משפחת גרוס מירושלים שאיבדה שתיים מבנותיה באסון ההדברה בביתם - תפוצה ב3.5 מיליון ש״ח  

https://mobile.mako.co.il/news-reporters_chat?messageId=373610&utm_source=SharedChatMessage&utm_medium=Other&partner=SharedChatMessage

כזכור,

בכתב האישום, שהוגש במסגרת ההסדר, נאמר כי ב-20 בינואר 2014 התבקש הנאשם לבצע פעולות הדברה בדירת מגורים של משפחת גרוס בירושלים. ברקן הגיע לדירה והחליט לעשות שימוש בחומר הדברה חקלאי שרעילותו גבוהה ובכוחו לגרום למוות. ברקן השאיר את חומר ההדברה בחדר סגור ובכדי למנוע דליפה של החומר הרעיל ליתר חלקי הבית, הוא אטם את החדר באמצעות מסקנטייפ על החלון וסביב הדלת והמנעול.

בסמוך לאחר הנחת חומר ההדברה, דלף הגז מן החדר הנגוע לרחבי הדירה בה שהו אותה עת שמעון ומיכל גרוס וארבעת ילדיהם הקטנים (בגילאים שנתיים, ארבע, שש ושבע). כעבור יומיים, בשעות הבוקר, הובהלו בני המשפחה לבית החולים. כתוצאה מההרעלה נפטרו בנות המשפחה אביגיל (בת ארבע) ויעל (בת שנתיים), הבנים וההורים נפגעו אף הם כתוצאה מההרעלה ונזקקו לטיפול בבית החולים.

עוד מישראל היום :

ביום שני, 20 בינואר, בשעות הצהריים, הגיע ברקן אל ביתם והניח בחדר השינה כמוסות של פוספין, חומר הדברה קטלני המבוסס על זרחן מימני, והמיועד בדרך כלל להדברת מכרסמים. בשעה 15:45, כשמיכל החזירה את יעל ממעון התינוקות הסמוך לבית, סיים ברקן את עבודתו. הוא אטם את חלונות הממ"ד בנייר דבק עבה וחזק.
כל נקודות החשמל בחדר, השקעים והספוטים לתאורה נאטמו אף הם בנייר דבק, כדי למנוע זליגה של הגז אל מחוץ לממ"ד. בני הזוג מספרים שהוא אטם הן את דלת הממ"ד והן את דלת המסדרון הסמוך לה. גם מתגי האור, שנמצאים מחוץ לחדר, נסגרו בנייר דבק.
"הוא הזהיר אותנו לא להיכנס לחדר ולא לגעת בדלת", משחזרת מיכל. "פנה גם לילדים ואמר להם בטון חמור, שאסור לגעת. נעלתי את הדלת והחבאתי אצלי את המפתח. הוא אמר שיגיע ביום שישי לפתוח את החדר, ושעד אז נהיה ערניים: אם נרגיש שינוי כלשהו בהרגשה, שנפנה לטיפול רפואי".
המשך היום היה רגיל. ארוחת ערב, מקלחות, סיפור, קריאת שמע שלפני השינה. כל אותו הזמן דלף הגז אל רחבי הדירה. זוחל בלי קול ובלי ריח אל ריאותיהם של הילדים. ההורים, שחדרם נסגר ונאטם, עברו לישון בחדרו של מיכאל; מיכאל הצטרף לאחיו ושתי אחיותיו בחדרם.
בעשר וחצי בערב התעוררה אביגיל משנתה והחלה להקיא. מיכל מספרת שהם ניקו אותה, עשו לה אמבטיה והחליפו את המצעים. "איך שאנחנו מותחים את הסדין הנקי - מיכאל מתעורר ומקיא. עוד דקה חולפת, ויצחק מתחיל להקיא.
"יעל התעוררה מהשינה והיתה מאושרת מההמולה. היא הסתכלה על הקיא ואמרה 'קיח־קיח'. לפני השינה הלבשתי אותה בבגד של יום המחר, שיהיה לי קל לארגן אותה בבוקר. אני לא אשכח אותה עומדת בלול שלה, צוחקת וזוהרת מאושר, לבושה בשמלה יפה, זורחת. אחרי דקה גם היא התחילה להקיא.
"מילאנו אמבטיה לארבעתם. התחלתי לעשות כביסות למצעים ולפיג'מות. אבל רק הכנסנו אותם בחזרה למיטות - והם שוב הקיאו. ושוב, ושוב. שמנו קערה ליד הראשים שלהם, והם הקיאו ברצף. בשלב הזה הם עוד הקיאו אוכל. אחר כך כבר לא היה להם מה להקיא.
"חשבנו ללכת לבית של ההורים שלי, כי עלתה לי בראש האפשרות של ההדברה, אבל בהתחלה עוד נתתי לעצמי לחשוב שזה וירוס, ולא רציתי להדביק את ההורים שלי. בבית שלהם מתגוררת סבתא שלי, בת 85, וכל וירוס קטן יכול להחליש אותה.
"התקשרתי לאמא שלי, והיא אמרה שכדאי ללכת לטר"ם, מרכז לרפואה דחופה. אין לנו מכונית. אבא שלי בא, לקח אותנו במכונית שלו, ונסענו באמצע הלילה לסניף טר"ם ברוממה.
"כל הנסיעה החזקנו גיגית מתחת לילדים, והם לא הפסיקו להקיא. זה לא היה קיא של וירוס או קלקול קיבה, אלא הקאות היסטריות, כמו בתמונות מעיראק. הקאות בלי סוף. אחד הקיא, השני המשיך. חשדנו שזה משהו לא רגיל. לא סביר שארבעה ילדים מקיאים בו בזמן הקאות קשות.
"ישבתי מול הרופא, אני לא אשכח את זה ואני בטוחה במילים שיצאו לי מהפה, ודיווחתי לו שהיתה לנו הדברה בבית. הוא ישב מולי, רגל על רגל, ורשם לי מרשם לנרות פראמין נגד הקאות. אני אמא לארבעה, אני לא מפחדת מהקאות, אבל הם הקיאו באקסטזה, ארבעתם יחד. אמרתי לו שזה לא נורמלי. הוא אמר בשלווה: 'אל תדאגי, בבוקר הם יקומו בסדר, ואם לא - לכו לרופא בקופת חולים'".
שימי: "הרופא שאל מה אכלנו בארוחת צהריים, אבל יעל היתה במעון בצהריים, כך שזה לא רלוונטי. הוא עבר לתחקיר על ארוחת הערב. הם אכלו שוקו, חביתה ולחם: לשוקו הם היו רגילים, וגם בדקנו את התאריך של החלב לפני שיצאנו לטר"ם, והוא היה בתוקף. חשבו שאולי זה חיידק סלמונלה שנמצא בביצים, אבל סלמונלה גורמת לשלשולים ולא להקאות, ויעל בכלל לא אכלה מהחביתה.
"הגענו לטר"ם בסביבות חצות, והיינו שם עד 2 לפנות בוקר. הרופא התעקש שאין קשר להדברה, כי לטענתו, אם זה היה מההדברה, זה היה משפיע על כל אחד באופן שונה. פחדנו שהם יתייבשו, אז נתנו לנו מזרקים עם מים וסוכר, שישתו קצת. שיחררו אותנו הביתה, לבלות עוד לילה עם החומר, באותו חדר שבו הגז ממשיך להתפשט.
"הלכנו לישון ב־4-3 לפנות בוקר. ב־7 הייתי חייב לקום, כדי להחזיר את האוטו לאבא של מיכל. הגעתי ראשון לבית המרקחת בגבעת שאול, עוד לפני שהוא פתח, וביקשתי שייתן לי מהר נרות פראמין. כשחזרתי הביתה עם הנרות, שני ילדים התעוררו והתחילו להקיא. שניים עדיין ישנו.
"רצתי להתפלל שחרית, ובינתיים קבענו תור לשעה 11 בקופת חולים. כשחזרתי מהתפילה גיליתי את מיכל שפוכה על הספה בסלון, ועליה מיכאל. גם אני לא הרגשתי טוב. כולם היו שפוכים. אביגיל היתה במיטה. ראיתי את יעל במיטה, שוכבת בשקט, מסתכלת אליי בעיניים גדולות, שקטה מאוד. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה בחיים".

