פרויקט האיור של נועה קלנר: "הזוועה והיופי מהדהדים זה את זה"

מיכל סלה נרצחה ב־3 באוקטובר 2019 על ידי בעלה ואב בתה, אלירן מלול. גילה הצעיר - רק בת 32, היותה פעילה חברתית ועובדת סוציאלית, החזות הנורמטיבית, היומיומית, והעובדה שלאחר הירצחה נחשפו עדויות של בנות זוג קודמות של הרוצח, שהעידו על אלימות מצידו - כל אלה קיבעו את מעשה האלימות המחריד הזה בתודעה הקולקטיבית.

הרצח נחקק גם בליבה של המאיירת נועה קלנר. "הוא זעזע אותי. אני זוכרת את עצמי מחפשת פרטים על מיכל ועל הרצח, כל שביב מידע שיכולתי לדלות", היא מספרת. "הגילוי שיש לנו חברים משותפים בפייסבוק והקרבה בגיל, בסטטוס ובמגורים, העצים את הקושי. הרגשתי לראשונה שזה לא רחוק ממני, שמקרה כזה יכול לקרות גם לחברה שלי, גם לאחותי".

רצונה של קלנר להגיב התגבש סופית לא הרבה זמן אחרי הרצח של סלה, כששמעה על הירצחה של מאיה ווישניאק, רק בת 21, שנרצחה על ידי בן זוגה עמית אלמוג. "אני יודעת שהיו עוד מקרים קשים ביניהן, אבל משהו בגיל ובסיפור שלהן גרם לי לרצות להגיב בדרכי", היא אומרת. "ציירתי אותן יחד, כשתי דמויות שמסתכלות אחת על השנייה. מיכל מקבלת את פניה של מאיה במבט טוב ולא שופט. אפשר לראות שהציור מעניק לכל אחת גם את 'הלבד' שלה - מיכל עם הבת שלה, ומאיה חופשייה ומשוחררת כמו בתמונות, אבל גם יחד, מחזקות אחת את השנייה. כל אחת מעולם אחר, אבל עם גורל זהה".

האיור הזה היה הראשון מבין שמונה יצירות, שמונה סיפורים של נשים שנרצחו, קורבנות של פשעים שאפשר היה למנוע.

קלנר מספרת שמה שהעניק לה כוח להמשיך בפרויקט הוא תגובת המשפחות של הנרצחות. "לילי בן עמי, אחותה של מיכל, בחרה לשתף את האיור וגם להשתמש בו במסגרת הרצאותיה בפורום 'מיכל סלה', שפועל להצלת חיים ומניעת אלימות כלפי נשים באמצעות חדשנות וטכנולוגיה. בני המשפחה של מאיה, שראו את האיור זמן קצר לאחר הרצח, ביקשו הדפס שלו ותלו אותו בבית. בשבילי זה הספיק כדי להמשיך הלאה".

"עץ חיים סוער שנגדע"

קלנר נשאבה לסיפור חייהן של השתיים. "היה לי חשוב לדעת עליהן כמה שיותר. ניסיתי להכניס את מה שקלטתי לאיורים. החל ברקע שלהן, בחיים שלהן ובאיך שהן עומדות.

"למשל, מייסר עותמאן, גרושה בת 27. מייסר נורתה למוות בדירתה לעיני שניים מבין ארבעת ילדיה. היא כתבה פוסט לפני שנרצחה, ובו מעין משפט השראה שאומר: 'זרוק אותי לזאבים ואני אחזור בתור מנהיגת הלהקה', עם איור קטן של כתר. בחרתי לשים אותה כמו שהיא ראתה או רצתה לראות את עצמה - כמלכה, ישובה על כיסא, מוקפת בזאבים שומרים".

אחד האיורים המצמררים שקלנר יצרה הוא של רחל אייזנשטדט, בת 55, חוקרת ב"יד ושם", שבעלה גיא שפירא חנק אותה למוות ובדה סיפור שלפיו היא התאבדה בביתם שבמעלה אדומים. "רחל היתה אישה מרשימה מאוד שעברה הרבה בחייה. היא חזרה בתשובה לאחר חיים כחרדית, ואז יצאה בשאלה. היא ראתה הרבה וידעה להביע את דעתה.

הדמות שלה עומדת כשעץ מקיף אותה. הרגיש לי שהיא פחות מתאימה לפרחים, כי אם יותר לשורשים. נטועה חזק, עם ענפים שמשתרגים ומסתבכים ומקיפים אותה. עץ חיים סוער שנגדע.
"את ליטל יעל מלניק בת ה־17 השארתי כמו בתמונה שהתפרסמה באתרי החדשות השונים: ילדה יפה שמאחוריה ים. הפכתי אותה לספק נערה ספק בת ים. האיור מלא באור, אבל זה אור מתעתע כי בעצם מדובר בשעת השקיעה".

