ההלשנה שלא היתה: סיפורו של ברנרד פפנק ו"השבת השחורה"

ב־21 בינואר השנה, ארבעה ימים אחרי שחגג את יום הולדתו ה־101, נפטר ברנרד פפנק בבית חולים בסניצ'ה שבסלובקיה, מסיבוך שנגרם מנגיף הקורונה. גופתו נטמנה בבית קברות מקומי. עד למותו, פפנק נחשב לשריד האחרון ללוחמים הצ'כוסלובקים שהשתתפו בקרבות הגבורה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה בטוברוק שבלוב ובדנקרק שבצרפת.

הידיעה על מות הישיש השקט, שהתגורר בשנותיו האחרונות בכפר סלובקי קטן לא הרחק מהגבול עם אוסטריה וצ'כיה, לא עוררה הדים בארץ. למעשה, ספק אם מישהו שם אליה לב בשטף המאורעות. אבל בסלובקיה ובצ'כיה, דבר מותו התפרסם כמעט בכל מקום.

שר ההגנה הסלובקי, ירוסלב נאד, אף ספד לו במילים חמות: "אדם עם לב ענק לצדק, לחופש ולעם הסלובקי עזב אותנו. ברנרד פפנק היה איש יוצא דופן, שבאופן אישי היתה לי הזכות לפגוש אותו ולהודות לו בשם הרפובליקה הסלובקית על החוזק, ההקרבה והכבוד שהביא למדינתו בזמן המאבק בשלטון הנאצי".

לעומת הכבוד שלו זכה בארצו, ותיקי ההיסטוריונים בישראל, וזקני קיבוץ יגור שלמרגלות הכרמל, זוכרים את פפנק בהקשר היסטורי אחר, ובאור שנוי הרבה יותר במחלוקת. הסיבה: שמו נקשר, שלא בטובתו, באחד האירועים המכוננים והידועים לשמצה בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל, אירוע שהצלקת שהותיר לא הגלידה גם בחלוף שבעה עשורים וחצי.

האירוע המדובר היה מבצע צבאי רחב היקף שערכו שלטונות המנדט הבריטי ביוני 1946, בניסיון למגר את תנועות המחתרת היהודיות, שנאבקו על הקמת מדינת ישראל. הבריטים קראו למבצע "ברודסייד", אבל בזיכרון הלאומי העברי הוא התקבע בשם דרמטי הרבה יותר: "השבת השחורה".

בשל שורה של צירופי מקרים ופרשנויות שגויות, נחשד פפנק כמי שהלשין לכאורה לצבא הבריטי על הימצאות נשק מוסתר בקיבוץ יגור. הוא נחטף, עונה ונחקר על ידי אנשי מחתרת, הואשם בבגידה, וארגון ההגנה, כך סופר, אף הציב גזר דין מוות על ראשו. רק כעבור שנתיים נוקה שמו מהחשדות נגדו, אבל הטיהור מעולם לא קיבל חותמת רשמית. עד ליום מותו עדיין ציפה פפנק שהרגע המיוחל יגיע, ולא בהתנצלות רפה.

"פפנק אף פעם לא דיבר על מה שקרה שם, באותה שבת שחורה", סיפרה השבוע גבעונה אלכסנדרוני, אחייניתו, שמתגוררת במרכז הארץ. "הוא העדיף לחיות את חייו בשקט".

אלכסנדרוני ביקשה לא לדבר, ורק הניחה על השולחן תיק עמוס במסמכים שהשאיר אחריו אביה, ישראל פלגי ז"ל, אחיו הצעיר של פפנק. פלגי, שנפטר ב־2007 בגיל 83, היה במשך שנים בכיר בתחום התעופה במשרד התחבורה. הוא נלחם ללא לאות לנקות רשמית את שם אחיו, ולבתו השאיר את החומר הארכיוני שאסף, למקרה שתשוב ותצוץ השאלה: מה באמת קרה באותה שבת גורלית?

מבחינת תנועת המרי העברית, ארגון הגג של המחתרות שלחמו נגד הבריטים, השבת של 29 ביוני 1946 היתה מכה כמעט אנושה. 4,000 חיילים מהדיוויזיה השישית המוטסת של הצבא הבריטי כיתרו את קיבוץ יגור, נוסף על ערים ועל יישובים רבים אחרים בכל רחבי הארץ, ובמשך כשבוע ערכו חיפושים מאומצים אחרי אנשי מחתרת וכלי נשק.

בקיבוץ יגור הצליחו המחפשים לעלות על 33 סליקים חבויים, שבהם הוסתרו, בין היתר, 325 רובים, 96 מרגמות, 78 אקדחים, 425 אלף כדורים, 5,000 רימונים ו־5,200 פצצות מרגמה. איך ידעו לאתר במדויק את מקומות המחבוא? תמיהה היסטורית זאת היא שעמדה בבסיס חשדות השווא נגד פפנק.

ברנרד פפנק נולד בווינה, אוסטריה, כפג במשקל של פחות משני קילוגרמים. הרופאים הזהירו את הוריו שלא ישרוד והמליצו לאמו שלא תפתח איתו כל קשר. אבל מדובר היה במכשול זניח במסלול חייו מלא התהפוכות של מי שיחיה בהמשך מאה שלמה - ועוד שנה.

אחרי שאחיו ישראל נולד, ב־1923, החליטה משפחת פפנק לחזור למולדתה, בחבל מוראביה שבמזרח צ'כוסלובקיה. ברנרד יצא שוב לווינה, ללמוד מינהל עסקים, אבל חזר בו אחרי שהנאצים פלשו לאוסטריה במארס 1938. כשהבין שהגרמנים נוגסים עוד ועוד חלקים מצ'כוסלובקיה, רגע לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, הסתייע בקרוב משפחה, איש עסקים עשיר, ועלה בסוף אותה שנה לארץ ישראל. הוא התגורר בקיבוץ יגור ועבד כאופה.

למעשה, פפנק רצה לעזור בלחימה ולא לאפות לחמים. תחילה ביקש להיות נוטר (שוטר יהודי במשטרה הבריטית), אבל עקב מצב בריאותי לקוי הוחלט לוותר על שירותיו. רגע לפני שאמר נואש, נעתר לבקשתו הפומבית של ראש הממשלה הצ'כי הגולה, אדווארד בנש, שקרא בתחילת שנות ה־40 לצעירים צ'כים להצטרף ליחידות הלוחמות מארצו, שצוותו לבעלות הברית באירופה במלחמה נגד הנאצים.

פפנק מצא את עצמו בגדוד ה־11 של הצבא הצ'כוסלובקי, בפיקודו של לוטננט־קולונל קארל קלאפלק. ב־1942, כטוראי, הוא תפעל תותחי נ"מ מסוג "בופורס" ליד העיר טוברוק שבלוב, שם ניסו בעלות הברית להדוף את כוחותיו של "שועל המדבר" הגרמני, גנרל־פילדמרשל ארווין רומל.

בספטמבר 1944 כבר השתתף, עם הכוח הצ'כי, בסיוע לחטיבת חי"ר קנדית במצור על עיר הנמל דנקרק שבצרפת, שהוחזקה בידי 12 אלף חיילים גרמנים. המצור נמשך שמונה חודשים, כמעט עד לתום מלחמת העולם, אבל עבור החייל היהודי, שהופקד על ירי מרגמה, הוא הסתיים ב־19 בדצמבר, עקב פציעה קשה מירי.

חבריו של פפנק הבהילו אותו לבית חולים שדה קנדי סמוך. הוא נותח שמונה שעות בבטנו, והרופא סיפר אחר כך שלמזלו היה פניצילין בהישג יד ותנאים סניטריים סבירים לניתוח, אחרת החייל לא היה שורד.

אחרי שהחלים הוטס פפנק לאנגליה. ביודעו שהוריו נרצחו במחנות ההשמדה, העדיף לעלות שוב לארץ ישראל, שם התגורר אחיו הצעיר, ישראל, שעלה בעצמו ב־1940. הפעם שכר חדר ברחוב העמל בחיפה והזמין כשותף את אוטו פרוינד, בעצמו חייל יהודי מהכוחות הצ'כיים.

• • •

שישה שבועות אחרי שמצא את מקומו בחיפה, תכנן פפנק להעביר סוף שבוע רגוע אצל חבריו בקיבוץ יגור. הוא הגיע לקיבוץ ביום שישי, 28 ביוני 1946, בשעות אחר הצהריים, יום אחד לפני פשיטת הבריטים על המקום.

עקב מידע מודיעיני, חברי הקיבוץ ידעו מבעוד מועד על המבצע הבריטי. "היתה אצלנו אסיפה ביום שישי בערב, וקראו לכולם להגיע", נזכרת חברת הקיבוץ, רחל טפר (91). "הייתי אז תלמידה בסוף כיתה ט', וחילקו אותנו לתפקידים: 'את עומדת ליד השער הזה, אתה ליד השער ההוא'. ההכנה היתה מאוד מאורגנת".

בשערי הכניסה לקיבוץ הוצבו כלים חקלאיים, ולצידם עמדו החברים, שהתבקשו להביע מחאה עדינה ולא לגלוש לעימות אלים מול אלפי צנחנים בריטים חמושים ומאומנים.

"הבריטים הגיעו בשעות הבוקר והקיפו את הקיבוץ מכל הכיוונים. הם אספו את כל החברים, ובעזרת רובים מכודנים הכניסו אותם לחדר האוכל", מספר חבר יגור, אמיתי אגמון (83). "הם זרקו במהלך ההשתלטות רימוני גז מדמיע והשפריצו שמן מכונות מעורבב בסולר. הקירות ספגו את החומר, שהסריח אצלנו במשך עשרות שנים".

פפנק, שישן באותה עת באחד החדרים, לא היה מודע לדרמה שמתחוללת בחוץ. כשיצא לבסוף, שאל אותו חייל בריטי מי הוא ומה מעשיו בקיבוץ. פפנק סיפר מאוחר יותר שלא ידע על ההוראה שניתנה לחברים להזדהות כיהודים מארץ ישראל, ולכן אמר לבריטים שהוא חייל צ'כי, ואף הציג בפניהם תעודות שמוכיחות זאת. הבריטים הבינו שמדובר בידיד שלא מזמן נלחם לצידם ושחררו אותו לדרכו - בניגוד לשאר, שרוכזו במקום אחד. תפנית זאת תתברר בהמשך כפרט מכריע ביותר לגבי החשדות נגדו.

• • •

הבריטים חיפשו נשק בקיבוץ, ובמשך שעות ארוכות לא מצאו דבר. ביום ראשון, בשתיים בצהריים, כשכבר עמדו לעזוב, הגיע לפתע חייל בריטי וסיפר על ממצא מעניין: בשעה שדפק על רצפת חדר האוכל שמע צליל שמבשר על חלל תת־קרקעי.

הבריטים מיהרו להרים את מרצפות חדר האוכל, ובתוך זמן קצר עלו על סליק שבו הוחבאו 19 אקדחים ולא מעט פצצות מרגמה. במקביל, משמאל לכניסה למשק, ליד בריכת מים, חפרו החיילים ומצאו כלי נשק נוספים. חייל בריטי מצא גם חבית שבה הוסתרה תחמושת.

"בסליק צריך אוורור לנשק, ואחד הפטנטים היה ליצור סליקים ומעליהם צינורות אוורור", מספר חבר הקיבוץ, יותם ורדי (84). "הבריטים הבינו שלכל סליק יש צינור כזה, והתחילו לחפש צינורות ברחבי הקיבוץ. וכך, במקום יום אחד, הם נשארו אצלנו שבעה ימים".

חוקרים מטעם ארגון ההגנה, שבדקו את פעילות הבריטים ביגור, חיברו מאוחר יותר דו"ח, שנמצא גם הוא בין ניירותיו של ישראל, אחיו של פפנק. אחד החוקרים כתב בדו"ח: "מסקנותיי, אחרי שביקרתי במקום, הן שהמחפשים עבדו קשה ובשיטתיות לגילוי המחסנים. עבודתם היתה מלווה על ידי מומחים ובקיאים יוצאים מהכלל".

גברי הקיבוץ, וגם חלק מהנשים, נלקחו לחקירה במחנות מעצר בלטרון וברפיח. שם שהו חודשים ארוכים. טפר: "לא אשכח שבסוף שבוע החיפושים, הבריטים פרסו ברזנט בגודל חדר ושמו עליו את כל כלי הנשק שמצאו. בכל אותו יום היו בקיבוץ תהלוכות של חיילים שבאו לראות את הממצאים".

בינתיים חזר פפנק לחיפה, ובחלוף שלושה ימים נשמעו דפיקות חזקות על דלת דירתו השכורה. כשפתח, שלושה רעולי פנים, אנשי ההגנה, שעטו פנימה ולקחו בכוח אותו ואת שותפו לחדר - אוטו פרוינד.

התברר שכשאנשי הש"י, שירות המודיעין של ההגנה, תשאלו את אנשי הקיבוץ, סיפרה להם אחת החברות שראתה את פפנק "משוחח עם קצין בריטי ומייד לאחר מכן משוחרר" - וזאת בניגוד לאנשי הקיבוץ האחרים שהוחזקו תחת שמירה.

אגמון: "לא האמינו אצלנו שהאנגלים יהיו מספיק חכמים לגלות את הסליק, ואם הם גילו - סימן שהיה להם מידע. החברה סיפרה מה שראתה, ופשוט עשו אחד ועוד אחד. אני אפילו זוכר שהביאו את פפנק ופרוינד לבצע שחזור ביגור. במו עיניי ראיתי, כי רציתי לדעת אז איך נראה 'בוגד'. אני מוכרח לומר שהבוגד נראה לי כמו אדם מהיישוב".

פפנק סיפר מאוחר יותר לאנשי הבולשת הבריטית על חטיפתו. "ביום הראשון הובילו אותי במכונית בעיניים קשורות. הרגשתי שאנחנו עולים על הר, ושהדרך עוברת בין עצים. הכניסו אותי לחדר קטן עם דלת מברזל. הופיע שם בחור רזה וגבוה, שהתחיל להרביץ לי. המשיכו להכותני במשך זמן רב. בערבים הרגשתי שאני נמצא לא רחוק מבית קפה, מכיוון ששמעתי קול תזמורת מנגנת".

פפנק נלקח לדירה ברחוב הנביאים בחיפה, שם עוּנה בידי שוביו בניסיון לחלץ ממנו מידע או הודאה שהוא המלשין. אל הבריטים הגיע כשגופו מלא בסימני כוויות מסיגריות בוערות, וגם איבר מינו נפגע.

פרוינד, שותפו לדירה שנעצר ביחד איתו, עונה גם הוא, אבל החוקרים הגיעו למסקנה שהוא כלל לא שהה ביגור באותה שבת. הוא זוכה, התגייס לצה"ל, שירת בגולני, אבל מאוחר יותר סיפר ש"מעולם לא חזר לעצמו". הוא חי מקצבת סעד, נתמך על ידי משרד הרווחה, ולמקורביו גילה שהחקירה הקשה, בידי אנשי ההגנה, פירקה אותו - בעיקר נפשית. פרוינד נפטר בחיפה ב־1979, בגיל 64.

11 ימים היה פפנק היה כלוא בדירת החקירות, מתעקש שמדובר בהאשמות שווא כלפיו. אנשי ההגנה לא השתכנעו, ובשלב מסוים אף דווח שהוא נידון למוות.

אבל החייל הצ'כי, שסיפור חייו יכול לפרנס תסריט הוליוודי, הצליח להימלט מהבית שבו הוחזק. גם על כך סיפר לבולשת הבריטית, כפי שמפורט במסמכים שהשאיר אחיו, ישראל.

"בערב האחרון שוב התחילו להכות אותי", סיפר פפנק לבולשת. "התגוננתי עד כמה שיכולתי. היה שם חלון, והכיתי ברגלי ובידי עד שהוא נשבר - וכך הצלחתי לקפוץ. לא הרחק היה ואדי, וברחתי אליו. משם רצתי עד שהגעתי לכביש הראשי. מכונית שנעצרה לבקשתי הסיעה אותי לתחנת המשטרה הקרובה".

עקב פציעותיו, אושפז פפנק בבית חולים ממשלתי, במחלקה שבה טופלו בעיקר חיילים בריטים. על חדרו הוצבה שמירה כפולה: חייל בריטי חמוש בתת־מקלע ושוטר ערבי. מאוחר יותר סיפר שהעינויים הקשים שעבר לא שברו את רוחו, אלא דווקא הפרסומים עליו בעיתונות באותם ימים. בין היתר, תוארה אמו כנוצרייה, למרות שבפועל היתה יהודייה שנספתה באושוויץ. במקום אחר נכתב עליו שהוא סוכן בריטי. "העיתונים הם אלה שהרגו אותי. הרגשתי שאני שבור ושאין לי יותר כוח", סיפר מקץ שנים.

במהלך חטיפת פפנק ופרוינד הופצו בציבור לא מעט ידיעות כוזבות באשר לגורלם, כולל ידיעות על הוצאתם להורג, לכאורה. לבסוף דווח שפפנק הועמד למשפט, אך "נהנה מהספק והוחלט לגרשו מהארץ".

כך או כך, ההגנה לא הצליחה לבסס את החשד נגדו, ולמרות שהודתה שהוא חף מכל אשמה - לא קבעה זאת מעולם בצורה רשמית. דוד שאלתיאל, שעמד בראש שירותי המודיעין של הארגון, צוטט בעיתון "דבר" ב־23 ביולי 1948 כאומר, בדרך אגב: "פפנק, שנחשד בגילוי מחסן הנשק ביגור, חף מכל פשע. זה נתברר ללא כל ספק. פפנק היה יוצא לחופשי, אלא שיום קודם לכן ברח".

הלל לויתן (80), חבר יגור: "שאלתי פעם את מאיר פעיל ז"ל, שהיה היסטוריון ופלמ"חניק, מה יודעים על הסיפור שהיה אצלנו. פעיל אמר: 'אני אחזור אליך', וכשהוא חזר הוא אמר: 'העניין נבדק ולא היתה שום הלשנה'".

אבל המיתוס עדיין קיים?

"למיתוסים חיים משלהם".

מייד אחרי שהחלים מהחטיפה, לקחו הבריטים את פפנק ברכבת למצרים, משם המריא לווינה והמשיך לצ'כיה. שם החל לעבוד כמורה לשפות, כפועל בניין וכפקיד. במשך השנים, שבמהלכן כבר עזבו הבריטים את ארץ ישראל, לא הפסיק להאמין שהצדק לא נעשה איתו. הוא רצה ששמו ינוקה בפה מלא - תקווה שקיבלה משנה תוקף אחרי שמדינת ישראל קמה.

ב־12 בפברואר 1952 כתב פפנק מכתב ממקום מושבו בברנו שבצ'כוסלובקיה לשר המשפטים דב יוסף. "לאחי, ישראל, הובטח שיהיה בירור חדש בענייני אחרי הקמת המדינה העברית. בכל זאת אחי לא הצליח, מפני שיש מספר אנשים במקומות חשובים אשר עושים הכל כדי לא לאפשר בירור חדש. הנני מרשה לעצמי לפנות ישר אליך, אדוני השר, ולפנות אליך בשם הצדק ובשם הכבוד של משפחתי ושלי, בבקשה לבירור חדש של כל העניין הזה ובזמן הקרוב ביותר".

הבירור שאליו ייחל פפנק יותר מכל - לא התקיים.

• • •

ייתכן שבאותה נקודה הקשר שלו עם ישראל היה מסתיים בברוגז רועם, אבל החל מ־1948, אחרי שהאסיפה הלאומית בצ'כוסלובקיה אישרה חוקה חדשה שנשענה על קווי היסוד של המפלגה הקומוניסטית, הרגיש פפנק ש"משגיחים עליו" - וסיפר שארגוני הביטחון הצ'כיים מציקים לו בהיותו יהודי.

ב־1961 התחתן עם אדית, שגידלה בן ובת מנישואים ראשונים, ובהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם, כשקיבל אשרת שהייה קצרה בווינה, הציע לאשתו שינצלו את חלון ההזדמנויות - ויעלו לישראל. את שני הילדים, בני 16 ו־18, הותירו מאחור, בתקווה שיצטרפו בהמשך.

בקיץ 1964 נחתה המשפחה המצומצמת במעברת בת ים והתגוררה בצריף 218, באזבסטונים. באותו שלב עברת פפנק את שמו, ונקרא מעתה בנימין פלגי. שמו הקודם לא הופיע עוד על תיבת הדואר שלו, בניסיון לפתוח דף חדש ונקי בחייו (הוא עצמו הסביר לשואלים ש"לישראלים קשה לבטא 'פפנק'").

התקשורת בישראל, כדרכה, עלתה במהירות על זהותו ודרשה ממנו תשובות, יותר מ־18 שנה אחרי "השבת השחורה". פלגי החליט לשים קץ לנושא, אחת ולתמיד, וכינס בצריפו מסיבת עיתונאים.

אלא שגם כאן לא תמה הדרמה: רגע לפני שהתחיל לדבר נשמעה לפתע דפיקה בדלת, ושוטר בפתח ביקש ממנו להתלוות אליו לתחנת המשטרה. עד מהרה התברר שאחד השכנים זיהה את פלגי כ"בוגד מפעם" - ומיהר להסגירו לרשויות החוק.

בתחנה הבינו השוטרים את הטעות, ושחררו את פלגי ההמום, שחזר לביתו באוטובוס. שם חיכו לו עדיין העיתונאים, שביקשו לשמוע את גרסתו.

"לא מסרתי לבריטים מידע על מחסן הנשק ביגור", אמר להם. "מעולם לא ידעתי היכן מחבוא הנשק. חזרתי כעת לישראל, כי תמיד הייתי יהודי לאומי. משום כך העפלתי לארץ בהיותי נער, ומשום כך חיכיתי 18 שנה בצ'כיה ליום שבו אוכל לשוב ארצה. אין בכוונתי לטהר כאן את שמי, כי הוא טוהר כבר ב־1948. היתה זו טעות טרגית שבגללה נאלצתי לעזוב את הארץ. אינני רוצה פיצויים, אינני רוצה דבר. עזבו אותי לנפשי, תנו לי רק לחיות בשקט".

מאותו יום נעלם בנימין פלגי בסמטאות השכחה. הוא חי בבת ים וכהרגלו עבר בין עבודות. בצ'כיה נכתב עליו שעבד תקופה מסוימת בחברת אל על.

לו ולאדית לא נולדו ילדים, וילדיה מנישואיה הראשונים נותרו לבסוף בצ'כוסלובקיה. גבעונה, אחייניתו, מספרת שלמרות הקשיים, דודה מעולם לא איבד את האופטימיות ואת שמחת החיים שלו. "הוא היה אדם מאוד אינטליגנטי, אופטימי ונעים הליכות. אם הדברים היו מפריעים לו, אני לא חושבת שהוא היה חי כל כך הרבה שנים".

אדית הלכה לעולמה בתחילת שנות האלפיים, אחרי מחלה קשה. כשהבין שנותר בארץ ללא משפחה קרובה, החליט פלגי בצעד מפתיע, כשהוא בן 94, לעבור לגור בסיידיקוב הומנצה, כפר קטן בסלובקיה על גדות נהר באנסקי. יישוב שלידו יער גדול, ובמרכזו כנסייה. הוא עבר לשם בעיקר מכיוון ששם מתגוררת ויירה, בתה של אשתו המנוחה.

בכפר, שבו מתגוררים כאלף תושבים, החלו עד מהרה להתוודע לקשיש החביב שהגיע מישראל. פלגי דיבר בלבביות עם כולם, נהג להאכיל את חתולי הרחוב, וגם הכומר המקומי נהנה לשמוע ממנו "סיפורים מפעם". בגיל 100 הוא עוד יצא לטיולים ברגל ביער הסמוך, בלי להסתייע במקל הליכה או במלווים, ולדברי שכניו היה עדיין חד כתער.

היסטוריונים צבאיים מקומיים, שמתעמקים בתולדות הצבא הצ'כי, נדהמו לגלות ברישומי הארכיון את שמו כאחד ממאות החיילים הצ'כים שהשתתפו ב־1942 בהגנה על העיר טוברוק שבלוב. בשל גילו המופלג, הוא הוכתר מייד כשריד האחרון מאותם קרבות, ולשמחת כלי התקשורת במדינה, הוא זכר היטב את האירועים. עד לבואו, חייל אחר, בן 97, נחשב לשורד האחרון מאותם ימים.

הסלובקים מיהרו לתת לחייל הוותיק מדליית ניצחון ועיטרו אותו באינספור כתבות בטלוויזיה ובעיתונות, שבהן שב וסיפר על הקרבות ההרואיים ועל פציעתו הקשה בלחימה בנאצים. "אני חושב שמתעניינים בי כי אני החייל המבוגר ביותר משם", אמר בראיון לרדיו הסלובקי. "אני עצמי לא אדם חשוב".

כשהלך לעולמו תואר ברנרד פפנק, הוא בנימין פלגי, כגיבור מלחמה. הטלוויזיה הצ'כית דיווחה על "מותו של העד הצ'כי האחרון לקרבות בטוברוק ובדנקרק", אבל גם בין הררי המילים שנשפכו לזכרו, לא אוזכרה במילה אחת הטראומה שחווה בקיץ 1946, בארץ ישראל.

"יגור שימרה את הסליק שלה כאתר מורשת", מספרת ענת עוגן, חברת הקיבוץ ומנהלת "מסלול יגור" - העוקב אחרי אתרי המורשת במקום. "בזכות הסדרה 'פלמח', ששודרה בטלוויזיה עם כל כוכבי הנוער הגדולים, ובזכות ספרה של גלילה רון פדר־עמית 'מנהרת הזמן - השבת השחורה', התחילו להגיע לכאן משפחות רבות עם ילדים שמתעניינים בתקופה ההיא. הם שואלים אותנו 'היתה הלשנה?' ואנחנו עונים שלא".

האתר בקיבוץ יגור הוא חלק מ"שבוע המורשת" - שיתוף פעולה של משרד מורשת וירושלים, המועצה לשימור אתרי מורשת, רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות, הספרייה הלאומית ויד בן־צבי, להיכרות עם המורשת בישראל, מצפון ועד דרום. שבוע המורשת יכלול מאות פעילויות בעשרות אתרים לאורך כל ימי החנוכה, מ־29.11 ועד 6.12. התוכנית המלאה באתר moreshetonline.org.il

shishabat@israelhayom.co.il