סמוך לשעה 9 התקשרה הגננת של יצחק, להזכיר לו שיש היום טיול של הגן. יצחק אמר שהוא חולה, והגננת הרגיעה אותו שיהיו עוד טיולים. שימי, שנפגע משאיפת הגז, נשכב במיטה מסוחרר.
"הייתי בטוח שזו העייפות, כי ישנתי רק שעות ספורות בלילה. נשכבתי במיטה עם בגדים, לנוח קצת. היה שקט בבית. כל אחד שכב במקום אחר. אחרי חצי שעה מיכל קמה, והיתה עסוקה עם הכביסות.
"גם אני קמתי, ונכנסתי לחדר הילדים. ראיתי את יעל ללא רוח חיים. לא קשה לראות את זה. היא שכבה בתנוחה לא טבעית, עיניים בוהות בתקרה, חצי פתוחות חצי סגורות. ראיתי מייד שהיא לא נושמת. צרחתי. צעקתי.
"הוצאנו אותה מהמיטה והשכבנו אותה על הרצפה, כאן בסלון. מיכל עברה קורס החייאה, ולאחרונה עשתה רענון. זה דבר חשוב מאוד. כל הורה חייב לעבור קורס כזה, ולו רק כדי לא לאבד את העשתונות. אני ניסיתי לחייג למוקד של איחוד הצלה. בטעות חייגתי למכבי אש. מיכל צעקה לי את המספר.
"בתוך דקה וחצי הגיע חובש של איחוד הצלה, שהיה במקרה בשכונה. הוא התחיל בהחייאה ועיסוי לב, ביקש ממני להמשיך לעסות והוציא מסכת חמצן. אחרי דקה־שתיים הגיעו עוד כוננים, אמבולנס וניידת טיפול נמרץ. גם שכנה מלמעלה, שמתנדבת במד"א, שמעה את הצעקות וירדה לעזור. אלה היו רגעים מאוד קשים.
"מיכאל שכב בסלון, ומישהו לקח אותו לחדר השני, כדי שלא יראה את ניסיונות ההצלה של יעל. אחד מצוות האמבולנס, שליווה את מיכאל לחדר, גילה את אביגיל ויצחק שפוכים על המיטות, והחליט מייד לפנות את כולם לבית החולים. עוד לא התחלנו לקלוט כמה המצב חמור. אביגיל עוד דיברה, ביקשה לשתות, וירדה על רגליה את המדרגות מהבית עד האמבולנס".
בני המשפחה פונו לבית החולים שערי צדק בשתי ניידות: שימי ויעל בניידת טיפול נמרץ, ומיכל עם שלושת הילדים האחרים באמבולנס. בדרך לבית החולים, מרחק חמש דקות נסיעה מביתם, החל מצבה של אביגיל להידרדר והיא איבדה את הכרתה.
"כשהגענו לבית החולים, עוד קיוויתי שהמצב של יעל הפיך", מספר שימי. "אף אחד לא יכול לעכל את הגרוע מכל. כששאלתי את כונן מד"א מה דעתו, אם יש לה סיכוי, הוא אמר לי: 'ראיתי מצבים יותר גרועים שיצאו מהם בריאים ושלמים'. אני לא יודע אם הוא באמת האמין למילים האלה, אבל הן היו המילים הנכונות. זה עודד אותי, חיכיתי לשמוע את זה.
"את מיכאל ויצחק העלו מחדר הטראומה לטיפול נמרץ. אביגיל נשארה בחדר הטראומה. אחר כך הבנתי שזה בגלל שמצבה היה כל כך קשה, ואסור היה לבזבז שניות מיותרות על העברה שלה למעלה. הרופאים זינקו עליה בהחייאות וטיפולי חירום. שמעתי שהיו דיונים אם זה טוב או לא שהורים יהיו נוכחים במצב כזה, אבל היה כזה בלאגן, שלא הספיקו להוציא אותנו.
"בבית החולים ניסו להציל את הילדים בכלים שיש להם. אין נוגדן לפוספין, ואין גם הרבה ידע רפואי על שאיפת פוספין. לקח זמן להבין במה זה פוגע. רפואית, זה חומר שמשתק את החמצן לתאי השריר. גם לב הוא שריר. המדביר הגיע לביה"ח ונתן דוגמה של החומר.
"ההידרדרות של שלושתם היתה מרגע לרגע. אביגיל התנדנדה בין העולם הזה לעולם הבא במשך זמן ממושך. נלחמו עליה. מחוץ לחדר הטראומה התאספו אנשים לתפילות. הרופאים קראו לנו, הסבירו על מיכאל ויצחק, ובתוך כל המלל אנחנו חוזרים ושואלים מה עם אביגיל, מה עם אביגיל, עד שמנהלת טיפול נמרץ אמרה לנו שהיא נפטרה.
"נכנסתי להיפרד ממנה. זו היתה פרידה שנייה באותו יום. הרגע הכי חזק בתוך המערבולת הזאת. היא נפטרה כמו שהיתה בחיים, רגועה. אביגיל, הבת הטובה שלי, האהובה שלי, שכבה שם עם פנים שלוות, כמו מלאך. פנים טובות. הרגשתי כאב מטורף, שאי אפשר להכיל. בכיתי. שאלתי אותה, למה הלכת לי, אני לא מבין למה הלכת.
"אנחנו מאמינים שכשאדם נפטר, הנשמה נמצאת מעל הגוף שלו. הרגשתי את זה. היא היתה שם איתי. ביקשתי ממנה שתלך לפני ריבונו של עולם ותבקש על מיכאל ויצחק. בכיתי בכי בלתי נשלט, לא יכולתי לעצור את עצמי".