"סולל בונה" נגד הממשלה
חשבתם שמדינת ישראל נבנתה בעמל משותף, בהסכמה כללית ובלי מהמורות בדרך? תחשבו שוב.
הנה: ברבעון הראשון של 1952 נערכה סדרת פגישות דרמטיות בין הנהלת חברת "סולל בונה" לבין שר האוצר, אליעזר קפלן, במהלכן התלוננה החברה על יחס הממשלה לעבודות התשתית והבנייה.
ראשי החברה טענו שעבודות ממשלתיות רבות שוריינו באופן בלעדי למחלקת העבודות הציבוריות (מ.ע.צ), שפעלה מתוך משרד העבודה, "במקום לשתף את סולל בונה בחלק מנפח העבודות הנדרשות".
בנוסף, התלוננה סולל בונה על סירוב הממשלה להקצות לה מטבע זר לפי צרכיה. נמסר, להמחשה, שבאמצע 1951 נדחתה בקשת החברה לקבל הקצאה של מטבע זר נוסף על זה שהוקצה לה בתחילת השנה, למרות שהמט"ח נדרש לחברה לרכישת מכונות, ציוד וחומרי גלם נחוצים מחו"ל.
ראשי סולל בונה הסבירו שהציוד והחומרים היו מיועדים לעבודות בנייה גדולות שאמורות היו להכניס לקופתה עוד כ־15 מיליון ל"י.
במסיבת עיתונאים לכתבי הכלכלה והתעשייה, שנערכה באמצע ינואר 1952, התייחס השר קפלן למה שכינה "מרכזיותה של סולל בונה במשק הישראלי". קפלן עדכן ש"מחזורה הכולל של סולל בונה עמד ב־1951 על 60 מיליון לירות ישראליות" - סכום עתק באותם ימים.
לשם השוואה, תקציב המדינה הכולל לאותה שנה עמד על 208 מיליון ל"י, לא כולל תקציב הביטחון, שהיה בחזקת סוד צבאי.
באותה תקופה העסיקה סולל בונה יותר מ־50 אלף עובדים, שהיוו כ־11 אחוזים מכוח העבודה בכל מדינת ישראל.
בתחילת 1952 חלשה החברה על שורה של מפעלי מפתח במדינה: "תעשיות אבן וסיד", בית החרושת למלט "נשר", וכן גם על "כור תעשיות", "פניציה" לייצור זכוכית ו"חרות" למוצרי אינסטלציה, נוסף לשליטה על העבודה בנמל חיפה.
כדי להבטיח את עתידה, דרשה החברה שהממשלה תיכנס לשותפות עימה ותחזיק 50 אחוזים ממניותיה.
לאחר דיונים נמסר ש"הממשלה דוחה את ההצעה, אך היא מוכנה לשקול שותפות עם סולל בונה בהקמת מפעלי תעשייה חדשים" - כפי שאכן קרה בפועל בשנים שלאחר מכן.
תיאטרון ותזמורות: תנופת תרבות בחיפה
בישיבה של מועצת העיר חיפה, שנערכה ב־18 בינואר 1952, הביע ראש העירייה, אבא חושי, את דאגתו ממיעוט מוסדות התרבות שפועלים בתחומי העיר.
"הפועל זקוק גם לקולטורה (תרבות) שבלעדיה הוא עלול להיכנס לחיי רוטינה (שגרה) ושעמום, שיפגמו גם בפריון העבודה שלו", הסביר חושי את המצב העגום, מבחינתו.
חושי חשק בתיאטרון רפרטוארי רשמי שיפעל בתחומיה של חיפה, נוסף על תיאטרון החובבים שפעל בה בהנהגתו של תושב העיר, יואל קב ונקי, בוגר המכון הממשלתי לאמנות התיאטרון בוורשה, פולין, שהגדיר את עצמו "משוגע לדבר".
חושי, שביקש לקצר ככל האפשר את תהליכי הקמת התיאטרון העירוני, הזמין בשלב מסוים את התיאטרון הקאמרי התל־אביבי לקבוע את משכנו בחיפה.
הסירוב שהגיע מצד הקאמרי לא ריפה את ידיו של אבא חושי, ובתחילת 1952 הודיע ראש העיר ש"כמו שחיפה מובילה בכל הארץ בתחום התעשייה - כך היא תהיה מובילה גם בתחום התרבות, וגם אוניברסיטה ראויה ללימודי אקדמיה תהיה בה".
בכך לא תמו מאמציו של חושי למצב את חיפה כעיר של תרבות גבוהה להמונים. ב־1952 הוא ייסד תזמורת נוער עירונית, בהסבירו ש"עיר בלי תזמורת של כלי נשיפה אינה יכולה לקרוא לעצמה עיר". היוזמה התבררה כהצלחה גדולה, ושנים ספורות אחרי הקמתה נחשבה תזמורת הנוער החיפאית לטובה מסוגה בארץ, ובשיאה מנתה כ־700 נגנים צעירים.
אחרי פחות מעשור, בשנת 1961, נחנך בשכונת הדר בעיר מתחם תרבות רחב־ידיים, שכלל תיאטרון עירוני מפואר, ספרייה עירונית גדולה, אולם עיון, מועדון לילה ("מועדון התיאטרון") ואולם ענקי לאירוח הרצאות ולחזרות של תזמורות עירוניות.
כעבור שנתיים הוגשם חזון נוסף של אבא חושי, כשב־1963 נפתח בעיר "המכון האוניברסיטאי של חיפה" (לימים, אוניברסיטת חיפה), שהוקם בחסות האוניברסיטה העברית בירושלים.
מה הפחיד את יצרני הגלידה?
ב־20 בינואר 1952 התכנסו בתל אביב בדחיפות עשרות יצרני גלידה, שלגונים וקרחונים. "צרה גדולה נפלה לפתח ביתנו", דיווח יו"ר האיגוד, דב בן צבי. "נודע לנו שמשקיעים מבלגיה מתכוונים להקים כאן בית חרושת גדול ומשוכלל בשם 'ארטיק', שייצר מדי יום 15 אלף מנות גלידה לפחות, בשלב הראשון, וכמות בלתי מוגבלת של קרחוני אסקימו".
באותו זמן פעלו בארץ 32 יצרנים רשומים תחת איגוד (סקציית) גלידה ואסקימו, כולם היו קטנים בהיקף פעילותם. במהלך 1953, עם תחילת פעילות "ארטיק", סגרו יותר מ־20 מהם את עסקיהם, ואילו שמונה יצרנים אחרים התאגדו למפעל שהוקם בפתח תקווה בשם "קרטיב", שניסה להתחרות ב"ארטיק", אך ללא הצלחה.
עד אמצע שנות ה־50 השתלטה "ארטיק" על כ־80 אחוזים משוק הגלידות בארץ והעסיקה 600 עובדים. החברה החלה לייצר בחודשי החורף מוצר אירופי בצורת ביסקוויט עם כיפת שוקולד ומילוי קרם, ונתנה לו את שמו העברי: קרמבו.
מפעל "ארטיק" נסגר ב־1972 אחרי שצבר חובות כספיים גדולים. מכונות הייצור נמכרו, ושמות המותגים השונים (ארטיק, סנקור, לוקס ועוד) פוזרו בין כמה יצרנים. רק הקרמבו המשיך לעשות חיל, וישראל נחשבת כבר שנים לאלופת העולם בתחום הקרמבואים. בחורף 2018, למשל, נצרכו בארץ 50 מיליון יחידות של הממתק.
נפסקה העלייה לישראל דרך האוויר
מהודעת אגף העלייה בסוכנות היהודית, שנמסרה ב־17 בינואר 1952, התברר ש"פסקה הבאת עולים לישראל במטוסים, ואין כרגע סיכויים לחדשה, אלא אם כן יהיו בידי הסוכנות האמצעים הכספיים לכך".
מקום המדינה ועד 1951 הגיעו לישראל במטוסים יותר מ־200 אלף עולים. בדצמבר 1951 ובינואר 1952 תוכננו להגיע ארצה 1,200 עולים בכל חודש, במטוסי חברת התעופה Near East (שביצעה את רוב טיסות העולים מתימן, מעיראק, מאיראן ומהודו), אולם ההטסה בוטלה ברגע האחרון מחוסר תקציב.
