במרחק של כ-1,000 ק"מ זו מזו, מתקרבות ישראל ואירן לצומת קבלת החלטות גדול וחשוב. האירנים ממשיכים לקדם את תוכנית הגרעין שלהם, ישראל מנסה למנוע זאת ועוקבת בדאגה - ואף אחד לא יודע כיצד זה יסתיים. לנוכח ההבנה שהאירנים נמצאים בשלב המתקדם ביותר שאליו הגיעו עד כה, החלטנו לבדוק איפה באמת עומד המרוץ לפצצה, ובעיקר – מה עוד ישראל יכולה לעשות?
טראמפ יצא מהסכם הגרעין – וישראל נותרה בלי כלום
נראה שבקרב המומחים יש הסכמה רחבה על העיתוי שממנו פתחו האירנים בדהרה קדימה – נסיגתה של ארה"ב מהסכם הגרעין בשנת 2018. אלוף (במיל') עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר, הסביר: "צריך להגיד ביושר שמה שעצר את אירן ב-12 השנים האחרונות בצורה המיטבית זה דווקא החלק הראשון של הסכם הגרעין. היציאה מההסכם הייתה ללא דיון ממשי. לא הייתה חשיבה קדימה על מה יקרה אם התקוות הוורדות שהיו לכולנו – שהאירנים יתמוטטו או יסכימו להסכם טוב יותר – לא יקרו".
גם אלוף (במיל') יעקב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי, מסמן את היציאה מההסכם כנקודה בעייתית: "היא לא לוותה בפעולה מספיק נמרצת כדי שברגע שיסתבר שהאירנים שוברים את הכלים, ישראל תוכל להגיב באופן מיידי".
כדי להבין לעומק מה עבר לאמריקנים בראש בעת ההחלטה על הנסיגה מההסכם, שוחחנו עם דייוויד פרידמן, שהיה שגריר ארה"ב בישראל בזמן ממשל טראמפ. "התוכנית שלנו הייתה לחץ מקסימלי עם סנקציות, משום שלא הייתה עסקה טובה אחרת", סיפר. "לדעתי זה היה עובד אם טראמפ היה נשאר. האסטרטגיה של האירנים עד 2019 הייתה לחכות ולראות מי ינצח בבחירות אצלנו. לדעתם אם ביידן היה זוכה, הוא היה רוצה לחזור להסכם וזה בסדר. אם טרמאפ ינצח – הם יצטרכו לראות מה הם עושים. הם הימרו – ולמרבה הצער גם ניצחו".
כשנשאל אם האופציה הצבאית הייתה מונחת על השולחן מבחינת האמריקנים, השיב פרידמן: "אף אחד לא רוצה ללכת למלחמה עם אירן, זו לא המטרה. המטרה היא להחזיר אותם לשולחן המו"מ, לסיים את הפעילות העוינת שלה ולפקח עליה. זו תמיד הייתה המטרה".
עד כמה האירנים קרובים לפצצה?
פרויקט הגרעין של טהרן מנוהל מתוך עשרות חדרי בקרה. מדובר בפרויקט גדול ומורכב, שעובדים עליו עשרות חוקרים ביותר מעשרה מתקנים שהוקמו ברחבי המדינה - חלקם עמוק בתוך האדמה. כעת נסביר בקצרה על התהליך העיקרי שבו ממוקדים האירנים – העשרת האורניום.
בחדר הצנטריפוגות עובדות ללא הפסקה מאות סרכזות כדי להגיע ליעד הנכסף. אז איפה אירן נמצאת היום? יש בידיה 3 טונות של אורניום מועשר ב-5%, 210 ק"ג מתוכם ב-20% ועוד 25 ק"ג ברמה של 60%. בשביל נשק, אירן צריכה להעשיר אורניום לרמה של 90% ויותר, בכמות של ק"ג בודדים.
מרגע ההחלטה לפרוץ לגרעין, ייקח לאירן חודשים בודדים להגיע לכמות החומר הבקיע הנדרש לפצצה אחת. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הסביר: "העשרה מ-60% ל-90% היא דבר מהיר בהרבה מהעשרות קודמות, ולא דורשת מתקני ענק עם אולמות בגודל של מגרשי כדורגל".
עם זאת, זהו רק חלק אחד מתהליך בן 3 שלבים. החלק הבא הוא המסובך ביותר: האירנים צריכים לייצר את המנגנון שיפעיל את פצצת האטום, מנגנון הנפץ. על פי ההערכות של גורמי המודיעין בישראל, לשלב הזה דרושות כשנתיים של פיתוח אם האירנים ישקיעו את כל מרצם בזה.
האופציה הצבאית שוב על הפרק
ישראל בנתה וסמכה על טראמפ כשיצא מהסכם הגרעין. זה היה הימור של ממש, וכפי שנראה הוא כשל. בירושלים סמכו על האמריקנים כל כך, עד שראש הממשלה דאז נתניהו לא דרש מהצבא תוכנית חליפית - וכך האופציה הצבאית הלכה והתמסמסה, כמעט נזנחה. צה"ל כמעט ולא התאמן או נערך לאפשרות שיידרש לתקוף באירן. רק עכשיו, באיחור, הוחלט לחדש את היכולת הזו והוקצו לכך 5 מיליארד שקלים.
ייתכן שכמוצא אחרון ישראל תתקוף. איך זה עשוי להיראות? לוויינים ישראלים אוספים מידע על מתקני הגרעין של אירן כבר שנים, ולומדים את השינויים שמבצעת אירן ומעידים על ההתקדמות באתרי הגרעין. ישראל לא תוכל לתקוף את כולם, ולכן סימנה 4 יעדים מרכזיים לתקיפה: מתקן המרת האורניום באיספהן, המתקן הגרעיני באראק ומתקני ההעשרה בפורדו ובנתנז.
זו משימה מורכבת, כזו שישתתפו בה יותר מ-100 מטוסים, כלי טיס בלתי מאוישים ומטוסי תדלוק שיעברו יותר מ-1000 ק"מ כדי להפציץ את המטרות. מנגד, למטוסים התוקפים ימתין מערך הגנה אווירית צפוף שפרשו האירנים. ועדיין, תקיפה מוצלחת ככל שתהיה, תשיג רק האטה חלקית של הפרויקט.
מלבד תקיפה ישראלית, ישנה אפשרות שהאמריקנים יחליטו לפעול. אם שואלים את אלוף (במיל') יעקב עמידרור, הסבירות לכך נמוכה: "המדינות המערביות, כולל ארה"ב, נחושות בדעתן לא לפעול. לנו לקח שנתיים לשכנע את האמריקנים בתחילת הדרך שלאירן יש בכלל תוכנית גרעין. לא כי לא היה להם את כל המידע, אלא משום שאם הם היו מודים בפירוש שלנו למידע, אז השאלה הייתה נשאלת: 'אוקיי, מה אתם עושים?'. הם לא רצו להגיע לפינה הזו".
אז מה עושים? לדברי עמידרור, "אחת הסיבות להקמת המדינה היא בדיוק המצב הזה – אם יהודים יעמדו בפני איום הם יוכלו להגן על עצמם. צריך להבין שזה מוטל עלינו כמדינה ריבונית, ולא להעביר את האחריות לאף אחד אחר".
גם ידלין מסכים שישראל צריכה לפתח יכולת תקיפה משלה: "יש מחויבות אמריקנית בסיסית של 4 נשיאים שאומרים שלאירן לא יהיה גרעין. לא צריך לסמוך רק על האמריקנים. צריך שתהיה לנו אופציה ישראלית עצמאית שאנחנו לא צריכים לקבל עליה אישור מאף אחד. עדיף שהאמריקנים ייתנו אור ירוק, אבל את זה צריך להכין בתיאום ולא בהתנגשות".
מנגד, פרשן חדשות 12 אהוד יערי מציג דרך פעולה אחרת: "מה שנותר לעשות, אם רוצים להיות ישרים עם עצמנו, זה לנסות לחזק את אותם שיקולים של האירנים שמנעו מהם עד עכשיו להרכיב פצצה". לדבריו, ברפובליקה האיסלאמית "מתנהל ויכוח סוער בעיתונות גם סביב הסוגייה הגרעינית. רבים חושבים שסדר העדיפויות צריך להיות אחר, וצריך לטפל במצוקותיה של אירן לפני שמרכיבים נשק שבסוף כלל לא ישתמשו בו. על הוויכוח הזה אפשר להשפיע. אפשר לעשות מהלכים שמשפרים את מעמדם של הכוחות באירן שחושבים שפצצה אינה בעדיפות העליונה, אלא דברים אחרים".
אז מה הלאה?
בישראל לא יודעם אם אירן מתכוונת להפוך למדינת סף גרעינית ולעצור שם, או להתגרען באופן מלא. זה טיעון שעבורנו הישראלים ערכו מוגבל ביותר, משום שמבחינת הנגישות לנשק גרעיני אין הבדל גדול בין מדינת סף לבין מדינת גרעין. מדינת סף זה כלי בידי ההנהגה להגדיל את הגמישות ואת חופש הפעולה שלה. ועדיין, זה יהיה הישג היסטורי עצום של משטר האייתוללת ועלול לחסן אותו מפני איומים צבאיים קיומיים.
עם כל הפעולות שגורמים זרים מייחסים למוסד, כמו חיסול המדענים ותקיפות הסייבר אירן ממשיכה בשאיפותיה. לכן ישראל לוחצת על ארה"ב להגיע להסכם גרעין חדש והדוק יותר, וצריכה לאיים ביכולת תקיפה אמיתית ומשמעותית. במקביל – עליה לשמור על הקשר המיוחד עם האמריקנים. מה שמנע עד היום מהאירנים להשיג פצצה זה החשש מתקיפה, ופעולות מבצעיות משמעותיות. כך, כבר 22 שנים הם התקדמו - אך לא הגיעו ליעד.