כוח נשי עולה בעולם הערבי

לפני כשבועיים נפל דבר בתוניסיה בפרט ובעולם הערבי בכלל כשנשיא המדינה, קייס סעיד מינה את נג'לה בודן רמדאן, מהנדסת וחוקרת שעבדה בבנק העולמי, לאישה הראשונה שתעמוד בראשות ממשלה במדינה הצפון אפריקנית.

עם מינויה של רמדאן הוכרז כי משימתה של הממשלה החדשה תהיה לשים סוף לשחיתות ולתוהו ובוהו שהתפשטו בחלק גדול ממוסדות המדינה. רמדאן הפכה לראש הממשלה העשירי במדינה מאז הדחתו של הנשיא הסמכותני זיין עבד אל-עלי בשנת 2011, לאחר מחאה ציבורית אדירה במדינה.

רמדאן אמנם איננה עומדת בפועל בראשות המדינה, הנשיא סעיד הוא זה שמחזיק ברוב הסמכות הביצועית, ואולם התפקיד הרם לו זכתה האקדמאית המוערכת מעיד, לפחות במידת מה, על שינוי בתפיסה לגבי מיקומן של נשים בחלק מהחברה הערבית, ומוכנות הולכת וגדולה לקבל נשים בתפקידים בכירים במנגנוני השלטון ברחבי העולם הערבי.

בעוד פעילים למען הדמוקרטיה בתוניסיה טוענים שזהותה המגדרית של ראש הממשלה היא הסחת דעת של השלטון, שמעוניין לייצר מראית עין של שלטון מתקדם בזמן שהוא חונק את השיח הציבורי במדינה, מינוי נשים לתפקידי מפתח לא פסח גם על מדינות אחרות בעולם הערבי. אולי המינוי המפתיע ביותר, בהקשר הזה, התרחש דווקא בלבנון שמצויה על סף תהום מבחינה פוליטית. בשנה שעברה מונתה זיינה עקר לתפקיד שרת ההגנה של לבנון. מדובר בתפקיד שנחשב "גברי" במיוחד גם במדינות מערביות רבות, לא כל שכן בעולם הערבי. 

מינויה של עקר הגיע יחד עם מינוי של חמש נשים נוספות לקבינט הלבנוני המונה 20 שרים. מדובר במספר גבוה של נשים ביחס להיסטוריה הלבנונית ולמקובל בעולם הערבי. עקר, בדומה ליתר חברי הקבינט, איננה פוליטיקאית מקצועית ואין לה כל רקע בתחומי הצבא והביטחון ובנאום קבלת התפקיד שלה היא התמקדה בצורך לעקור את השחיתות מהצבא ולהחזיר את אמון הציבור בממסד.

גם בסוריה השכנה, היכן שהמנגנון הפוליטי הוא בבועה קפואה של משטר הבעת' של משפחת אסד, אישה אחת הצליחה להתברג לפסגה בזכות נאמנות בלתי מסויגת לנשיא הסורי. בות'ינה שעאבן, יועצת בכירה לבשאר אל אסד ,שרה לשעבר והפנים המחייכות של המשטר כלפי חוץ, הגדילה את השפעתה וכוחה מאז החלה מלחמת האזרחים במדינה.

עלייתה מטאורית של האקדמאית המחזיקה בדוקטורט יוקרתי בספרות אנגלית, החלה בחברותה עם אסמה אסד, אשתו של הנשיא, וצברה תאוצה בזכות היותה חריגה בנוף הפוליטי בסוריה, הכולל בעיקר אנשי צבא ומנגנון מפלגתי.

גם בקרב הפלשתינים, דור חדש של נשים מחליף את נשות ההנהגה הוותיקות כמו חנאן עשראווי. הבולטת שבהם היא ד"ר מאי כילה. כילה איננה רק מינוי פוליטי אלא גם רופאה המומחית באפידימיולוגיה ומגפות והיא הפכה לסמל של התמודדות הרשות הפלשתינית עם מגפת הקורונה.

קשה לראות באוסף הנשים שתפסו תפקידים בכירים בעולם הערבי כמבשרות של שינוי גדול יותר. בעבר, בעיקר בשנות השישים והשבעים, הסוציאליזם הערבי ניסה לקדם רעיונות של שחרור האישה ושוויון, אך הדברים נותרו בעיקר מן השפה ולחוץ.

אך לצד הרגרסיה ביחס לזכויות האישה בחלקים גדולים מהעולם הערבי, הרשתות החברתיות והאינטרנט הביאו עימם קולות פמיניסטיים ורצון כן ואמיתי לתת ייצוג לחמישים אחוז מאוכלוסיית העולם הערבי, באופן שעד כה נמנע מהן.