מאגף העלייה בסוכנות היהודית נמסר ש"הפסקת העלייה דרך האוויר היא עניין זמני בלבד, עד שיתקבלו הכספים הנדרשים לחידושה".
התחשמל ומת פעמיים
מותו של פועל חברת החשמל הירושלמית, מרדכי מנדה ז"ל (47), שהתחשמל למוות ב־14 בינואר 1952, נותר עדיין תעלומה. זאת, משום שעל קו החשמל שעליו עבד מנדה באותו זמן עבדו גם פועלים נוספים שלא נפגעו.
מנדה נפל לקרקע עם התחשמלותו, ואנשי מגן דוד אדום שהוזעקו למקום הצליחו להחיותו, אחרי רבע שעה של מאמצים. ואולם, למרבה הצער, כעבור שש שעות, בעודו יושב על כיסאו ונח במשרדי חברת החשמל, צנח פתאום ומת - הפעם ללא כל אפשרות להשיבו לחיים.
התייקרות בשוק השחור
מחירי המוצרים בשוק השחור ברחוב לילינבלום בתל אביב עלו לפתע באמצע ינואר - דבר שהכעיס לקוחות רבים. אחד מהם טען באוזני סוחר שוק שחור: "אני רגיל לרכוש אצלך חפיסת שוקולדה ב־350 פרוטה, וכעת אתה דורש פתאום 500 פרוטה. וכי מדוע?" הסוחר הסביר שעד לאחרונה ביקרו בשוק פקחים בלבד, "ואיתם ידענו להסתדר. אבל לאחרונה החלו פשיטות של שוטרים, ופה העסק נעשה פתאום מסוכן ממש. אי לכך אנו צריכים לכסות עצמנו עם תוספת סיכון על כל מוצר".
הנעלמים / מתנות שהיו
תרמילי פגז
מתנה שרווחה בארץ בימים רחוקים, שבהם חיילים נהגו להביא איתם בשובם הביתה מהשירות הצבאי תרמילים ריקים של סוגי חימוש שונים. ייצרו מהם מאפרה לסיגריות או ואזה (אגרטל) דקורטיבית לענפי קוצים יבשים - קישוט אופנתי ונפוץ באותם זמנים. תרמילי פגז ניתנו גם כמתנות פרידה לחייל משתחרר או לאיש קבע. על גוף התרמיל נחרטו מילות הקדשה, לצד סמל היחידה. לאחר מכן מורק התרמיל היטב, עד שהפך לנוצץ ולמבריק, וכך אפשר היה להציגו בגאווה בסלון הבית.
הצרכנייה / פריטים מאז
מצלמת "טלפוקט"
מצלמת "אגפאמטיק" מתוצרת חברת אגפא, שנקראה גם בשם "טלפוקט", כבשה את השוק העולמי בסערה, ומהמחצית השנייה של שנות ה־70 נמכרה בהצלחה גם בישראל. החידוש הגדול במצלמה היה הזום, שכמוהו אפשר היה למצוא עד אז במצלמות מקצועיות בלבד. נוסף על כך, קוביית הפלאש המגושמת הוחלפה בלוחית שטוחה שהכילה שמונה מנורות הבזק. כל אלה, לצד גודלה הפונקציונלי ומשקלה הקל, הפכו את ה"טלפוקט" ללהיט.
מישראל לעולם: מכוניות, וויסקי ומקררים
משרד המסחר והתעשייה פרסם באמצע ינואר 1952 את רשימת המוצרים העיקריים שיוצאו מהארץ לראשונה ב־1951. בין המוצרים המצוינים: מקררי "אמקור" לטורקיה; שיניים תותבות לפולין ולרומניה; נוצות אווז לאיטליה; וויסקי סקוטי מתוצרת הארץ לבלגיה, לאיטליה, לאנגליה ולארה"ב;
שמן זית זך מתוצרת "שמן" לניו זילנד, להודו המערבית ולקולומביה; מהדקי כביסה מתוצרת "הדק" מכפר בלום לאמריקה; כדורי "פלגין" נגד כאב ראש לבולגריה; ומכוניות מתוצרת "קייזר־פרייזר" (בתמונה למעלה), שיוצאו לשבדיה, לפינלנד ולצרפת
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו