כבר חודשיים ששחר (שם בדוי), נער בכיתה ח', עובד במכולת במקום ללכת לבית הספר. הוא ילד חינוך מיוחד ששולב בכיתה רגילה. בתקופת הקורונה השתתף רק בשעות הפרטניות שהיה זכאי להן, אך בשיעורים הכיתתיים בזום - לא לקח חלק.
עם החזרה ללמידה סדירה, שב לבית הספר, אבל המחנך לא הצליח להכיל אותו. שוב ושוב הוא הוצא מהכיתה. תחילה שוטט בבית הספר, אחר כך ברחבי העיר. אמו, מורה, ואביו, איש ביטחון, חששו מהטיילת ברחובות והוציאו אותו מהמסגרת.
"רשמית הוא עדיין רשום בבית הספר הקודם, כי משרד החינוך לא מאפשר להסיר תלמיד ממצבת בית הספר, עד שלא נמצאה לו מסגרת חלופית", מסבירה אמו. "אבל זה מאוד קשה למצוא מסגרת חדשה באמצע השנה, ויש המון סחבת של המערכת. בינתיים אנחנו משלמים 4,000 שקלים בחודש עבור טיפול רגשי. הרשות המקומית מממנת לשחר מסגרת פרטית לבוקר אחד בשבוע. בכל יום אני מתקשרת לקב"סית, אבל היא מאוד עמוסה. עד עכשיו היא לא עשתה ביקור בית. אולי בגלל שהיא יודעת שאנחנו כהורים חזקים תומכים בשחר. אבל המצב הזה מסוכן, ואנחנו מותשים וחסרי אונים".
גם נועם (שם בדוי), בכיתה ז', נשר מהמערכת. אצלו זה קרה אחרי סכסוך עם מנהל חטיבת הביניים. הוריו, שנואשו מלמצוא לו מסגרת לימודית ציבורית באמצע השנה, הגישו בלית ברירה בקשה לחינוך ביתי, בתקווה שבשנה הבאה יחזור שוב למערכת. בינתיים הם משלמים 2,300 שקלים בחודש, ובשלושה בקרים בשבוע נועם לומד ב"הלימודיה של שרה" שבאריאל, מסגרת פרטית שמטרתה להחזיר נושרים למערכת החינוך. "הקב"סית הגיעה אלינו לביקור בית, אבל קצרה ידה מלהושיע", אומר אביו של נועם, איש היי־טק במקצוע. "אנחנו מבינים שהעומס עליה הוא אדיר, ויש מקרים של ילדים בסיכון שמטופלים קודם".
"אני חושבת על עזיבה"
כמו נועם ושחר, עוד מאות אלפי ילדים נשרו באופן גלוי או סמוי ממערכת החינוך. התופעה חמורה יותר במגזרים הערבי והחרדי, אבל כבר אינה פוגעת רק במשפחות ממעד סוציו־אקונומי נמוך, אלא בכל שכבות החברה.
"אני נאלץ לתעדף את התיקים המורכבים של הנערים שיש להם פחות תמיכה מהבית", מודה מיכה נחום, 49, קב"ס במועצה אזורית בני שמעון. "אני מטפל כיום ב־110 תיקים. למזלי במועצה נותנים לי המון גב ותמיכה, וכל הגורמים עובדים בשיתוף פעולה, אבל לפי מה שאני שומע מקולגות, בעיקר בערים הגדולות, הקב"סים קורסים תחת הנטל".
"במחלקה שלנו בחולון כל קב"ס מטפל בממוצע ב־120 תיקים, אז אין לי אפשרות לבקר בבית של כולם, למרות שאני מאוד מאמינה בביקורי בית", אומרת יעל גזית, 50, קב"סית בעיר חולון. "בהתחלה את שומעת את הצד של בית הספר, שמביע תסכול מהתלמיד ומהוריו, ואז בביקור בית את מבינה את התמונה המורכבת. אני מגיעה לבית בלב פתוח ומקשיבה להורים ולילד. אז מתחיל תהליך ארוך של גישור בין ההורים, בית הספר והתלמיד, לצד תהליכי אבחון וטיפול. לא כל הילדים באותה רמת סיכון. יש ילדים שנשמור איתם על קשר צמוד, אבל אם נער עובד ולא מסתובב ברחוב, נשדל אותו לחזור ללמידה, אך נדאג פחות. השבוע אורלי מאירוב, מנהלת המחלקה שלנו, הצליחה להחזיר למסגרת שני תלמידי י"ב, שעבדו במשך שנה. אנחנו לא מוותרים על אף ילד".
"כקב"סית אני מטפלת ב־300 תיקים ובנוסף מנהלת את היחידה. הקב"ס שאיתי מטפל בעוד 340 תיקים. זה עומס מטורף", מספרת שירה הר־צבי, 37, שייסדה לפני ארבע שנים את היחידה לביקור סדיר בחריש. "זה לא שבחריש יש יותר נשירה מהממוצע, אלא שבחריש יש מחסור חמור בתקנים של קב"סים. חריש זו עיר בצמיחה עם המון ילדים. האוכלוסייה הכפילה את עצמה, אבל משרד החינוך לא הקצה לנו תקנים נוספים, למרות בקשות חוזרות ונשנות של מנהל אגף החינוך בעירייה, שעושה מאמץ להקל את המצוקה שלנו. עיריית חריש גם הקצתה מיוזמתה 60 אלף שקלים לתוכניות למניעת נשירה, אחרי שהיו עיכובים בתקציבי המנע של משרד החינוך. הקושי האדיר מתיש, ואני בהחלט חושבת על עזיבה.
"מצד שני, זה מוציא ממני יצירתיות וממקצע אותי. בסקר שיזמתי וערכתי בקרב היועצים והמנהלים, קיבלתי תגובות מרגשות, על כמה הקב"ס הוא פונקציה משמעותיות בעשייה החינוכית. כולם ביקשו עוד שעות קב"ס לבית הספר. ליבי נחמץ כשהבנתי שזה לא יקרה עד שלא תהיה תקינה מספקת".
"קב"ס אחד על 100 תיקים"
בדיון בוועדת החינוך לפני כחודש, דיווח משרד החינוך על 90 אלף ילדים בתהליכי נשירה גלויה וסמויה, אך גורמי המקצוע טענו שמדובר רק בקצה הקרחון. בתגובה לשאלתנו כיצד נמדדת הנשירה הגלויה והסמויה, הסביר משרד החינוך כי בכל ינואר מתבצעת השוואה בין מצבת התלמידים של השנה הקודמת לשנה העוקבת. על פי בדיקה זאת, בשנת 2019 היו 12,249 נושרים גלויים ואילו בשנת 2020 היו רק 8,695 - כלומר, ירידה בנשירה הגלויה. אבל במשרד החינוך מודים שהנתון אינו משקף את תופעת הנשירה, מאחר שבמהלך הקורונה בתי ספר לא הנשירו תלמידים בשל המעבר ללמידה מרחוק, המבודדים והמאומתים. "במהלך תקופת הקורנה גדלה הנשירה הסמויה באופן משמעותי", מודה המשרד בתגובתו ומבהיר כי "אחד מהיעדים שהציבה שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא ביטון, הוא מתן מענה לנשירה הסמויה. לאור זאת, המשרד שוקד על הגדרה ועל פיתוח של מערכת אלקטרונית שתשקף את מספר הנושרים הסמויים. ההערכה הכללית (הלא מדויקת) מתייחסת לכ־30%-20%".
מספר התלמידים הכולל במערכת החינוך הוא 2,400,000. חישוב פשוט מציג כי לפי הערכה גסה של משרד החינוך, מספר הילדים בנשירה סמויה וגלויה עומד על בין 480,000 ל־720,000, לכל הדעות נתונים מבהילים.
