בטורו אתמול ביקש יצחק לבנון לשכנע שעל ישראל לשוב לאחד הארגונים המוטים ביותר כנגדנו, הארגון העולמי לחינוך, תרבות ומדע - אונסק"ו. לבנון מציע "לכבוש את הכעס המוצדק ולחזור", אלא שההחלטה לעזוב את אונסק"ו מלכתחילה הייתה תוצאה של שכלול נכון של מגוון השיקולים הכרוכים בעניין ולא של כעס רגשני. מאזן השיקולים גם היום נוטה בבירור לטובת ההישארות מחוץ למסגרת הזאת.
ניסיון העבר מלמד שבאונסק"ו ישראל אינה יכולה להשפיע מבפנים, בוודאי לא על ההחלטות ההזויות והבזויות שמתקבלות שם בסיטונאות ושוללות מן העם היהודי ומן המדינה היהודית כל קשר לארץ ישראל ולעברה. אגב, גם ידידיה של ישראל, לרבות אישים הגונים והוגנים שעמדו בראשות אונסק"ו, לא יכלו להשפיע בעניין זה. בשונה מן האו"ם, שם זכות הווטו של החברות הקבועות במועצת הבטחון יכולה לאזן במקצת את הרוב האנטי-ישראלי האוטומטי, באונסק"ו הרוח האנטי-ישראלית משתוללת ללא סייגים, בין אם אנו בפנים או בחוץ.
אלא שההשתתפות הישראלית בארגון הזה מחמירה את המצב, משום שהיא כופה עלינו שותפות להחלטותיו ומעניקה לגיטימציה לקו המביש והעוין, שבו הוא נוקט. הרי אם ישראל תימצא בשורותיו, לא תוכל לטעון שההחלטות שהוא מקבל נטולות תוקף ובטלות מעיקרן, רק בגלל שישראל הצביעה נגד. השתתפות בכל מוסד משמעה הכרה בו, ובזכותו להשמיע קול. השתתפות בכל הצבעה משמעה הכרה בתוצאותיה, גם אם הן לא מוצאות חן בעינינו. האם מישהו בישראל באמת סבור שלאונסק"ו זכות לקבוע שליהודים אין קשר לירושלים, והאם נרצה להכיר בתוצאות ההצבעה שמאשרת זאת? ברור שלא.
יש לתת את דעת לכך שההחלטות של אונסק"ו מסוכנות יותר לעומת החלטות של ארגונים בינלאומיים אחרים. הרי כולם יודעים שאו"ם, למשל, הוא ארגון פוליטי, ולכן החלטותיו נתפסות על ידי אזרחים מן השורה בספקנות, כיאה להחלטות שמאחוריהן עומדים שיקולי תועלת של המדינות החברות בו. אונסק"ו, לעומת זאת, מתעטף באצטלה של מדע ותרבות, והחלטותיו יוצרות אצל קוראים, מאזינים וצופים תמימים מצג שווא של קביעה מדעית. אסור לישראל לתת יד לחיזוק התדמית השקרית הזאת. במקום זאת, עלינו להסיר מאונסק"ו את האצטלה המטעה ולהראות לכולם שהמלך הוא ערום, ואת זה, כאמור, לא ניתן לעשות אם אנחנו מכבדים את הארגון בנוכחותנו.
חזרת ישראל לאונסק"ו תאותת לכולם שהיא מסכימה להשלים עם תפקיד הילד המוכה, ובדיוק כמוהו "מזמינה" להנחית עליה עוד מכות והשפלות. בהתאם לכללי התפקיד הזה ישראל עוד תעביר דמי חבר נדיבים לארגון שמתעלל בה. כשראש הממשלה דאז נתניהו הוביל את יציאת ישראל מאונסק"ו, הוא הורה להפנות את דמי החבר שנחסכו לטיפול באתרי המורשת היהודית בחברון. אין ספק שזה הייעוד הנכון של הכסף – כך הוא באמת משרת את ערכי החינוך, התרבות והמדע, ולא את המנגנון הבירוקרטי של ארגון, שלא מפספס שום הזדמנות להעליל על המדינה היהודית עלילות דמים.
ויש עוד שיקול: אם נשוב לאונסק"ו רק מכיוון שארה"ב גמרה אומר לעשות זאת בעקבות חילופי הממשל בוושינגטון, ניראה כשבשבת המשנה את כיוונה כמצוות הרוח ולא כמדינה ריבונית ורצינית. מדינות העולם, ידידות ועוינות כאחת, יכבדו אותנו יותר, אם יגלו שישראל אינה בת חסות שמחליפה את מדיניותה בקצב שאחרים מחליפים גרביים.
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב", לימדנו משורר תהילים. בכל הקשור לישראל, אונסק"ו הוא מושב לצים לעילא ולעילא. אשרי המדינה שלא תשב בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו