פרסום ראשון: פסק הדין בענין רפי רותם. מחלוקת בענין ביקורת על התביעה ועילת הסבירות. ההרשעה נותרה על כנה.  

במוקד הדיון השאלה אם רשאי בית המשפט לבקר את שיקול דעת רשויות התביעה בהחלטה להגיש כתב אישום, בפרט בעילות הסבירות והמידתיות.

הדיון הנוסף התקיים בפני שבעה שופטים. השניאה חיות, המשנה ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית, נעם סולברג, יוסף אלרון, ואלכס שטיין.

וזו המסקנה:

הוחלט ברוב דעות השופטים המשנה לנשיאה נ' הנדל, השופט י' עמית, השופט נ' סולברג והשופט א' שטיין (כנגד דעתם החולקת של הנשיאה א' חיות, השופט ע' פוגלמן והשופט י' אלרון), כי אין מקום להעלות טענות בדבר אי-סבירות או אי-מידתיות נגד הגשת כתבי אישום, אלא ניתן לטעון כי בהגשת כתב האישום נגד הנאשם יש משום "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". אם למרות זאת, עולה טענה לחוסר סבירות ולחוסר מידתיות בהגשת כתב האישום, על בית המשפט לבחון אם טענות אלו עומדות במבחנים של הגנה מן הצדק.

פסק הדין השלם: https://tinyurl.com/yy35fy4n

רקע:

רפי רותם הועמד לדין והורשע בבית המשפט השלום על הטרדת עובדי ציבור, שהוא פגע בהם והטריד אותם בגלל שלא נלחמו בשחיתות לפי טעמו.

בערעור בית המשפט המחוזי, השופט גונטובניק (שבעצמו מועמד עכשיו לעליון), זיכה אותו בגלל שהוא הפעיל ביקורת מנהלית על עצם כתב האישום.

המדינה ערערה לעליון, והתיק נפל על הרכב שמרני: השופטים סולברג ושטיין צמצמו את הביקורת המנהלית של בית המשפט על התביעה, וממילא ביטלו את הזיכוי של גונטובניק.

אלרון, בדעת מיעוט, חלק על הקביעה הזו אבל הסכים עם תוצאת פסק הדין כי הוא סבור ש*במקרה הזה* לא נפל פגם מהותי בהחלטת התביעה.

רותם ביקש דיון נוסף, בקשתו התקבלה.

פסק הדין בערעור הנוסף

פוגלמן כתב את הדעה העיקרית של מחנה המיעוט.
הוא תומך בהכנסת הביקורת על התביעה לתוך ההליך המשפטי, ומרחיב את "ההגנה מן הצדק".
הצטרפו אליו אלרון והנשיאה חיות.

את הדעה העיקרית של מחנה הרוב, כתב הנדל והצטרפו אליו עמית סולברג ושטיין.

שטיין כדרכו, כותב בבהירות וחדות.
הוא טוען שפסיקת המחוזי (גונטובניק) מוסיפה סעיף לחוק בדרך של חקיקה שיפוטית. שטיין לא מסתפק בטיעון כללי, אלא מצטט את החוק, ומוסיף לו את הסעיף שהמציא בית המשפט המחוזי.

בשולי הדברים: שוב חוזר הויכוח על עילת הסבירות

כמובן, הדיון גם גלש לדיון על עילת הסבירות. אלכס שטיין מערער אותה וחיות חוזרת ומבצרת אותה.

השופט אלכס שטיין: דומני כי לא אטעה אם אומר כי חששו של הנשיא לנדוי התממש הלכה למעשה. בשני העשורים האחרונים, עדים היינו – לא אחת – להפעלתה של דוקטרינת הסבירות במתכונת רחבה אשר כללה התערבות שיפוטית בתוכן ההחלטה המינהלית de novo. מתכונת זו של "משפט זה אני" מאפשרת לשופט להיכנס לנעלי הרשות המבצעת ולעשות בהחלטתה כטוב בעיניו. למתכונת זו של דוקטרינת הסבירות אין אחיזה בדין הפוזיטיבי. מתכונת זו נדונה בהרחבה – ובוקרה ביקורת עקבית, נוקבת, ובמלוא הכבוד, נכונה – על ידי חברנו, השופט נ' סולברג, בפסיקתו ובמאמרו בהשילוח. דבריו של השופט סולברג באשר להרחבתה הלא רצויה של דוקטרינת הסבירות מקובלים עלי במלואם, ואין בידי להוסיף אליהם דבר זולת הסכמתי.