שלושה רופאים בכירים, שלושה מורים לחיים ולמקצוע: לרגל יום הרופא הישראלי, "ישראל היום" הזמין את פרופ' גליה רהב, ד"ר שלומי קודש וד"ר אפרת ברון-הרלב להיזכר בדמויות שליוו אותם בתחילת הדרך - וסייעו להם להפוך למי שהם היום.
פרופ' גליה רהב, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בשיבא | על פרופ' מרווין שפירא ז"ל
המפגש שפקח את עיניי - ושינה את חיי
אלמלא הייתי פוגשת את פרופ' מרווין שפירא ז"ל, שהיה מנהל היחידה למחלות זיהומיות בביה"ח הדסה, כנראה שהייתי נשארת רופאה מומחית ברפואה פנימית. הוא זה שגרם לי לאהוב את תחום המחלות הזיהומיות והשפיע עלי לעסוק בו.
פגשתי אותו במסדרונות הדסה, אי אז בשנות ה-80 של המאה הקודמת. לרגע לא חשבתי שאעזוב את הפנימית, שכן אהבתי את הטיפול בחולה עצמו; אבל פרופ' שפירא הראה לי שתחום המחלות הזיהומיות בא לידי ביטוי גם בנוירולוגיה, גם בפנימית, ובעצם בכל שטח. אני מודה לו שהביא אותי לתחום הזה.
לאורך כל הדרך, אהבתי את הגישה החוקרת שלו, גישה שיורדת לשורש הבעיה. הדיונים איתו היו אנליטיים והגיוניים. הוא היה רופא בכל נימי נשמתו, שאהב את החולים ולימד אותי לא לקבל דברים כמובנים מאליהם ולבדוק לעומק כל דבר. הוא היה אדם אמיתי וישר, נטול אגו, תכונות שאהבתי בו מאוד.
בתחילה, כשהתבקשתי לבחור רופא שהיווה עבורי מודל לחיקוי והשפיע עלי יותר מכל, התכוונתי לבחור באבא שלי, ד"ר יוסף רקובר ז"ל, ניצול שואה ששירת כרופא ביחידת פרטיזנים. הוא היה רופא מדהים, שהשפיע עלי ללכת לרפואה - אבל הוא גם מזכיר לי את מרווין שפירא. שניהם, למשל, טבעו פתגמים שרופאים משתמשים בהם עד היום - למשל "טישו איז דה אישיו", כלומר, לקיחת ביופסיה של רקמה מהאיבר הנגוע מאפשרת לדעת אילו תרופות כדאי לתת; או "וון יו יוז איט, יו לוז איט", שנועד להסביר כי שימוש יתר באנטיביוטיקה מוביל לכך שהחיידקים נעשים עמידים לה.
פרופ' שפירא ז"ל היה נשוי לפיזיותרפיסטית שעבדה בהדסה ואב לשתי בנות. הוא נפטר לפני כשנה, וכשביקרתי את משפחתו בשבעה בכיתי. הוא היה משהו - אפידמיולוג שנון וחכם, שהתנדב לכל דבר. אף פעם לא התלונן, גם לא בזמן מחלתו הקשה. הוא היה אחד הרופאים הראשונים בצוות לטיפול במגיפות, והוא חסר מאוד בתקופה זו. לו היה איתנו היום, אני בטוחה שהייתי מתייעצת איתו, ובטוחה שהוא היה אחד ממובילי הצוות לטיפול במגפות.
הביאה לאור: מיטל יסעור בית-אור
ד״ר שלומי קודש, מנהל ביה"ח סורוקה | על פרופ' שאול סוקניק ז"ל
מורה וחבר שתמך בי וגידל דורות של רופאים
את פרופ' שאול סוקניק ז"ל פגשתי לראשונה כשהייתי סטודנט בשנה הרביעית ללימודי הרפואה, והגעתי לסבב ברפואה פנימית במחלקה פנימית ד' שאותה ניהל. בהמשך חזרתי למחלקה גם בסבב בשנה שישית, ואת עבודת הגמר של בית הספר לרפואה עשיתי בהנחייתו, בכתיבת סימולציה ממוחשבת על חולה עם פוליארתריטיס (דלקת במפרקים מרובים).
שאול השפיע על כל צומת משמעותי בחיי המקצועיים לאורך 20 שנה, והיה האיש המשמעותי ביותר בעיצוב דמותי כרופא; לא רק מקצועית, אלא גם - ובעיקר - מבחינה אישית ואנושית. במהלך הסטאז' התלבטתי בין רפואת משפחה ורפואה פנימית, והתייעצתי איתו לגבי בחירת ההתמחות. בסופו של דבר בחרתי להתמחות ברפואה פנימית אצלו בסורוקה.
במהלך הההתמחות הוא סיפק לי הכוונה תמידית, במגוון אפיקים - בכתיבה מדעית (מצטער שאול, לא התמדתי מספיק), בקשר עם מטופלים, בעבודה בצוות רב-מקצועי - תחום שבו המחלקה הצטיינה - ובעצם, בכל היבט שקשור לרפואה. עד היום אני מזהה אצלי, כרופא וכמנהל, מאפיינים שמגיעים משאול. כאשר סיימתי את ההתמחות והתלבטתי אם לנסוע לתקופת השתלמות בחו"ל, שאול דחף וכיוון אותי, וסייע לי במכתבי המלצה ובעצות כיצד להתנהל. תקופת ההשתלמות הייתה תקופה חשובה מאוד להתפתחות המקצועית שלי, וללא התמיכה והדחיפה של שאול לא בטוח שזה היה קורה.
בשובי, כאשר קיבלתי הצעה להצטרף להנהלת בית החולים, שוב שאול היה זה שתמך וסייע. בהמשך צלחנו יחד תקופות מורכבות בחטיבה לרפואה פנימית. שאול ידע לשלב בצורה נפלאה את המורה, המנהל, החבר והשותף לצוות, בלי שתפקידיו השונים יפריעו זה לזה. אני שואף להצליח כמוהו בשילוב המיוחד הזה. הוא גידל דורות של סטודנטים, סטאז'רים ומתמחים, שנמצאים כיום ברחבי מערכת הרפואה בישראל, ומנציחים בעשייתם המצוינת את זכרו ופועלו. לכבוד הוא לי להימנות עם חבורה זו.
הביא לאור: איליה יגורוב
ד״ר אפרת ברון-הרלב, מנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים | על ד"ר טומי שינפלד
האיש שלימד אותי רפואה, ובעיקר הקשבה
ד״ר טומי שינפלד, מייסדה ומנהלה לשעבר של היחידה לטיפול נמרץ במרכז שניידר לרפואת ילדים, לימד אותי להיות רופאת טיפול נמרץ, אבל יותר מזה - הוא לימד אותי לחשוב.
המובן מאליו שלמדתי ממנו הוא לטפל בילדים המורכבים ביותר, החולים ביותר. הילדים, שחלקם היו בריאים רק לפני רגע, ונמצאים כעת בין חיים ומוות. המובן מאליו הוא לנהל שיחות קשות מאוד, אולי הקשות ביותר, עם משפחות שלא דמיינו שייקלעו למצבים המורכבים הללו ביחידת טיפול נמרץ עם הילדים שלהן. נשמע מוזר, אבל זה המובן מאליו.
אבל למדתי ממנו דברים משמעותיים ועמוקים אף יותר. במבט לאחור, מכיוון שאני רופאה שהיא מנהלת ומנהלת שהיא רופאה, ברור לי היום הקשר בין העולמות; החינוך שקיבלתי מד״ר שינפלד מחבר ביניהם.
ד״ר שינפלד לימד אותי להאזין ברוב קשב לדברים רבים: להקשיב לילדים, להקשיב למוניטור, להקשיב לאחיות המטפלות, לצוותים המטפלים הצעירים והמבוגרים כאחד, ולהקשיב להורים.
את כל זה צריך לעשות לא רק כדי לתקשר באופן נכון יותר ומוצלח יותר, אלא כדי לאסוף כל העת מידע רב שיכול למנוע את ההידרדרות הבאה. התהליכים המניעתיים בטיפול בילדים קיימים בכל מקום, וכמובן גם בטיפול נמרץ. הקשבה ושיח מעוררים הבנה מעמיקה יותר, הן מצד הצוות המטפל והן מצד המטופלים ומשפחותיהם.
ההבנה שלי היום כמנהלת היא שהתובנות הללו נכונות גם בהסתכלות על מערכת שלמה. ככל שמתקיימת הבנה מעמיקה יותר וקפדנית יותר, המשלבת בשיח את כלל הגורמים המטפלים, כך תהליך קבלת ההחלטות יהיה מדויק יותר, מותאם לסיטואציה, ובעיקר - מוקדם דיו על מנת למנוע נזקים עתידיים, מיידיים או רחוקים.
זו הסיבה שד״ר טומי שינפלד מהווה עבורי הרבה יותר מדמות מעוררת השראה. הוא אדם שלימד אותי המון רפואה, אבל בעיקר לימד אותי לחשוב מהר ומדויק, להקשיב - ואז ליישם.
הביא לאור: ירון דורון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו