דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

דמותה של הכוכבת ג'ודי גארלנד מתלבשת, לכאורה, יפה על מיה דגן. יש קווי דמיון בין השתיים. הן מתמודדות עם משברים בחיים ובקריירה, ושתיהן זקוקות מאוד לחום ולאהבת הקהל. דגן היא שחקנית נשמה. בהצגה המוזיקלית "עד קצה הקשת" דגן נכנסת לנעליה של גארלנד, אבל הנעליים האלה גדולות עליה. למרות קווי הדמיון בין השתיים, דגן אינה גארלנד.

המחזה מספר על דעיכת הקריירה של גארלנד, יחסיה עם הגברים בחייה, התמכרותה לסמים ולאלכוהול וניסיונות ההתאבדות שלה. חומרים טובים לדרמה טובה ומטלטלת על נפש אבודה של כוכבת גדולה. אבל מיה דגן מצליחה לבטא רק מעט מהעוצמה ומהמורכבות באישיותה המתוסבכת והמופרעת של גארלנד. לא יהיה הוגן להאשים רק את דגן בכך שההצגה מאכזבת. גם המחזה לא מבריק.

נראה לי, שעם יותר אומץ ונועזות, במשחק ובבימוי, אפשר היה להרים את התקרה בקאמרי. זה לא קרה כי התיאטרון שלנו שמרן והוא לא יעיז לעשות משהו קיצוני במיוחד, שעלול להבריח את רוב המנויים, השמרנים לא פחות. מה זה קיצוני? נסו לדמיין בעצמכם.

הרגעים הטובים בהצגה הם כאשר דגן שרה. שם היא מצליחה להתחבר לעצמה באמת ולבטא רגשות אמיתיים ונוגעים ללב. עוד נקודת אור: איציק כהן חם ואנושי בתפקיד הפסנתרן שלה. חוץ מזה ההצגה חיוורת, בניגוד גמור לדמות הצבעונית של ג'ודי גארלנד. ובשתי מילים: לא התלהבתי.