איך אפגניסטן הפכה לווייטנאם של ברית המועצות?

ב־14 בפברואר 1989, בטקס רב רושם, עזב טור השריון הסובייטי האחרון את אדמת אפגניסטן דרך "גשר הידידות" ("האירטון") לתוך שטחה של אוזבקיסטן, חלק מבריה"מ דאז. עיתונאים זרים התקבצו בסמוך לגשר כדי לחזות בטור חולף על פני דגלים אדומים וסיסמאות של המשטר, שהיללו את הישגי הצבא הסובייטי בשטחה של המדינה הזרה.

הנסיגה, שבוצעה באופן מסודר יחסית וללא לחימה משמעותית, היתה שונה מאוד מנסיגת הכוחות האמריקניים השנה משדה התעופה הבינלאומי של קאבול. אך על אף החזות המסודרת, התוצאה היתה זהה. בריה"מ, כמו שאר המעצמות לפניה, כשלה להכתיב את הסדר הפוליטי של המדינה ההררית והעוינת. גרוע מכך, היתה זו יריבתה הגדולה מימי המלחמה הקרה, ארה"ב, שהצליחה בעורמה להכניס את מוסקבה להתערבות צבאית יקרה במשאבים ובחיי אדם, בשעה שהאימפריה הסובייטית במשבר עמוק.

ההתערבות הסובייטית באפגניסטן התחילה בכלל במהפכה מקומית בשנת 1978, שבמהלכה קומוניסטים מקומיים, בעידודה של מוסקבה, תפסו את השלטון והרגו את שליט המדינה דאז, מוחמד דאוד ח'אן. ההפיכה עצמה היתה עקובה מדם, ויותר מ־2,000 בני אדם איבדו את חייהם בלחימה העזה שליוותה את הקמת הדיקטטורה, שכונתה "הרפובליקה הדמוקרטית של אפגניסטן".

המשטר החדש פתח בסדרה של הוצאות להורג, עינויים ודיכוי של מתנגדיו. מומחים מעריכים כי יותר מ־20 אלף איש חוסלו במערכת בתי הכלא של המשטר החדש רק בחודשים הראשונים לקיומו. האכזריות האדירה של השליטים הקיצוניים החדשים, לצד הרפורמות החילוניות והחברתיות מרחיקות הלכת שלהם, קוממו את החברה האפגנית השמרנית. פחות משנה לאחר ההשתלטות הקומוניסטית פרץ מרד בעיר הראט, שבמהלכו חברו אנשי דת וקציני צבא להמונים בניסיון להפיל את המשטר. השליט הקומוניסטי, נור מוחמד תרכי, פנה למזכ"ל בריה"מ וביקש התערבות צבאית סובייטית מלאה, אך ליאוניד ברז'נייב השיב לו: "דבר כזה ישרת רק את האויבים שלך ושלי".

אך החודשים חלפו וההתנגדות לנוכחות הסובייטית רק צמחה, ובריה"מ החלה להגדיל את הסיוע לצבא האפגני. בקיץ 1979 הפך הסיוע להתערבות צבאית מלאה, חרף התנגדות של בכירים בשלטון במוסקבה. התוצאה: המרד רק התרחב, והתפתח במהרה למלחמת אזרחים של ממש. כמו ארה"ב בווייטנאם, מצאה עצמה בריה"מ שקועה בסכסוך במדינה זרה, בסיטואציה פוליטית, אתנית וחברתית מורכבת, שאותה התקשתה להבין.

מול כוחות הסובייטים לא עמדו רק איכרים דתיים. ככל שמעגל האלימות התרחב לאורך שנות ה־80, הצטרפו אליה יותר ויותר מתנדבים זרים. הם כינו את עצמם "מוג'אהדין", לוחמי ג'יהאד, כי מבחינתם המלחמה היתה מלחמתו של האסלאם באימפריה הסובייטית האתאיסטית. מי שעזרו ללוחמים אלו היו המודיעין הפקיסטני וארה"ב, שמימנו וציידו אותם בנשק מתקדם, כמו טילי סטינגר.
החילות הסובייטיים שנשלחו לדכא את המורדים באפגניסטן כללו אמנם כוחות מיוחדים ועתירי ניסיון, אך הורכבו לרוב מחיילים פשוטים, רבים מהם מהפריפריה של בריה"מ.

עדויות של החיילים חושפות עד כמה מעט הם הוכשרו להתמודד עם המצב המורכב במדינה ההררית והשבטית. "היינו צעירים", סיפר אילהאם, חייל ששירת באפגניסטן, לאל־ג'זירה. "המפקדים שלנו אמרו לנו שאנחנו יוצאים למלחמה להגן על המשפחות שלנו. לא אמרו לנו לאן אנחנו נוסעים, רק אמרו לנו שיסבירו לנו את המצב כשנגיע לשם. רק סיימנו טירונות ולקחנו את כלי הנשק שלנו, ויצאנו לדרך".

המעורבות הסובייטית באפגניסטן נמשכה כמעט עשור. היא עלתה בחייהם של כמעט 15 אלף חיילים, ועשרות אלפים נפצעו. האפגנים שילמו מחיר נורא מזה: בין חצי מיליון לשני מיליון איש מצאו את מותם במלחמה האכזרית, ויותר מחמישה מיליון הפכו לפליטים. אך מבחינה גיאו־פוליטית, את המחיר הדרמטי מכל שילמה בריה"מ עצמה: עשרות מיליארדי דולרים התאיידו בהרי אפגניסטן - נטל כלכלי אדיר לאימפריה, שכבר היתה מצויה בקריסה. והתמורה להתערבות היתה רק תבוסה צורבת.