מלבד נשים אלה, קלנר איירה גם את לטרישיה לני פוינטר, בת 53 מירוחם, אם לארבעה, שנחנקה למוות בביתה על ידי בן זוגה, סקוט ניומן; סוהא מנסור, בת 38 ואם לשלושה, שנרצחה ביריות במכון היופי שבבעלותה בטירה; טטיאנה קמינסקי, בת 53 משדרות, שנרצחה על ידי בנה, אנדריי, בן 29.

היה סיפור ספציפי שהתחברת אליו במיוחד?
"אני חושבת שכאמא, כל סיפור שהיו מעורבים בו ילדים קשה לי במיוחד. מיכל ודיאנה (דדבייב, שנרצחה בפברואר השנה על ידי בעלה, השוטר אמיר רז, בביתם שבהתנחלות נעלה; ט"מ), שילדיהן היו בבית בשעת המעשה, אלו אירועים שקשה לי להבין ואני לא מסוגלת או רוצה לדמיין".

מרד דרך הנשיות

קלנר מספרת שכבר הרבה זמן היא רוצה לקחת חלק במאבק נגד אלימות כלפי נשים, "ולהצליח לתרום למודעות דרך היכולות שלי. לקחתי השראה מאיורים בסגנון ארט נובו (Art nouveau), שהתפתח באירופה ובארה"ב במחצית השנייה של המאה ה־19. הנשים שצוירו אז שידרו עדינות לצד חוזק, ומאוד התחברתי לזה.
"יש משהו באיורים האלה ובסיפורים הטרגיים של הנשים שעובד יפה ביחד - הזוועה והיופי מהדהדים זה את זה. זה לא מנכיח את הברוטליות של המוות, אלא נותן לזה מגע אחר, שמראה עד כמה המעשה הוא בלתי נתפס - דרך היופי והנשיות שלהן. רציתי לטפל בהן הכי טוב שאפשר, לתת להן מקום ובמה. במאה ה־19 היו אלה גברים שציירו את הנשים, מושאי המבט, וכאן אני, אישה, מציירת אותן ומחזירה להן את הכוח. הראיתי את הנשיות ככוח, לא כחולשה".

קלנר מתגוררת בתקוע, נשואה ואם לשלושה. היא מאיירת עצמאית, בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בשנת 2019, לאחר שאיירה לאחרים ("רק בעיניים עצומות" של אמונה אלון, "סיפור על גשם" מאת רות קלדרון, "סיפורי הבניין הקטן" של דבורה בושרי), הוציאה לאור ספר ילדים פרי עטה, "יום ארוך מאוד", שמתאר יום גדוש בהרפתקאות של אח גדול ואחותו הקטנה.

בין יתר עיסוקייך, את מאיירת ספרי ילדים. כיצד התמודדת עם הדיסוננס הזה - מצד אחד, עבדת על ספרי ילדים רכים, תמימים, שכל החיים לפניהם, ומצד שני: להסתכל שוב ושוב בפנים של הנרצחות כדי לאייר אותן, חיים שנקטפו מוקדם מדי?
"זה באמת רחוק מאוד מהאיורים שלי לספרי ילדים, אבל זה גם מה שיפה באיור. אני מאיירת גם לעיתונים, שם האיור נותן נקודת מבט על החיים ועל האקטואליה, ואני מנהלת את פסטיבל האיור 'אאוטליין - איור ומילים בירושלים', שחלק מהמטרה שלו היא בדיוק זאת - להראות שאיור הוא לא רק ספרי ילדים".

קלנר לא אדם פוליטי, אך כשהיא נשאלת מה אפשר לעשות לדעתה כדי למנוע את הרצח הבא, היא משיבה: "המודעות סביב העניין חשובה מאוד. השיח הגלוי של נשים שיצאו ממערכות יחסים מתעללות, מדרבן נשים אחרות להיחשף ולקבל עזרה. זה יכול להציל את מי שתצא משם בזמן".

את מרגישה שדרך האיורים האלה את יכולה לעזור למישהי שנמצאת עכשיו במצוקה?
"אני מאמינה באיור. יש לו יכולת לחבר לדימוי אחד הרבה מאוד מרכיבים. הוא מספר סיפור, אבל גם נותן לצופה לספר את הסיפור שלו עצמו. לכן האיורים האלה הם על הנשים הספציפיות האלה, אבל הן גם על כל אחת. אם הסיפורים האלה יגיעו וייגעו בכמה שיותר נשים וגברים, עצם המודעות אליהן כבר תשפיע בדרכה".

המטרה של קלנר היתה לאייר את כל הנשים שנרצחו בשנת 2021, אך היא לא הספיקה לעשות זאת. "אני מקווה להמשיך לאייר ולתת גם להן את הכבוד האחרון הזה ממני".