אל מול הגל האדיר ניצבים רק 732 קב"סים בפריסה ארצית, שטיפלו בשנת תשפ"א ב־83,125 תלמידים בתהליכי נשירה. בממוצע כל קב"ס מטפל ב־110 תיקים, עומס בלתי נתפס, אבל רק טיפה בים ביחס להערכות על כחצי מיליון ילדים שמנותקים בפועל מלמידה סדירה.
"הקורונה תפסה את מערכת החינוך לא מספיק מוכנה", אומר מיכה. "היא הביאה את הילדים למצב מורכב מבחינה רגשית, ולכן גם אתגרה אותנו כקב"סים. תופעת הנשירה ירדה בגיל, והיום יש נשירה גם בכיתות היסודי. ילדים שאחרי תקופת זומים ארוכה, שיצרה ניתוק, פיתחו חרדות חברתיות. נערים שמצאו עבודה בימי הסגר, ואחר כך התקשו לוותר על הכסף ולחזור ללמידה מסודרת.
"בבני שמעון הצלחנו להחזיר כיום את כולם למסגרת, אבל זה דרש המון משאבים. פעלנו כולם יחד, החינוך החברתי, השירות הפסיכולוגי החינוכי, גורמי הרווחה, הצוותים בבית הספר. את כל זה נאלצנו לעשות בלי תקציב כי בשנת הקורונה לא היו תקציבים למניעת נשירה, ולכן המועצה נאלצה לאלתר".
מיכה מתאר מקרה של נער שבמשך שנה וחצי סירב לצאת מהבית ובקושי יצא מהמיטה, אחרי שנשר מפנימייה בירושלים במצב רגשי לא פשוט. "קיבלתי פנייה מההורים, לא מבית הספר שממנו הוא נשר.
הגעתי לכמה פגישות בביתם. התברר שהעובדת הסוציאלית לא הכירה את המשפחה. הצלחתי להכניס אותה לתוך המקרה בהסכמת ההורים. בשיתופי פעולה ואחרי המון פגישות, הצלחנו יחד להחזיר את הנער למסגרת חלופית, אחרי שקיבל טיפול רגשי. השבוע סיפר לי מנהל במועצה אחרת, שקב"ס הצליח להחזיר ילד למערכת אחרי שלוש שנים של נשירה, זה מדהים, זה ממש לעשות נס".
גם בחולון מצביעים על עלייה ברורה בנשירה בעקבות הקורונה. לפני כשנתיים טיפלה המחלקה ב־1,000 תיקים בשנה, והשנה האמיר המספר ל־1,250 תיקים. "בחולון הנשירה היא מתחת לממוצע הארצי, אבל בהחלט יש עלייה מאז הקורונה", אומרת יעל. "עוד לפני הקורונה התחלנו לזהות עלייה של בעיות רגשיות אצל ילדים, ילדים עם חרדות קשות, עם פוביה מבית הספר, שעומדים ליד הדלת ולא מסוגלים לצאת מהבית. השנה זה הפך להיות הרבה יותר מורכב, כי גם ההורים הפכו ליותר חרדתיים בעקבות הקורונה. כל דפוסי ההתנהגות השתנו".
"ודאי שיש הרבה יותר נשירה מאז הקורונה", מאשרת שירה, "ומי שבנשירה סובל מתופעות קיצוניות יותר. אנחנו פוגשים יותר מקרי דיכאון וחרדות, שימוש בחומרים מסוכנים, התמכרויות, הסתגרויות חברתיות, התנהגות מינית לא מותאמת".
"רוצים להרוויח כמו מורים"
מיכה מבקש לספר סיפור כדי להמחיש את עבודת הקב"ס: "באחד הלילות הגיע אלי צלצול עקשני ממספר חסוי בשתיים בלילה. מהעבר השני של הקו פנתה אלי חוקרת משטרה, שסיפרה שיושבת אצלה נערה במצוקה שבאה להגיש תלונה והטלפון היחיד ששמור לה בנייד הוא של הקב"ס. הקפצתי את העובדת הסוציאלית ונסענו יחד למשטרה. הבנתי שאני חייב להיות שם, כי רק אותי הנערה מכירה.
הקב"סים הם רשת ההצלה של בני הנוער". שנים רבות עבד כמחנך וכסגן מנהל בחינוך המיוחד. בחיידק של הקב"סות נדבק אחרי שפגש קב"סית בפעולה. "הבנתי שזאת שליחות ושגם אני רוצה להשפיע כך, ומאז אני כבר שש שנים קב"ס".
בכמה ירדת בשכר בשביל השליחות הזאת?
"היום אני מרוויח פחות מ־5,000 שקלים בנטו, אבל העבודה מאתגרת ומספקת. לולא בעיית השכר, הייתי רוצה להמשיך בתפקיד עד הפנסיה, למרות העומס הרב".
יעל: "הייתי במערכת החינוך 25 שנה, עבדתי בהוראה ואחר כך גם בייעוץ חינוכי, עם שני תארים שניים. שמעתי שבחים על המחלקה לביקור סדיר בחולון, ובגלל הקירבה לבית והאתגר, החלטתי ללכת על זה. המשמעות היתה הורדה של 5,000 שקלים בשכר. למזלי המשפחה שלי יכלה לספוג את זה. אני כאן, כי התאהבתי במקצוע, זאת עבודת נשמה. אבל למה השכר צריך לצנוח? אחד התנאים למשרה של קב"ס הוא תעודת הוראה וותק של שלוש שנים בחינוך, אז למה הם לא מרוויחים כמו מורים? הקב"סים עובדים כל כך קשה כדי לראות את הילד, אותו הילד שבית הספר התאמץ לסייע לו, ולא הצליח. אנחנו עושים עבודה עדינה ומורכבת של הקשבה, ייעוץ וגישור. זאת אמנות".
בשל הקושי לאייש משרות של קב"סים עלתה הצעה לפתוח את התפקיד, שהפך עם השנים לטיפולי יותר, גם לעובדים סוציאליים. מה דעתך על הרעיון?
"כדי לסייע לתלמיד נדרשת הבנה מעמיקה של המערכת הבית־ספרית, החולשות והחוזקות שלה. ככל שהקב״ס בעל עולם עשיר יותר של עשייה והתנסויות בקשת הרחבה של החינוך, כך יכולתו לשמש גורם בעל השפעה גדלה. לכן, לדעתי, הקב״ס חייב להיות איש חינוך שצמח במערכת".
שירה מכירה היטב את המערכת, היא הגיעה לקב"סות אחרי שמונה שנים בהוראה. כמו האחרים, גם היא חוותה ירידה דרסטית בשכר. "מעבר לבעיית השכר הנמוך והעומס, אני מזהה בעיה מבנית. הקב"ס הוא הבן החורג. הוא מטפל במודרים, אבל מודר בעצמו. הוא משרתם של שני האדונים. רשמית הוא עובד של הרשות המקומית, אך מי שמעביר לרשות 75 אחוזים ממשכורתו ומי שממפקח עליו ומפעיל אותו, זה משרד החינוך. זה פתח לפערי שכר ותנאים בין הקב"סים, כי יש, למשל, רשויות שנותנת רכב צמוד לקב"ס, ויש רשויות שבקושי מחזירות לו דלק. זה גם עלול להיות פתח לניצול הקב"סים".
א', 40, מרשות מקומית בצפון בארץ, היא דוגמה אחת מני רבות לנשירה של המופקדים על הנשירה. לפני כשנה נטשה את המקצוע אחרי 12 שנים עמוסות במיוחד. "העומס של העבודה הוא לא אנושי. טיפלתי ב־150 תיקים. לקחתי לעצמי עכשיו שנה של מנוחה בבית, שאותה אני מקדישה ללימודים ולהתאוששות מהחוויות הרגשיות המזעזעות שעברתי כקב"סית. חלק מהנוער שאותו אנחנו מלווים הוא נוער בסיכון שמגיע מבתים לא נורמטיביים. לא פעם אנחנו מקבלים איומים על חיינו. לקב"סים אין שום תמיכה או סיועי רגשי, הלכתי ונשחקתי".
לא האיומים שברו את א', אלא הניצול של הרשות המקומית שבה עבדה, שהתאפשר משום שלקב"סים אין מעסיק אחד. "הרבה קב"סים נאלצים לקחת על עצמם תחומי אחריות מעבר לתפקידם הרשמי. עבדתי במשרה מלאה כקב"סית, אבל בפועל הייתי גם אחראית למועדוניות של נוער בסיכון ולחינוך המיוחד. לא קיבלתי שכר על המשימות הנוספות. למשרד החינוך קל לומר לקב"ס לפנות אליו במקרה של ניצול, אבל הם יודעים שאנחנו תקועים בין הפטיש לסדן. אם נתלונן במשרד החינוך על הרשות, ניפגע".
מה היה השכר שלך, ברוטו?
"התחלתי ב־6,500 שקלים וסיימתי עם 9,500 שקלים אחרי ותק של 12 שנים".
האם אחרי שעזבת הצליחו לאייש את התפקיד?
"עברו שם כבר שישה אנשים, כולם ברחו מהתפקיד אחרי חודש-חודשיים".
תיעוד לא מהימן
במענה לשאלתנו מסר משרד החינוך כי בחמש השנים האחרונות, החל משנת 2017, עזבו 293 קב"סים. המשמעות היא שקרוב ל־40 אחוזים מכלל הקב"סים עזבו בחמש השנים האחרונות את תפקידם. במקום הנושרים נקלטו רק 273 קב"סים חדשים.
הקב"סים נדרשים לעדכן את משרד החינוך בסטטוס של הילדים המטופלים אצלם ובכל פעולה שנקטו כדי למנוע את נשירתם. אלא שהעדכון החשוב הזה נעשה באמצעות תוכנת קבסנט, שסובלת מתקלות קשות.
"התיעוד הזה מאוד חשוב, אבל הקבסנט מיושן", אומרת שירה. "הוא נסגר ללא התראה וכל העדכון נמחק. לא עובר שבוע בלי שקב"ס ידווח בקבוצה שלנו על תקלה. הקבסנט לא מסונכרן עם מערכות הנוכחות של בתי הספר. אנחנו צריכים לרדוף אחרי הנתונים ארבע פעמים בשנה, במקום שמערכת דיגיטלית מתקדמת תהבהב לנו בזמן אמת על התלמידים שנעדרים".
המשמעות היא לא רק עוד עומס ביורוקרטי על הקב"סים, אלא גם ילדים שנופלים בין הכיסאות. כך, למשל, לאחרונה קיבלה שירה הודעה ממשרד החינוך על 30 ילדים שנגרעו מהמצבת והתבקשה לברר את מצבם. "חלק מהילדים נגרעו בצורה לא חוקית, חלקם עברו בין שכבות גיל וירדו מהרדאר, חלקם נשרו מחינוך חרדי", מסבירה שירה. "אבל קורה שמגלים שיש ילדים שאינם בשום מסגרת ואף אחד לא יודע מה איתם. במקרה כזה אני עוזבת את כל הטיפול השוטף כדי לפגוש את ההורים והילד. אני כבר למודת ניסיון שביקורי הבית האלו יחשפו אותי למציאות לא פשוטה. לאחרונה הגעתי לבית של ילד שהתברר שכבר שנה וחצי הוא לא במסגרת וההורים טענו שהוא בחינוך ביתי, למרות שלא קיבלו אישור לכך.
"לא אחת הגעתי לבית, הדלת נפתחה, ונהדפתי מגל סירחון. פגשתי ילדים בהזנחה ובבלבול, הורים שנראים על חומרים, ודלות קשה. אני משתדלת לא להיכנס לקונפליקט אבל מבהירה שהילדים צריכים ללמוד באופן סדיר, ואני פה כדי לעזור".
כיום הקב"סים פועלים בשיטת הגזר, ואת המקלות מותירים בצד. אם בעבר תביעה פלילית נגד הורים שלא שולחים את ילדיהם למסגרת היתה מקובלת, היום צעד כזה ננקט רק במקרים חריגים ביותר. מיכה: "נער שנמצא בנשירה הוא נער במצוקה, וגם הוריו במצוקה. לכן אני לא בא ממקום מאיים, אלא שואל - איך אני יכול לעזור לכם? היום בבוקר ביקש ממני אבא לדבר עם בתו, כדי שהיא תסכים לצאת לבית הספר. התקשרתי אליה וביקשתי שתקום, הבטחתי לה שאקפוץ לבקר אותה בבית הספר.".
"בשבועות האחרונים נפגשתי עם קב"סים רבים", אומרת ח"כ אורית סטרוק, שהתגייסה למאבק בנשירה. "פגשתי אנשים עם מסירות אין קץ, אבל גם עם דמעות בעיניים בשל העומס הבלתי נסבל וההתלבטות הבלתי פוסקת אם להמשיך או לעזוב. הם חייבים לקבל גב מהמדינה. צריך לסייע להם בהכרה, בחלוקת הנטל וגם בתנאי השכר. כדי לטפל בנשירה, חייבים לעצור את נשירת הקב"סים עצמם".
עוד מתגובת משרד החינוך: "קציני הביקור הסדיר מבצעים מלאכת קודש למען רווחתם הנפשית והצלחתם של התלמידים הנושרים. הודות לפעילותם, שיעורי הנשירה טרם פרצה הקורונה נמצאו במגמת ירידה. בעקבות הקורונה והשלכותיה על ציבור התלמידים שספגו סגרים, בידודים ולמידה מרחוק, המשרד פועל לנטר את הנשירה הסמויה.. לאור זאת, מגובש מדד אשר יתייחס לנשירה זו. עם תום העבודה, יפורסם המידע באופן מסודר. כדי למנוע נשירה, מובילה השרה מדיניות של השארת מערכת חינוך פתוחה.
"השרה הקצתה יותר מ־600 מיליון שקלים לטובת מענים רגשיים, לימודיים, ולבעיית האלימות התכופה והמוקצנת. כל בית ספר קיבל תקציב גמיש כדי להתאים אותו למאפיינים של תלמידיו". בהתייחס למערכת קבסנט, אומרים במשרד כי הם מודעים להתיישנותה של המערכת ופועלים לשדרג אותה.
"סוגיית שכר הקב"סים צריכה להיעשות בין היחידה להסכמי שכר באוצר לבין המעסיק - השלטון המקומי. בשל החשיבות הרבה שמייחס המשרד לעבודת הקב"סים, הוא העלה כמה פעמים בפני האוצר והשלטון המקומי את הצורך בעדכון שכר הקב"סים".
הרב ד"ר רפי פוירשטיין, נשיא מכון פוירשטיין למימוש הפוטנציאל האנושי, ביקש להגיב לכתבה זאת: "הגיע הזמן להבין שבעקבות הקורונה תלמידי בית הספר הפכו 'מהגרים' שנחתו בארץ זרה. טעות להניח שהמושגים המוכרים 'בית ספר', 'כיתה' 'מורה', 'מוגנות', ו'חברים' מקבלים עבורם את אותה משמעות. הכול השתנה שלא לומר התהפך. כיתה – היא מקור לסכנה: הדבקה ובמקרה הטוב בידודים. 'חברים' מבנה שיש בו רציפות והמשכיות, נקטע בשל הבידודים ומאבד את משמעותו. 'המורה' – שממשיך ללמד חומר מתקשה לטפל בנפשות החרדות והפצועות שלפניו. 'תכנית לימודים' שבנויה על רצף, לא קיימת יותר. ההמלצה היא לפנות שליש/חצי מזמן הלמידה לטובת נושאים משמעותיים יותר: כמו, אינטליגנציה רגשית, פיתוח יכולות קשב וריכוז, מיומנויות חשיבה ולמידה, מיומנויות חברתיות. הגיע הזמן לקלוט את תלמידינו בסביבה הזרה בה הם וכולנו חיים".
 | Reply Forward |
