התפרקות בריה"מ? פוטין דווקא מנסה לשחזר

בעוד השורות האלה נכתבות, אחד הערוצים הרוסיים הממלכתיים משדר פרסומת, המפצירה בצופיו לרכוש מדליה חגיגית לכבוד 100 שנה לכינון בריה"מ, שיצוינו בשנה הבאה. "בריה"מ - המדינה הגדולה בתולדות האנושות, המולדת שלנו", מספר הקריין בערגה, "זו מדינה שלא היה לה אח ורע בהיסטוריה המודרנית", הוא מוסיף, על רקע צילומי האדם הראשון בחלל, שחקני נבחרת הוקי קרח חוגגים וסבא עטור מדליות המראה אלבום לנכדיו. ובדיוק בזמן שהטלוויזיה מתרפקת על "מדינה שאינה עוד על המפה, אבל נמצאת בלבבותינו", במוסקבה מתנהל משפט סביב דרישת התביעה הרוסית לסגור את "ממוריאל" - ארגון שהוקם בשלהי הפרסטרויקה כדי לפתוח את הארכיונים, לחקור את פשעי הטוטליטריות הסובייטית, לזכור את קורבנות הטיהורים ולמעשה לפעול לכך שהפשעים לא יישנו.

כמו קישוטים על עץ האשוח של נובי גוד הקרב ובא, הפרסומת מחד ומשפט "ממוריאל" מאידך הם שניים מאין ספור הסממנים לצעידת רוסיה הנוכחית אל עתיד שמזכיר מדי את עברה. המערב שוב מוצג כאויב; רוסיה דורשת להגביר את התלות בה מצד הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, וכבשה חלקים מאוקראינה ה"סוררת"; סטלין אינו מוצג עוד כמי שאחראי לרצח של מיליונים, אלא כמנהיג דגול, או לפחות לא כזה נורא; הארכיונים על אודות הנקוו"ד (המשטרה החשאית) ננעלים, ויש שבוחנים ברצינות פתיחה מחודשת של גולאגים; מנהיגי האופוזיציה הפוליטית מושתקים, גולים או משמשים יעדים להתנקשויות; ארגוני החברה האזרחית, ובהם כלי תקשורת עצמאיים, נסגרים או נדרשים לעבוד בתנאים שמביאים לסגירתם; למעשה, אל מחוץ לחוק נזרק כל מי שמנסה לשמש אלטרנטיבה - פוליטית, תרבותית, מוסרית - למרחב השיח הרשמי, שכל הזמן מצטמק בהוראה מנהלית או בחקיקה של מפלגת השלטון, ששוב ושוב מזייפת את דרכה לרוב בפרלמנט. כמו במיצג של האמן קונסטנטין בנקוביץ', מחוגי השעון עם הכיתוב "רוסיה" מתקתקים אחורה.

למען האמת, סממנים ראשונים למעין "סובייטיזציה" היו כבר בתחילת שלטונו של פוטין. אחד ממהלכיו הראשונים כנשיא בקיץ 2000 היה להחזיר להמנון הרוסי את הלחן של המנון בריה"מ. הצעד התמים כביכול בא בעקבות תלונות של ספורטאים, אבל אפשר לראות בו נקודת פתיחה סמלית לצעדים כמו השתלטות על ערוצי הטלוויזיה והפיכתם האיטית לכלי תעמולה. אף שכלפי חוץ עוד שידר פוטין (ולמעשה, עדיין משדר) מחויבות לדמוקרטיה, כבר ב־2005 הצהיר הנשיא הרוסי כי "התפרקות בריה"מ היתה האסון הגיאו־פוליטי הגדול ביותר במאה ה־20". המיליארדר סרגיי פוגצ'וב, מקורבו של פוטין, סיפר כי ב־2006 ראה הנשיא כיצד המוני מתפללים ניסו לפרוץ מחסומים משטרתיים כדי להגיע אליו ואמר לבן לוויתו: "מכים אותם, אבל הם רוצים לנשק לי את היד. אתה מדבר על דמוקרטיה - הם צריכים צאר".

הדימוי הזה אומר הכל - וגם הרבה מעבר, כי הוא גם חושף את ההונאה שב"חזרה" לבריה"מ. את אותה המדליה לרגל 100 שנה לכינון בריה"מ מנפיקה "המטבעה הקיסרית הרוסית" - אותה קיסרות שהבולשביקים חיסלו יחד עם משפחת הצאר האחרון. כיצד מטבעה "קיסרית" יכולה לחגוג את חיסולה? בדיוק כשם שלצד הרהביליטציה הזוחלת של הסטליניזם אפשר לבנות כנסיות, ולדבר בשבחי בריה"מ לצד מיתוג של רוסיה כמגינת הערכים הנוצריים מפני "המערב הנרקב". רוסיה מנסה לחזור לבריה"מ מדומיינת - ככלות הכל, כפי שהעיר ההיסטוריון אלכסנדר אטקינד, המעצמה הסובייטית, להבדיל מרוסיה הנוכחית, היתה מדינה מבוססת אידיאולוגיה מסוימת, ולא קלפטוקרטיה שכל האליטה שלה מחזיקה מיליארדים באותו מערב משוקץ.

רוסיה יוצרת לעצמה לגיטימציה דרך אשליה של רציפות היסטורית, שבה הדייר הנוכחי בקרמלין הוא גם ממשיך דרכו של ניקולאי השני וגם של משטר רוצחיו. הדבר, כמובן, מופרך היסטורית - תולדות רוסיה במאה ה־20 הן תולדות של מהפכות והפיכות חצר - אבל הרציפות המדומיינת היא אחת הדרכים של השלטון הרוסי לזכות בלגיטימציה שאינה בת־השגה באמצעות בחירות דמוקרטיות נקיות (ולשם ציור הרציפות, אגב, נדרש להשתיק מוסדות זיכרון כמו ה"ממוריאל"). התוצאה של כל זה היא יציר כלאיים של אוטוקרטיה עם חזות דמוקרטית, קישוטים קיסריים ונוסטלגיה לסטלין; היבריד משונה, אך אגרסיבי - בדיוק כמו המלחמות ההיברידיות שבהן רוסיה רכשה לעצמה ניסיון רב.

אז ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אלא לעיתים תכופות רק מתחרזת, כדברי מארק טווין. זה רק הופך אותה למעניינת יותר - ותובע מהעולם החופשי ערנות גבוהה יותר.