להיט: "הסלע האדום"
בתחילת פברואר 1952 חצתה קבוצה של חיילים ישראלים בחשאי את הגבול עם ירדן, הגיעה לסלע האדום בפטרה - וחזרה בשלום. היו אלה אנשי יחידת קומנדו מיוחדת שסימונה היה "30", שהוקמה שנה קודם לכן כדי לטפל בבעיית המסתננים.
מי מ־30 חיילי היחידה השתתף במסע האסור? המידע הוודאי היחיד הוא שבקבוצה נכללו מפקד היחידה, סרן חיים דים (לימים אלוף משנה), וסגנו, אהרון קמארה (לימים סגן אלוף).
עדויות לטיול מארץ ישראל למקדש בפטרה שבדרום ירדן, 100 ק"מ מצפון לאילת, קיימות כבר מהמאה ה־18, אולם קשיי הדרך, המחסור במים, הסכנות שארבו להולכים מפני שודדי דרכים ועוד - הרתיעו גם מטיילים מנוסים.
קרבתו היחסית של הסלע האדום לגבול והסיפורים על יופיו המרהיב, נוסף על האתגר שקסם לצעירים בזמנים שלפני תרבות טיולי התרמילים בעולם - הציתו את דמיונם של ההרפתקנים בישראל הצעירה. למיתוס תרם גם שירם של חיים חפר ויוחנן זראי, "הסלע האדום", מ־1952, בביצוע אריק לביא - שהפך ללהיט.
ב־1953, שלושה חודשים לפני שהצטרף ליחידה 101, יצא הלוחם המהולל מאיר הר־ציון לפטרה, יחד עם לוחמת הפלמ"ח לשעבר רחל סבוראי. הם הגיעו למקום, שהו בשטח ארבעה ימים, וכשחזרו נפוץ מייד סיפורם ברחבי הארץ. חודשיים לאחר מכן, באוגוסט 1953, הוחזרו לישראל גופות של חמישה צעירים מבני ההתיישבות העובדת, שנתפסו בדרך לפטרה ונורו למוות על ידי כוחות ירדניים.
רבים מהיוצאים לפטרה בשנות ה־50 לא חזרו משם בחיים. אחרים נאלצו לשוב על עקבותיהם או נתפסו בדרך. כשמספר ההרוגים הלך וגדל, חש חיים חפר אשמה - ופנה מיוזמתו לראש הממשלה, דוד בן־גוריון, בבקשה להפסיק את שידור שירו ברדיו. עקב כך אסרה המועצה הציבורית לענייני שירות השידור ביולי 1958 על קול ישראל להמשיך להשמיע את השיר - והוא הוחרם למשך עשרות שנים.
בוטל כתב אישום נגד המשורר אברהם שלונסקי
ב־21 בינואר 1952, בבוקר, הגיע המשורר הנודע אברהם שלונסקי לבית משפט השלום בתל אביב, שם היתה אמורה להתקיים הקראת כתב אישום נגדו.
כתב האישום הוגש בשל אירוע שנערך חודשים אחדים קודם לכן, ובו ארגן שלונסקי הפגנה נגד הממשלה בעניין עימותי השכר בין העובדים והמעסיקים ההסתדרותיים, תוך התעלמות מדרישת המשטרה "לפזר את ההפגנה".
שבועיים אחרי האירוע קיבל המשורר הזמנה לדיון בבית המשפט בשל "הקמת רעש והמולה בלי סיבה מספקת על ידי נאומים באמצעות רמקול, שגרמו להתקהלות של קהל רב מסביב, בצורה שהיתה עשויה להפריע לתושבים".
עם תחילת הדיון המשפטי טען סנגורו של שלונסקי, עו"ד מרדכי לנדאו, שיש לבטל את כתב האישום בשל מה שכינה "ליקויים פרוצדורליים". לדבריו, בעמוד הראשון של המסמך חסרה חתימת התובע לצד חתימת השופט - ועל כן כתב האישום חייב להימחק על פי חוק.
השופט, אליהו מני (לימים שופט בית המשפט העליון), הכריז על יציאה להפסקה של רבע שעה, וכשחזר מלשכתו הודיע כי "כתב האישום בטל ומבוטל".
הוא אף נזף בתובע, עו"ד י' בן ארי, במילים: "בפעם הבאה שתגיע לאולם עם כתב אישום לא מסודר, תהיה אתה הנאשם - בהשחתת זמנו של בית המשפט".
"רכבת לאילת - בתוך 3 שנים"
בתחילת פברואר 1952 דנה הממשלה בפנייה שהתקבלה מטעם חברה צרפתית, שהציעה את שירותיה בהקמה של קו רכבת מבאר שבע לאילת.
שר התחבורה, דוד פנקס, סיפר שבמגעים הראשוניים הכריזה החברה הצרפתית כי "אם ממשלת ישראל תיענה בחיוב להצעה, אנו יכולים להתחייב שקו רכבת לאילת יחל לפעול בתוך 36 חודשים".
בדיון בממשלה הוחלט לזמן לישיבה משותפת את נציגי הוועדה לתכנון מסילות הברזל. פגישה ראשונה שכזאת נערכה בתוך פחות משבועיים, והעיתון "דבר" דיווח ש"זירוז פגישת התיאום מוכיח שקרוב היום שבו נוכל לצאת בבוקר אילתה, להשתכשך שם במימי ים סוף - ולשוב למרכז עוד באותו הערב".
בישיבה עם ועדת התכנון הועלתה השאלה אם מסילת ברזל בנגב היא פרויקט כדאי ואפשרי. נקבע שאם יוכח שקו רכבת לאילת יהיה רווחי - יוזמנו מהנדסי החברה הצרפתית לבחינה מעמיקה של ההצעה. "מהנדסי משרדי מציעים שבשלב ראשון תצא רכבת מבאר שבע לכיוון דרום ים המלח", אמר השר פנקס, "ומשם נתקדם בשלבים לכיוון אילת".
ב־70 השנים שחלפו הועלו בפני הציבור תוכניות שונות להקמת קו רכבת לאילת, אך גם בתחילת 2022 לא קיימת עדיין מסילת ברזל לעיר הנופש הדרומית.
ליקויים בשירותי הדואר
ב־28 בינואר 1952 התראיין שר הדואר, מרדכי נורוק, בקול ישראל והשיב לשאלות בתחומי אחריותו. "לעניין שירותי הדואר החלקיים, ידוע לנו שאנו לוקים בחסר, כשב־77 יישובים ברחבי הארץ אין עדיין סניף דואר, וביותר מ־500 סניפים אנו מעניקים לקהל שירותי דואר חלקיים בלבד", הודה השר והוסיף: "הכל תלוי בתקציב שאנו מקבלים. ייתן האוצר תקציב - יקבלו האזרחים שירותי דואר משופרים".
השר נורוק הסביר ש"שר האוצר, אליעזר קפלן, סבור ששולחי מכתבים יכולים להמתין עוד כמה ימים עד הגעת הדואר, בעוד הרעבים לא יכולים לחכות לארוחה הבאה. לכן תקציב האוצר מופנה יותר למזון - ופחות ללוקסוס של משלוח מכתב".
לשאלה למה אזרחים שמזמינים קו טלפון נאלצים להמתין חודשים רבים עד להתקנתו, השיב נורוק: "הבעיה אינה בצוותי התקנה, וגם לא במחסור במכשירי טלפון, אלא בעניין אחר לחלוטין. מלאי חוטי הנחושת בארץ, הדרושים לקווי הטלפון, אזל, ועד שלא יתקבל מלאי חדש מאירופה - לא נוכל להתקין טלפונים חדשים".
"אזרח גרמני רוצה לבקר"
ב־24 בינואר 1951 התקבל במשרד ראש הממשלה בתל אביב מברק מאזרח גרמני תושב המבורג, אריק לית, עם בקשה לקבל אשרת כניסה לביקור בישראל. פקידי המשרד תהו אם מדובר בפעולה יזומה של ממשלת מערב גרמניה, שנועדה לבדוק עד כמה ישראל מוכנה להתקדם ביחסים עימה בשלב זה. התשובה שנשלחה מישראל לאזרח הגרמני היתה: "עדיין לא בשלה השעה לביקורים הדדיים" (הללו החלו רק לקראת סוף העשור).
מכות ב"שמשון ודלילה"
ביום שישי, 25 בינואר 1952, פרצה תגרת ידיים קשה ליד קופות קולנוע "ציון" בירושלים, שהיה אמור להתחיל במוצאי השבת את הקרנת הסרט "שמשון ודלילה", שלהגעתו המתינו רבים. המשטרה, שהגיעה במהירות, עצרה את הניצים ופיזרה את המתקהלים. כעבור שעה חזרו למקום שני שוטרים, לוודא שאין ספסרים בקרב רוכשי הכרטיסים בקנייה המוקדמת.
הנעלמים / מושגים שהיו
ביטניקים
שם שניתן בשנת ה־50 לתנועה של צעירים אנטי־ממסדיים, בעיקר בארה"ב, שדגלו בשבירת מוסכמות חברתיות והיו מודל ההשראה העיקרי לצמיחת תנועת ההיפים, ממשיכי דרכם, מאמצע שנות ה־60. ביטניקים רבים ביקרו לאורך השנים בישראל, כשהם מתגאים במראה בלוי ולא מטופח. עקב כך פשט בארץ כינוי הגנאי "ביטניקים" – שהוטח כלפי כל מי שחי "חיי הבל ללא מטרה" והשתמש בסמים דוגמת חשיש.
הצרכנייה / פריטים שאספנו
מטבעות
בעשורים הראשונים שאחרי הקמת המדינה החזיק כמעט כל צעיר בארץ באוסף כלשהו כתחביב. לצד בולים, פרחים מיובשים, קלפים ואפילו חרקים, נהגו רבים לאסוף מטבעות ששימשו אמצעי תשלום בארץ ישראל – ובהמשך במדינת ישראל. כל אספן מטבעות שכיבד את עצמו הצטייד באלבום עם חורים עגולים מיוחדים, שלתוכם הושחל כל מטבע, כך שאפשר יהיה להציגו לעיני כל.
סוף־סוף: שטרות עם השם "ישראל"
לקראת הקמת המדינה, במאי 1948, החליטה מועצת העם שבנק אנגלו־פלשתינה שבבעלות הסוכנות היהודית ינפיק שטרות חדשים. מאחר שטרם נקבע אז שמה הרשמי של המדינה, הודפסו השטרות תחת השם בנק "אנגלו־פלשתינה". ב־1951, כשאנגלו־פלשתינה הפך לבנק לאומי, עוצבו שטרות חדשים עם השם "ישראל" (בתמונה). בינואר 1952 אושרו שטרות אלה בממשלה – וביוני של אותה שנה הפכו להליך חוקי בישראל (בערכים של חצי, 1, 5, 10 ו־50 לירות). אגב, שטר 50 הלירות שנראה בצילום שווה כיום בשוק האספנות 170 אלף שקלים
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו