מראה שחורה: השחקנית רות אסרסאי נחשפת

לא מזמן פנה גבר אל רות אסרסאי, ושאל אותה שאלה מוזרה: "אפשר להגיד לך שאת יפה?" השחקנית המוערכת, שכבר שמעה דבר או שניים בחייה, הבינה שמשהו בכיוון הרוח הציבורי השתנה.

"זה היה כאילו יש איזה פחד של גברים להחמיא. אז כן, שיפחדו, אין לי בעיה עם זה. שאנשים יחשבו טוב מאוד לפני שיגידו דברים, והלוואי שאפשר היה למנוע מה שנשים עברו".

כולל את, אישית?

"אני חייבת להגיד שלא חוויתי אף פעם הטרדה מינית. באמת, זה אולי משהו בי שמשדר 'אל תתקרב אלי'. אני גם לא מפחדת לענות ולהעמיד מייד במקום. שחקניות מבוגרות יותר אמרו לי 'את לא יודעת מה אנחנו עברנו. מה שאתן חוות היום כנשים זו מציאות אחרת'. הן אמרו שהדור שלהן עבר את המכות הקשות, ושאם הן לא היו מתחילות להילחם, אולי לנו לא היתה היום האופציה.

"אז כן, שמעתי סיפורים מחרידים על דברים שנשים עברו, ואני מברכת על המהפכה. גם אני מרגישה את השינוי".

• • •

במחזה "בן אמריקני", שעלה בברודוויי, גילמה השחקנית האמריקנית קרי וושינגטון אישה שחורה, שמעבירה לילה מורט עצבים בתחנת משטרה, לצד בעלה הלבן, שממנו היא פרודה. השניים ממתינים בדריכות לחדשות בדבר גורל בנם המתבגר, שהוכרז כנעדר, כשהיחס אליהם משתנה בהתאם לצבע עורם.

כעת מגיע המחזה לבמה הישראלית, אחרי שעבר עיבוד והתאמה למציאות המקומית. הפעם, את הדעות הקדומות וגילויי הגזענות חווה אישה יוצאת אתיופיה, שאותה מגלמת אסרסאי.

"לילה לבן", שעלה אתמול בתיאטרון הקאמרי, מתרחש לאורך לילה אחד בתחנת משטרה כחול־לבן. אסרסאי (39) היא אמא שבחיפושיה אחרי בנה מוצאת את עצמה נתקלת בחומות הביורוקרטיה, בדעות קדומות ובגזענות מובנית של גורמי אכיפת החוק כלפי בני העדה האתיופית. נוסף על כך, היא נאלצת להתמודד עם שמועות ותיאוריות - שממחישות מציאות חיים נוקבת של מי שנולד בצבע ה"לא נכון" בחברה הישראלית 2021. מציאות שבה מתערבבים מושגים כמו "שיטור יתר" ו"אכיפה סלקטיבית", המוכרים היטב ליוצאי העדה בארץ.

את "לילה לבן", בבימויה של תמר קינן, כתב המחזאי האמריקני כריסטופר דמוס בראון. על העיבוד והתרגום לעברית אמונים גור קורן ועירד רובינשטיין, ולצד אסרסאי ישחקו ישי גולן, יואב לוי, יוסי ירום ואדם קנדה.

עבור אסרסאי, זו הפעם הראשונה שהתיאטרון והחיים האישיים נפגשים על הבמה - כבת להורים יוצאי אתיופיה וכאשתו של ישראלי "לבן".

"אני מגלמת אישה שהחיפוש שלה אחרי בנה מציף בה נושאים טעונים כמו מערכות יחסים ונישואים מעורבים. שאלות כמו איך אישה כהת עור נתפסת במערכת, ומה קורה כשפתאום מגיע אביו, הפרוד שלה, שזוכה בתחנת המשטרה ליחס שונה מזה שהיא קיבלה, רק בגלל שעורו לבן.

"היא אישה עם מעמד, פסיכולוגית בעלת תואר שני, אבל כל זה לא משנה, כי הצבע שלה מדבר, והיא לא מקבלת מענה. בתחנה מטרטרים אותה עד שהפרוד שלה מגיע. זה מחזה שמדבר גם על שיטור יתר, גזע וזהויות".

נושא חברתי רגיש מאוד מאז עליית בני העדה האתיופית לארץ, החל מאמצע שנות ה־80.

"במסגרת ההכנות להצגה, נפגשנו עם שרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו־שטה, כדי שתספק לנו קצת עובדות (ראו מסגרת), והזדעזענו לשמוע כמה נערים אתיופים יושבים, למשל, בכלא אופק (בית סוהר ובית מעצר בשרון, המיועד לבני נוער עד גיל 21; מ"כ). סטטיסטית, הרבה אנשים שחורים יושבים בבתי סוהר בישראל, ואני בטוחה שחלק מהם יושבים שם ללא שום צידוק. את מסתכלת על הנתונים וזה ברור לך. כמו שהמפכ"ל לשעבר (רוני אלשיך; מ"כ) אמר על יוצאי אתיופיה - שטבעי שחושדים בהם יותר".

בארה"ב המתיחות בין שחורים ולבנים היא עניין היסטורי, שורשי ועמוק. בישראל המצב אחר.

"נכון. מן הסתם אין לנו את ההיסטוריה שיש להם, אז הבאנו את זה למחוזות שלנו. בארץ זה פצע פתוח שלא מדברים עליו. בתקשורת רואים את העדה האתיופית בהפגנות רק כשהדברים מתפוצצים".

השתתפת בהפגנת יוצאי העדה לפני שנתיים?

"אני לא טובה בהפגנות. הלכתי לחלק מההפגנות כשיכולתי, אבל אני לא יודעת עד כמה ההפגנות באמת עוזרות בסוף. הן עושות רעש לתקופה מסוימת, ואז זה נגמר. הבמה היא המקום שלי להוציא החוצה. אני רוצה להרים את הראש ולראות את האתיופים בקהל".

מה חשבת על האלימות וההתפרעויות שהמפגינים גלשו אליהן? היו שאמרו שזה פגע בתדמית העדה ובצדקת מאבקה.

"בגדול אני מאוד נגד אלימות, אבל אני יכולה להבין שיש פה פצע שמדמם המון זמן והתפוצץ, דברים של שנים שהתנקזו לרגע אחד. אני לא יודעת מה קדם למה, כי גם השיטור הוא לפעמים מוגזם.

"ואותם אנשים שאומרים שזה פגע בתדמית העדה, על איזו תדמית הם מדברים? תדמית של שקטים ומנומסים? חייבים להבין שגדל פה דור שאומר 'אני שווה בן שווים, אני שחור, אני ישראלי, ואני דורש את השוויון ואת זכויות האדם שמגיעות לי'".

• • •

בגילום דמות שחורה על הבמה את רואה שליחות?

"שליחות זו מילה גדולה, אבל כן, אני מרגישה שאני שמה פצע, מניחה אותו מול כולם, פצע שהוא גם שלי. יש לי אחים, אני אמא, יש לי ילדה שחורה. ואני מכירה את האימה והדאגה של הדודות שלי, שיש להן בנים. זה הסיפור שאני מספרת, סיפור של נשים שחוות דאגה וחוסר שקט. אנחנו פותחים הכל בלי לייפות. היה לי ברור חד־משמעית שאני הולכת על התפקיד, וזאת הפעם הראשונה שאני נפגשת עם הצבע שלי".

מה בחוויה שמתוארת על הבמה מוכר לך מהמציאות?

"יש פה סיטואציות שאני מכירה באופן חד־משמעי. אני שומעת את הטקסטים שאנחנו אומרים, וחושבת לעצמי שזה לא הגיוני שהדבר הזה קיים פה, זה לא משהו רחוק.

"יש משפט בהצגה, שבו אני אומרת שאהיה הרבה יותר רגועה כשהבן שלי יהיה בצבא מאשר כשהוא יוצא עם חברים שלו בשישי בערב. זאת האימה, שיש לך בן ואת לא יודעת מה יקרה איתו, מפחדת שיהרסו לו את החיים. זה פחד שהיום, כשאני אמא, מהדהד בי. אני נחנקת מזה. לחיות ככה? למה? בגלל צבע עור?"

ניכר שאת מושקעת מאוד רגשית בתפקיד, אולי יותר מכל מה ששיחקת עד כה.

"בכל דמות אני צריכה למצוא את הנקודות המוכרות, להבין במה היא דומה לי ומה אני אוהבת בסיפור שלה. כאן זה הפוך: אני צריכה ללכת אחורה, להתרחק מהדמות. לפעמים אני מרגישה עירומה, מחפשת לצאת מתוך האמוציות שלי, שזה לא יקפיץ לי את המקומות האישיים שלי.

"אני מניחה שלכל אמא שמחפשת את בנה, ולא משנה אם היא שחורה או לבנה, זה קשה. אבל אצלי זה מתחבר עם ההיסטוריה הגדולה של נשים שאני באה ממנה, כמו הדודות שלי. אמנם לא חוויתי את זה אישית אצלנו במשפחה, אבל אני מכירה סיפורים של אנשים קרובים שזה קרה להם, ששוטרים נטפלו אליהם. זה קיים, וחשוב לי שיבינו".

בראיון לפני שלוש שנים אמרת לי שנמאס לך שמדברים איתך על צבע עורך.

"לא הבנתי למה צריך כל הזמן להגיד 'שחקנית אתיופית'. לכן אמרתי שנמאס לי. הרי רואים אותי. זה כמו שאני לא אוהבת שאומרים 'שחקנית רוסייה'. זה לא צריך לבוא בשיוך עדתי. מספיק להגיד 'שחקנית'.

"לי אין בעיה לשחק דמות שחורה, כל עוד התפקיד מאתגר אותי. עד היום לא לוהקתי כמעט לתפקיד נשים שחורות, למעט 'מפיסטו', שבה הדמות חצי שחורה וחצי גרמנייה, ו'כבוד אבוד' - שם היה לי תפקיד של אישה שחורה שהיא עורכת דין מפולפלת ומצחיקה. אלה היו תפקידים שאתגרו אותי, וזה מה שחשוב לי: העומק".

בחייך האישיים חווית גזענות?

"היתה סיטואציה בבית הספר שלא הפנמתי אותה בזמן אמת, והיא גם לא נצרבה בי כחוויית גזענות, אבל היום אני מבינה את המשמעות שלה. הייתי בכיתה ח', ואחת המורות פשוט שיחקה לי בציונים. רגע לפני התיכון, בשנה שקובעת באיזה מסלול נבחר ולאיזו מגמה נלך, היא הורידה לי ציונים בלי שום סיבה. באתי אליה והתעמתנו, ובאותו רגע היא תיקנה, כאילו נתפסה על חם, כי לא היה לה שום נימוק או הסבר.

"מלבד זה, אני גדלתי בבאר שבע בשכונה עם אוכלוסייה שהיא בעיקר לבנה, ושמעתי הערות, שהגיעו דווקא מאנשים שבאים לברך ויוצאים מקללים. למשל כשאמרו לי 'איזה יפה שנקלטת', הערות שאת יודעת שרוצות להחמיא - אבל זה יוצא עקום".

בתיאטרון או בטלוויזיה נתקלת ביחס אחר כלפייך?

"לא, מעולם לא, חד־משמעית לא. אבל זה לא אומר שזה לא קיים. גזענות היא בעיה שקיימת בנו, וחשוב מאוד להיות בדיאלוג עם המקום הזה, לא להתכחש לו".

יש אולי חמישה שחקנים יוצאי אתיופיה בכל התיאטרונים המובילים בארץ. סטטיסטיקה עגומה.

"נכון. ובסופו של דבר, תפקיד התיאטרון הוא להציף בעיות חברתיות, לספר סיפורים של חלקים באוכלוסייה. באמנות אנחנו צריכים לקחת את האחריות ולדון במגוון רחב של בעיות, ואז אולי יהיו יותר אתיופים בקהל שירגישו שהם חלק מהנרטיב. אז אולי יהיו גם יותר שחקנים אתיופים, שלא ירגישו שסוגרים בפניהם את הדלת. אני שמחה לעבוד בתיאטרון שהרים את הכפפה ושם את הסוגיה הזאת במרכז".

את מאמינה שהצגה כמו "לילה לבן" תמשוך קהל יוצא אתיופיה לתיאטרון?

"חד־משמעית כן - ברגע שירגישו שמספרים את הסיפור שלהם. שוב, זה ביצה ותרנגולת, ואני לא מחפשת אשמים. אני אולי נאיבית, אבל אני באמת מפללת לדבר הזה, ומאמינה שזה יביא לשינוי. כשהאתיופים ירגישו שרואים אותם, שנוגעים בהם, זה ייצור ראייה אחרת.

"לנו, כחברה, צריך להיות רצון להתמודד עם הדברים האלה, להגיד אוקיי, אנחנו לא מאה אחוז, כולם טועים, אבל בואו נסתכל על הבעיה ולא נפחד ממנה. ובואו נשנה. זאת החובה שלנו כחברה".

בראיון הקודם סיפרת שאת רוצה לטוס לאתיופיה, לחזור שם לשורשים.

"לא הספקתי לעשות את זה, אבל חד־משמעית - זה משהו שאעשה. אני מאוד מחוברת לשורשים שלי, והיום חשוב לי שהבת שלי תדע את המקום שממנו סביה באו, ושהיא תישא את השורשים שלה בגאווה".

• • •

אסרסאי נולדה בבאר שבע, לדניאל, גמלאי של מפעלי ים המלח, ורחל, יועצת קליטה, שעלו מאתיופיה בסוף שנות ה־70. יש לה ארבעה אחים צעירים: שני בנים ושתי בנות ("לכולם בבית יש זיקה לאמנות, אבל הם בחרו במקצועות אחרים"). בצבא שירתה בחיל ההנדסה, ואחרי שחרורה ירדה לאילת להופיע בצוות בידור, והתגלגלה לשואוביז.

"זה קרה כי האנשים הנכונים נכנסו לחיי, דברים הצטלבו וזה פשוט קרה. הייתי ילדת חוגים שתמיד רוקדת ושרה, ולמשחק נכנסתי בצוות הבידור באילת. עודדו אותי שם להיבחן בבית צבי, אז החלטתי לנסות".

בסיום בית צבי התקבלה לתיאטרון באר שבע, שם שיחקה שנתיים בטרם עברה לקאמרי, ב־2009, התיאטרון שבו היא משחקת עד היום. לצד "לילה לבן" היא משתתפת גם בהצגה "השיבה".

ב־2019 נישאה למסעדן התל־אביבי יליד אשקלון צחי מימון (34), אחרי שלוש שנות זוגיות. הם גרים במרכז תל אביב, ולפני שמונה חודשים הפכו להורים לרנה.

"צחי ואני הכרנו דרך חבר משותף עם אינטואיציות ממש חדות, שישב במסעדה של צחי וחשב ששווה שניפגש. צחי זרם עם זה, דבר שממש לא מתאים לו, ורק אחרי חודש וחצי התקשר אלי. כבר בהתחלה היה ברור לי שיש פה משהו מיוחד. הרגשתי שהוא אחר בנוף, האותנטיות שלו כבשה אותי. הוא לא מנסה לרַצות ולהרשים אותי. יש בו אמת שקנתה אותי".

• • •

את רנה ילדה כשהמדינה יצאה מהסגר האחרון. "לא היה פשוט להיות בהיריון בקורונה, אבל זה יצא מושלם. עבדתי עד החודש השישי, כי הבטן לא יצאה לי, אז הספקתי לצלם את הסדרות 'השוטרים' ו'מותק בול באמצע'. בקורונה התמקדתי כל כולי בהיריון, בלי הפרעות, ועד שפורסם שילדתי - חלק מאנשים לא ידעו בכלל על ההיריון. כשעולם היצירה בחוץ נסגר, אני התעסקתי ביצירה האישית שלי. יצרתי לבד".

היא שולפת את הנייד ומציגה בעיניים נוצצות סרטונים ותמונות של הצאצאית המתוקה. "אמנם עשרה ימים אחרי הלידה כבר התחלתי לחזור לעניינים, אבל הייתי שבעה חודשים עם רנה בבית".

שנדבר על קלישאת האימהות?

"כל הקלישאות נכונות. הלב שמתרחב, הכוח שאת מבינה שיש לך. רנה מגדירה לי את המשמעות של 'בית', היא ובעלי הם החממה הקטנה שלי. אני מגלה בעצמי יכולות.

"תמיד אמרתי שאני בחורה חזקה, אני יודעת שאני יכולה, אבל אין ספק שבאימהות מקבלים בעיטה. פתאום אני לא ישנה ועדיין מצליחה לתפקד. להיות שחקנית ולעבוד קשה אני יודעת, אבל לשלב את גידול הקטנה? בהתחלה אני וצחי ניסינו לתמרן, עד הבנו שזה לא מספיק. בזכות הבייביסיטר חזרתי מהר מאוד לנשום. גם המשפחה עוזרת. אחרי לידה הגוף עובר טלטלה, ופתאום את מרגישה אאוט, עד שהבנתי שאני צריכה להתפקס. זה לא היה פשוט".

איזו אמא את?

"לא חרדתית בכלל, אני יחסית קול. אני רוצה לתת לרנה להיות אישיות בפני עצמה, עם רצונות וחלומות משלה. אני לא רוצה להפריע לה לגדול ולעצב את עצמה, אלא רק לכוון אותה. זאת השאיפה שלי. אני כבר מזהה בה את השובבות והסקרנות, והיא נורא דעתנית. אני משתדלת בעיקר להתמסר אליה. כשאני איתה, למשל, אני לא אגע בטקסטים או בטלפון הנייד".

עד כמה הזוגיות המעורבת במחזה מהדהדת לזוגיות האמיתית שלך עם צחי?

"זה מהדהד. אני פתאום שואלת כל מיני שאלות. למשל, בהצגה בעלי הפרוד אומר לי: 'את גדלת בקריית מלאכי, וזה מה שגרם לי להתאהב בך'. הוא תופס את עצמו כאביר שבא להציל אותה, אבל אומר משפטים גזעניים. ואז מפקח המשטרה אומר לה: 'לבעלך יש תמונה שלך בטלפון שלו, ובכל פעם שהוא זורק הערה גזענית הוא אומר, הנה, התחתנתי עם אישה שחורה'. בעקבות כל זה שאלתי את צחי אם הוא ראה את הצבע שלי כשהכרנו, והוא אמר שלא. זה הקסים אותי".

זוגיות כמו שלכם זוכה עדיין, בישראל 2021, לתגובות ולהערות?

"האמת היא שלא זכורות לי הערות. אני חושבת שיש היום הרבה יותר מודעות, וזוגות מעורבים הם דבר יותר נפוץ, אז אין עם זה כל כך עניין. זה אולי נשאר ברמת ה'מסקרן', כי השילובים האלה עדיין מסקרנים אנשים, אבל אישית לא זכיתי לשמוע הערות".

הזכרת קודם את סגרי הקורונה, שהיו טובים לך. עולם התרבות, לעומת זאת, ירד אז לתחתיות.

"אני ממש נעלבתי מזה. תרבות היא משהו שהוא חובה, לא פריבילגיה. הרי אם יפתחו טלוויזיה, ישמעו מוזיקה, יקראו ספרים, מי האנשים שאחראים לכל זה? הבנתי בקורונה איך רואים אותנו, והעליב אותי לשמוע משפטים כמו 'מי צריך אותם? יש להם חיים מעולים, מה הם מקטרים?' אז לא. כל מי שעוסק במקצוע הזה, וזה מקצוע לא פשוט, שם את הנשמה והלב שלו.

"אני רוצה שיסתכלו על תרבות כצורך חיוני. את יודעת כמה מבוגרים התקשרו באותם ימים לתיאטרון לשאול מתי חוזרים? זה שבר לי את הלב. אז ברור לי שקודם כל מדברים על לחם ומים, וברור שאני לא חיונית כמו רופאה בבית חולים, אבל נשמה גם צריכה מזון. לא סתם אנשים שקעו לדיכאונות בתקופה הזאת".

השרה פנינה תמנו־שטה: "הצגה חשובה"

"כשחברתי, השחקנית פורצת הדרך רות אסרסאי, ביקשה שאגיע למפגש בקאמרי, כהכנה להצגה בהשתתפותה, שמחתי ובירכתי על התגייסות התיאטרון בהצפת הסוגיה לדיאלוג ציבורי נוקב", מספרת שרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו־שטה. "סיפרתי לה על חוויותיי מ־2014, כשביקרתי כחברת הוועדה לזכויות הילד בכלא היחיד בישראל לקטינים - 'אופק'. לראות ילדים ובני נוער מאחורי סורג ובריח היה חוויה קשה ומטלטלת, אך הדבר הכי בלתי נתפס היה לגלות ש־40 אחוזים מכלל הקטינים היהודים שישבו אז במאסר היו בנים לקהילה שלי, שהגיעה לישראל עם אפס אחוזי פשיעה.

"דור הילדים שילם מחיר כבד על קליטה כושלת, על מערכת חינוך שוויתרה עליהם ועל שכונות שהוזנחו בידי הרשויות. השיעור החריג כל כך של אסירים קטינים ממוצא אתיופי הוא אות קלון לנו, כחברה ישראלית.

"אסרסאי שמעה - וכאבה את הכאב איתי. גם צוות התיאטרון גילה רגישות והתעניינות רבה. דיברנו על המצוקות הכלכליות שאיתן התמודדו הנערים, הנשירה מהלימודים, שיטור היתר וההידרדרות לפשע, שחיכו להם מגיל צעיר מעבר לפינה. הסכמנו שזו לא גזרת גורל, ושחובה על כולנו לעשות הכל כדי לשנות מציאות, כולל דרך התרבות והאמנות.

"הדיון הציבורי שהובלתי אחרי הביקור ההוא בכלא התחיל לתת אותותיו, והיום הצלחנו להוריד את מספר האסירים ממוצא אתיופי לפחות מעשרה אחוזים. זהו שינוי מציאות משמעותי, אך יש לנו עוד דרך ארוכה מאוד לעשות, וממקום של שוויון מלא".

Maya19.10@gmail.com