיש. אני מאוד רוצה שישמעו כבר את השירים שלו".

מתי בפעם האחרונה עשית מעשה טוב?

"אתמול. הייתי בביה"ח שניידר עם רמי קלינשטיין, עם פרויקט חדש שיצא לפני חודשיים בשם 'מתנות קטנות', מארז של ספר ואלבום שירי ילדים חדשים שרמי הלחין ואני כתבתי עם עידן עמית. המון אמנים משתתפים בזה, משה פרץ, לי בירן, מירי מסיקה, רוני דלומי, שירי מימון, הראל סקעת ועוד. זה פרויקט עם ניחוחות של פעם. הרגשנו שנוצר ואקום בעולם הילדים, ושצריך לדבר איתם בגובה העיניים. לא להטיף להם ולא להתיילד. רצינו לתת לדור הזה מה ש'הכבש השישה עשר' נתנו לנו. נכון, אנחנו נתלים באילנות גבוהים, אבל אני מרגיש שזה יכול לקרות.

"הגענו לבית החולים, וכשאתה מסתובב בין המיטות ורואה את הילדים החולים ואת ההורים, למשל מול ילדה בת 11 בלי שיער, אתה אומר לעצמך 'במה אני מתעסק, על מה אני מתעצבן?' אני משתדל להתנדב כמה שאפשר. פעם בחודש במינימום אני מופיע מול חיילים או במקלט לנשים מוכות, ותמיד מוכן גם לתרום ספרים שלי. כשכותבים לי שרוצים את הספר ואין כסף לרכוש אותו, אני מייד שולח עותק".

מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל ההורים?

"השבוע. אבא שלי עמירם, בן 76, מתמודד עם בעיה בגב, ואמא שלי אורה, בת 74, מטפלת בו בבית. היא צעירה ופעילה לגמרי. מגיבה לי בסטורי. היא אישה חזקה כזו, מהדור של 'אני מסתדרת' שלא אוהבת לבקש עזרה, אבל אני בגיל שההורים מזדקנים, וכשהקורונה הגיעה זה הפך להיות פחד קיומי. הכל מפחיד אותי לגביהם. כשאני מבקר אותם אני אומר שאני חייב לבוא יותר, אבל אז אני חוזר הביתה לתל אביב ונשאב לעולם שלי. מבחינתי אנחנו בהחלפת תפקידים, עכשיו אני צריך לטפל בהם כמו שהם טיפלו בי.

"נולדתי עם יד ימין משותקת, ואמא שלי יצאה למלחמה על היד שלי. בסוף יש משהו בבטן של אמא, באינטואיציה האימהית. היא פשוט ידעה שהאבחנה לא מדויקת. היא לקחה אותי למטפלת פרטית, שהיתה סקפטית, אבל אמא עשתה איתי תרגילים בבית והתמונות שלי כילד הן עם יד ימין חבושה. היום הכל בסדר, זו היד שאני כותב בה.

"הייתי ילד יצירתי ושובב שגדל במקום קטן, פריפריאלי ומשפחתי, והעיניים שלי היו נשואות למרחקים. הייתי ילד שכותב ומצייר ומצאתי את הדרך שלי ללכת נגד הזרם ולעשות את הדברים שלי. בגיל ההתבגרות הסתגרתי, השתבללתי, הרגשתי בדידות גדולה. הייתי מוקף בחברים, אבל נשאתי סוד ולא שחררתי את האמת שלי".

מתי בפעם האחרונה צילמת סרטון ברכה?

"לאחרונה ממש נהייתי דקל וקנין. כל היום אני עסוק בלצלם סרטונים לחתונות, ימי הולדת, בר מצוות, מסיבות רווקות, גירושים, הכל. לפעמים שולחים לי בחזרה את התגובה של האדם שקיבל את הסרטון, וכשאני רואה איזה אושר ה־20 שניות האלה גרמו לו אני אומר לעצמי 'מה, לא אגרום למישהו כזה אושר?'"

מתי בפעם האחרונה קינאת?

"בחודש שעבר. ביקרתי אצל חברה וראיתי שם קן משפחתי חמים והיה לי רגע כזה שאמרתי לעצמי 'גם אני רוצה כזה'. הרבה פעמים התחבטתי בשאלה אם אני רוצה ילדים, או צריך ילדים כי זה מצופה ממני, וזו שאלה שקשה לענות עליה. זו החלטה באמת חשובה, להיות אבא, וצריך להבין אם אתה באמת מוכן לשים את זה בסדר העדיפויות שלך. זו ההחלטה הכי חשובה שחיים ואני קיבלנו בזמן האחרון, שאנחנו רוצים להקים משפחה ומוכנים לזה".

מתי בפעם האחרונה חשפת סוד גדול?

"יצאתי מהארון בגיל 23. לפני כן היתה לי חברה במשך שלוש שנים ומאוד אהבתי אותה. עד היום אנחנו בקשר מצוין. אני חושב שלא ידעתי שאני גיי, או לא ידעתי לקרוא לזה בשם. ידעתי שיש בי משהו שונה ואחר, אבל לא ידעתי לתת לו כותרת. סיפרתי לאמא שלי שאני גיי בשיחה פנים אל פנים. אמרתי לה שמי שישן פה הוא לא סתם חבר שלי שנשאר לישון - הוא בן הזוג שלי.

"חיים, בן הזוג שלי בשש השנים האחרונות, יצא מהארון בגיל 29. כל אחד עם התהליך שלו. היום אנחנו נשואים שנתיים. נישאנו בליסבון, וההורים שלי כיום שרופים עליו ברמות. הם בוחרים בצד שלו בכל ריב שלנו. היום אני חי חיים כל כך מאושרים עם הבחירה שלי, ואנחנו מתכוונים להרחיב את המשפחה ולהביא ילד בקרוב. באמת אין היום שום סיבה בעולם להישאר בארון".

מתי בפעם האחרונה לא הבינו אותך?

"לפני כמה ימים הייתי במופע מול בני נוער מדהימים במצפה רמון. באתי עם המון חששות, חשבתי שאבהיל או ארתיע אותם, אבל זה היה עניין שלי ולא שלהם. הם קיבלו באדישות את זה שאני גיי. 'אז אתה גיי, אחלה, מה הביג דיל?' - ואני חשבתי על עצמי בן ה־16 בעפולה. לא ידענו בכלל מה זה גיי. היה נער במופע ששאל אותי למה מכעיס אותי אם המדינה מכירה בנו כזוג נשוי או לא, ועניתי לו שמעבר לזכויות ולהטבות של כל זוג נשוי, יש כאן עניין עקרוני. הייתי בצבא, אני משלם מסים וממלא את החובות שלי, ורוצה את הזכויות שלי. חצי מהמדינה נכנסת לחופה עם שירים שכתבתי, אבל כשאני רוצה להתחתן אני צריך לצאת החוצה? היה לי קשה להסביר לו שזה לא עניין פרגמטי, אלא ברמה העקרונית, הערכית. הרגשתי שהיה קשה לו להבין, אבל בסוף הוא הבין.

"אני עדיין במצב של רגל פה רגל שם, כי בדור של היום אני רואה את הקבלה ואת ההכלה - למרות שעוד יש דרך לעבור - אבל הרגל השנייה שלי עוד נטועה בעפולה ובמה שאני הייתי צריך לעבור. בבושה, בהסתרה. אני חווה את שני העולמות, וזה מדהים לראות את המעבר. יש סיבה להיות אופטימיים, אבל יש עוד דברים לעשות, החל בחקיקה וכלה ברחוב הישראלי ובמקומות שזה עדיין לא מקובל בהם. אלה תהליכים חברתיים עצומים שלוקחים זמן. זה ששרית חדד יצאה מהארון היה אירוע היסטורי בעיניי, ואני לא מגזים. היא דמות היסטורית ואני רואה כמה כוח זה נותן לילדים ולילדות, שמבינים עכשיו שאתה יכול להיות מאושר, מצליח ולחיות חיים טובים, נעימים ושלווים, ולהיות הומו או לסבית".

מתי בפעם האחרונה אמרו לך "לא"?

"לפני שנתיים. את הספר שלי, 'טיוטה של אושר', איש לא רצה להוציא לאור. שברתי את החסכונות שלי ולמדתי איך להוציא ספר לבד. קיבלתי את כל ההחלטות, מגודל הפונט והריווחים, דרך סוג הדף ועד כריכה קשה או דקה - מיליון החלטות. הוצאה אחת גדולה דחתה את הספר וייאשה אותי. הם אמרו לי 'נעם, זה לא משתלם, אנשים לא קוראים ספרים היום, בטח לא ספרי שירים'. אחר כך דחו אותי גם הוצאות קטנות.

"מאז שהספר יצא הוא ממוקם גבוה בטבלת המכירות, ואשקר אם אגיד שלא אמרתי בלב 'אני אראה לכם מה זה'. מההוצאה הגדולה שדחתה אותי קיבלתי בסוף מייל, שבו הם הודו בטעות שלהם. אמרתי לכותבת תודה רבה. כשהספר מכר 100 אלף עותקים היה מופע גדול וחגיגי, ושם חיים הגיש לי בחגיגיות את מייל הדחייה. הוא הדפיס ומסגר אותו".

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"? 

"אתמול בלילה, לחיים. אנחנו גם עובדים ביחד, הוא הסוכן שלי, וזו מלכודת גדולה שיכולה להוביל להרבה בלאגנים, אבל אנחנו במודעות לדבר הזה, נזהרים ודואגים להגיד 'אני אוהב אותך' כל הזמן. אין פה בוס ואמן, יש דיאלוג בריא. נכון, יש בלאגנים ועניינים כי אני נוטה לאובר דרמטיות, אבל הוא מאזן אותי.

"חיים היה קצין בקרבי ושירת 12 שנים בצבא, אז יש לו ארך רוח והוא יכול לשאת אותי. אנחנו כבר שש שנים זוג ועובדים יחד שנתיים. זה דבר שקרה באופן טבעי, הוא תמיד ייעץ לי על כספים, לו"זים וכולי, כי אם זה היה תלוי בי אני לא יודע מה היה קורה. אני עסוק בלכתוב שירים, אבל לאט־לאט נפח העבודה גדל עד שחיים נכנס לזה פול טיים ג'וב וגם הוא לא עומד בקצב. זה לטפל בספרים, בתיאטרון, בסדנאות הכתיבה, במופעים ובעוד אינסוף דברים. כסוכן שלי הוא מסתכל מלמעלה על התמונה הרחבה ואני מרגיש שהוא לא מחרטט אותי. חשוב לא רק להגיד כמה אני מהמם, אלא גם מה פחות עובד, ואני מאמין לו".

מתי בפעם האחרונה נכשלת?

"היום שלי שזור כישלונות קטנים. למשל, אני כל הזמן שולח שירים לאמנים והם אומרים 'לא מתאים'. לפעמים יוצא שיר לרדיו והוא לא מצליח כמו שחשבתי, או שאני מפרסם איזה טקסט והתגובות פושרות. בהתחלה הכישלונות האלה היו מוציאים לי את הרוח מהפרשים. הייתי אומר לעצמי שבטח השיר לא טוב ושאני כותב לא טוב. לאט־לאט הבנתי שכל יום אקבל 'לא', אבל כל עוד אני מעז, מנסה ונמצא ביצירה, חלק מהדברים יצליחו וחלק לא, והעיקר זו העשייה".

מתי בפעם האחרונה פחדת?

"לפני מסע ההופעות בארה"ב שעשיתי לאחרונה. זה היה מסע גדול ואינטנסיבי, נדדנו בין מדינה למדינה ולא ידעתי איך הקהל יגיב או אם יבואו אנשים בכלל. חוסר ודאות הוא הדבר שהכי מפחיד אותי. כל עוד אני יודע עם מה אני צריך להתמודד, אני אתמודד עם זה. מה שהיה יפה לראות זה את הצמא של הישראלים שגרים שם. הם נושאים געגוע גדול למדינה. דיברתי שם עם אלפי ישראלים וכולם אמרו לי שהם 'תכף חוזרים לארץ', גם אם הם שם ב'גיחה' של 14 שנה. במופע אני משמיע שירים ישראליים ומדבר על ילדות, געגוע וזיכרונות, אז אנשים התפרקו שם. לפעמים הייתי צריך לעצור את המופע".

מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?

"השבוע, אחרי מופע. תמיד חשוב לי להישאר לדבר עם אנשים, לחתום ולהצטלם, גם אם זה מתיש. השבוע היתה אישה שסיפרה לי שיש לה ילד חולה בבית, ובכל פעם שהיא עצובה היא פותחת את הספר שלי שנמצא אצלה בתיק וקוראת בו קצת. זה פשוט מטורף מבחינתי להבין מה הספר שלי עושה לאנשים. לפעמים יש נטייה לזלזל בזה או להיות ציניים, אבל כשאני מבין שהמילים שלי מחוללות שינוי אצל אנשים זה לא מאפשר לי להיות ציני, למזלי ולשמחתי".

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה עבדת?

"בתיכון הייתי מלצר בבית קפה מיתולוגי בעפולה, 'הצרפתייה הקטנה'. כשהגעתי לתל אביב בהתחלה מלצרתי, ואז עבדתי כקופירייטר וכמנהל קריאייטיב במשרדי פרסום, עד שהחלטתי להתמסר לכתיבה. כשהתקשרתי לאמא שלי לומר לה שאני מתפטר, היא שאלה 'אז במה תעבוד?' עניתי 'בכתיבת שירים', והיא אמרה 'זו לא עבודה. תקום בבוקר ומה תעשה?' היה לה קשה להבין את זה, ואני מבין למה. אני יודע מה זה לעמוד חשוף, כמו באקווריום, כשאנשים יכולים לרסק לך את הביטחון ואת החלומות בשנייה. לא כולם מצליחים לעמוד בזה"

נעם חורב \ בן 38, משורר, פזמונאי וסופר. נשוי לחיים יניב, מתגורר בתל אביב. זוכה שלושה פרסי אקו"ם. כתב שירים עבור אמנים רבים, וכן שלושה ספרי ילדים (ובהם "לציונה יש כנף אחת"), את ספר השירים "טיוטה של אושר", את המחזמר "הזמיר" ואת שירי המחזה "אביב מתעורר". לאחרונה הוציא ביחד עם רמי קלינשטיין את "מתנות קטנות", מארז הכולל ספר, סדרה ואלבום שירי ילדים. יופיע בקרוב במושב "לכתוב אותך" במסגרת "לשון ראשון", כנס השפה העברית בהיכל התרבות בראשון לציון (9.2), בסינמה סיטי גלילות (10.2, מופע לחיילים), בפתח תקווה (17.2) ובמועדון הגריי ביהוד (23.2)

shirshirziv@gmail.com