31% מהלולים נגועים בסלמונלה: האם מישראל תצא המגפה העולמית הבאה?  

94% מהלולים בישראל הם לולי סוללה – לולי כלובים מיושנים, שנבנו בשנות ה-50 וה-60 ולא השתנו מאז. שטח המחיה המוקצה בהן לתרנגולות הוא מזערי. הלולים קטנים מאוד, רבים מהם בנויים בתוך היישוב בצמוד לבתי הלולנים, דבר שיוצר מפגע ריח קשה וסכנה של העברת מחלות. הלולים גם אינם יעילים בעליל, מאחר שכל העבודה בלולי הסוללה היא ידנית, כולל הזנה, איסוף הביצים ופינוי הזבל.

התוצאה היא הרע מכל העולמות: מחיר הביצה בישראל גבוה בממוצע ב-44% מהמחיר ב–OECD, הצרכן נושא בנטל עודף של כ-250 מיליון שקל בשנה, בשעה שהביצה הישראלית היא "ביצת זבל" – 31% מהלולים בישראל נגועים במחלת הסלמונלה.

הצרה היא שגם הלולנים סובלים מהמצב: רובם גרים לאורך גבול הצפון, ומוציאים את מחייתם בקושי מלולי הזבל, עם ממוצע של 3,000 מטילות בלבד בלול. זה אינו מספיק כדי פרנסה בכבוד, ובטח אינו מספיק לביצוע ההשקעות הנדרשות לשדרוג הלולים בישראל.

בסין אוכלים עטלפים, וכאן חיים ליד לולים

שיווי המשקל השלילי הזה, שכולם נפגעים ממנו, הוא המצאה ישראלית ייחודית. בעוד בישראל 94% מהלולים הם לולי סוללה מיושנים, שמספקים שטח מחיה של 350 סמ"ר לתרנגולת, באיחוד האירופי הלולים הללו הוצאו מחוץ לחוק כבר ב–2012, מסיבות של התעללות בבעלי חיים ותברואה גם יחד. יש עדיין באיחוד האירופי לולי כלובים משודרגים (750 סמ"ר לתרנגולת), אבל גם הם צפויים להתחסל סופית ב-2025–2030. כבר כיום, 52% מהתרנגולות באיחוד מגודלות בלולים ללא כלובים, שהפרש מפונה מהם באופן שוטף באמצעות מסועים, ובתוך עשור אלה יהיו הלולים היחידים במדינות אירופה. לא רק הרגולציה דוחפת לכך, אלא גם השווקים – מרבית רשתות הקמעונות האירופיות אינן משווקות ביצים מלולי כלובים.

בארה"ב המצב קצת פחות קיצוני, אבל גם שם רק 70% מהלולים הם לולי כלובים, ורובם הם כלובים משודרגים. אין, בקיצור, אף מדינה מתקדמת ש-94% מתרנגולותיה חיות בשטח של 350 סמ"ר, בלולים שכל ההפרשות זולגות מהם על משטחי בטון שמנוקים, ידנית, פעמיים בשנה. ודאי שזה לא קורה בתוך בתי מגורים, דבר שמעורר סכנה ממשית להתפשטות מחלות, לרבות מחלות בעלות פוטנציאל להפוך למגפה עולמית כמו שפעת העופות.

כל שרי החקלאות מאז 2007 מודעים למציאות הפרימיטיבית של לולי הזבל הישראליים. גם שר החקלאות עודד פורר מודע לכך, ומודאג מאוד – על רקע מגפת הקורונה – שמלולי הזבל של ישראל תצא בשורת המגפה העולמית הבאה. בסין אוכלים עטלפים, ואצלנו חיים בתוך היישוב בצמידות ללולים מטונפים משנות ה-50. הבעיה היא שמודעות לחוד, ופתרון לחוד.

עובדה היא שכבר ב-2007 הממשלה קיבלה החלטה על מעבר ללולים משודרגים, מחוץ ליישובים. לשם כך הוקצו 300 מיליון שקל למענקים בשיעור של 20%–50% מהיקף ההשקעה של כל חקלאי בשדרוג הלולים. ב-2010 התקבלה החלטת ממשלה משודרגת, שהגדילה את שיעור המענקים ל-35% לפחות.

ב-2014 הוגש דו"ח של צוות מקצועי ליצירת תמריצים להגדלת הלולים בישראל ל-65 אלף מטילות (לעומת ממוצע של 3,000 כיום) בשל הסכנה החמורה לבריאות. ב-2016 הוצע בחוק ההסדרים מתווה חדש לענף הלול, שכלל מעבר ללולים של 70 אלף מטילות בתמורה למענקים של 300 מיליון שקל, אגב התחייבות להוזלה במחיר הביצה. ההצעה כללה תמריצים למעבר ללולים ללא כלובים.

ב-2018 נחתם הסכם בין משרדי האוצר והחקלאות לבין המגדלים על שינוי מתווה ענף ההטלה, שבו התחייבו המשרדים לכמעט 400 מיליון שקל לבניית לולים חדשים, כאשר שיעור המענק לא יפחת מ-50% מעלות השדרוג, וקיבלו התחייבות להפחתה במחיר הביצה. ב-2018 גם הודיעו השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות כי בשל הסכנה הגדולה לבריאות בלולים הישנים, לא יינתן רישיון פעולה (היתר אכלוס, המאפשר להחליף את הלהקה אחת לשנתיים) אלא ללולים חדשים, שייבנו בהם משטחי בטון מודרניים.

אף אחד מהמהלכים הללו לא התממש, גם לא ההסכם שנחתם עם נציגי החקלאים ב-2018, וגם לא ההחלטה המנהלתית של השירותים הווטרינריים, מכוחם כרגולטור, שלא יינתן יותר היתר אכלוס ללולים הישנים. פעם אחר פעם התקבלו החלטות, ופעם אחת פעם הן לא בוצעו. בצר לה, המדינה אפילו התחילה בשנים האחרונות לבנות משטחי בטון ללולים על חשבונה, ולקוות שהלולנים יבנו עליהם לולים חדשים. זה מצליח באופן חלקי בלבד.

המכשול העיקרי – הלולנים והלובי בכנסת

משרד האוצר, שהיסס להכניס את היד לכיס, היה המכשול להצלחת חלק מהמאמצים לשדרוג הלולים בישראל, אבל המכשול העיקרי היה ונשאר החקלאים עצמם, שכל הצעה שניתנה להם נדחתה על ידם. הרוב הגדול של הלולנים, בעיקר בגבול הצפון, הם אנשים מבוגרים, שרגילים לקום כל בוקר וללכת לעבוד בלולי הזבל הצמודים לביתם. השינוי קשה להם, והם מתנגדים לכל הצעה – כולל הצעות שניתנו למענקי פרישה, שיבטיחו להם פנסיה בכבוד.

טיעון נוסף של החקלאים הוא היעדר תעסוקה חלופית בגבול הצפון, אלא שזאת טענה בעייתית על רקע העובדה שככל הנראה רק מחצית מ-2,800 הלולנים עובדים בתחום. המחצית השנייה השכירה את מכסת ייצור הביצים למגדלים אחרים, ומתפרנסת מדמי השכירות שהיא מקבלת. גידול הביצים בגבול הצפון, כלומר, הוא מקור הכנסה שניתן למצוא לו חלופות.

גם שר החקלאות הנוכחי מנסה לשנות את המציאות המפגרת של הלולים בישראל. פורר נתלה בחשש הגדול של פרוץ מגפה עולמית כמו שפעת העופות, שתצא מהלולים שבמושבים בצפון, ולכן שוקל לחדש את ההוראה של השירותים הווטרינריים, שלא יינתן היתר אכלוס ללולים הישנים. ייתכן אפילו שיינתן היתר אכלוס רק למי שיעבור ללולים ללא כלובים, כמקובל באירופה. אלא שהוא, כקודמו בתפקיד, צפוי להיתקל בלחץ ציבורי של הלולנים, ובלחצים פוליטיים מצד נציגי החקלאים בכנסת, רובם חברי מפלגות העבודה ומרצ.

פורר יצטרך לגלות נחישות פוליטית יוצאת דופן כדי לעמוד בלחץ הציבורי ובתמונות הקשות של לולנים שבוכים על אובדן מטה לחמם, גם אם בפועל הם מקבלים מענקים על מעבר ללולים גדולים וחדישים, ומענקי פרישה למי שאינם מסוגלים לעמוד בשינוי. העובדה שהלולנים מסכנים את בריאותם, עלולים להביא לפרוץ מגפה עולמית, מתעללים בבעלי חיים, ובפועל גם מתקשים להתפרנס מלולים שכבר מזמן אבד עליהם הכלח, לא תקהה את הביקורת הציבורית נגדו. אפשר רק לנסות להמר על כך שהוא יהיה שר החקלאות הראשון מאז 2007 שיצליח לצרף את ענף ההטלה בישראל לעולם הנאור.