תגובתה הראשונית של חני סבג, כשזו שמעה על הרעיון לשתף פעולה עם אמירה ג'בר קאסם במיזם הייטק ייחודי, היתה רתיעה.
"מכרה משותפת שלנו בתחום החינוך סיפרה לי על הרעיון של אמירה - סיוע בהשמה באמצעות מציאות מדומה, ושאלה אם ארצה לשתף בזה פעולה. אמרתי לה בציניות ביידיש 'זיי געזונט, תהיי בריאה, מה לי ולערבים?' ביטלתי את הרעיון לחלוטין. אחרי שבוע המכרה התקשרה שוב ואמרה: אמירה מתעקשת.
"אמרתי, 'יאללה, תני לי את המספר', אבל האמת היא שלא התכוונתי להתקשר. כעבור חמש דקות הטלפון שלי צלצל, וכשעניתי שמעתי בחורה עם מבטא ערבי. זאת היתה אמירה. בתוך פחות משבע שעות של שיחה היה לנו רעיון כתוב שאיתו יצאנו לדרך".
אמירה (32), נשואה ואם למוחמד (8) ולקינדה (בת 4), גדלה וגרה רוב חייה באבו גוש, וכיום מתגוררת בנוף הגליל המעורבת, לבושה כהייטקיסטית ממוצעת. חני (39), נשואה ואם לשלושה בנים, מוישי (16), רולי (11) ושלוימי (10), מגיעה מבני ברק, עם פאה ולבוש חרדי מסורתי.
יחד יצרו השתיים בנובמבר 2020 שותפות יוצאת דופן בין מוסלמית לחרדית: סטארטאפ בשם "ג'וב 360", שמטרתו להכשיר חרדים וחרדיות, ערבים וערביות, להתמודדות עם ראיונות עבודה בדרך להשתלבות בשוק התעסוקה - באמצעות סימולטור שמספק כלים וטיפים להתגברות על מכשולי שפה והתנהגות בשלב הראיון המכריע. במילים אחרות: חדר וירטואלי שמדמה ראיון קבלה וסביבת עבודה בחברת הייטק סטנדרטית.
"המיזם שלנו הוא למעשה אתר אינטרנט שעוסק בכל המיומנויות שדרושות מאוד בשוק העבודה", מסבירה אמירה.
"מדובר ביכולות דוגמת פתרון בעיות, ניהול מערכות יחסים במקום העבודה, היכולת להרשים את הממונים והסובבים, ויכולות של מנהיגות ומקוריות.
"קח לדוגמה אישה מוסלמית או חרדית: בראיון עבודה מומלץ להסתכל למראיין בעיניים, אבל הן לא יסתכלו. המעסיק יפרש את זה כחוסר ביטחון עצמי, בזמן שבפועל מדובר באקט של צניעות בסיסית במגזרים שלנו.
"עוד דוגמה: אישה ערבייה יושבת לפגישת עבודה עם גבר בבית קפה, למשל. אם מישהו מהכפר שלה יראה אותה עם הגבר 'הזר' ויספר על זה - יתחילו בעיות".
חני מהנהנת: "אישה חרדית תלך להתראיין במקום עבודה, והשאלה הראשונה שלה תהיה אם יש שם אינטרנט מסונן - שמאפשר גלישה ללא היחשפות לאתרים בעלי תוכן בעייתי או בוטה. זה עלול לגרום לראיון כולו להיכשל. היא לא תדע להנגיש את השאלה ולשאול אותה בתזמון הנכון.
"או, למשל, גבר חרדי שיגיע ליום הראשון במקום עבודה חדש. הוא ייתקל בשאלות מצד המנהלים או העובדים, כמו אם צריך לפתוח למענו בית כנסת או מה עליהם לעשות עם החמץ בפסח. במקומות עבודה יש כללים וניואנסים שלא מובאים בחשבון, וצריך ללמד ולהנחיל אותם. לתווך לגבר החרדי, לאישה הערבייה ולאישה החרדית את הנורמות הנהוגות בציבור החילוני".
• • •
חני סבג נולדה בבני ברק ב־1982, בת בכורה ליחיאל ולעליזה, אברך ואשת חינוך, לצד עוד 11 אחים. כשהיתה בת שנה התמנתה אמה למנהלת פנימיית הבנות סמינר באר יעקב של הרב יעקובזון, ואביה מונה למזכיר המוסד. המשפחה, שעברה לגור במתחם הפנימייה, מצאה עצמה חיה בלב יישוב חילוני. "כילדה, גיליתי שהעולם לא תמיד יפה כמו שכל ילד חרדי ממוצע חושב. נחשפתי למציאות מורכבת, דוגמת ילדות שהגיעו ממשפחות מצוקה".
מגיל צעיר התגלתה כיזמית. "בכיתה ד' הפכתי למנהלת קייטנה של ילדות אנשי הצוות בפנימייה. בכיתה ו' ריכזתי סניף של תנועת הנוער בנות בתיה, שזה כמו בני עקיבא - רק לבנות חרדיות.
"מגיל צעיר הוריי דחפו אותי להמציא דברים. אמא שלי תמיד אמרה לי ולאחיי 'אל תסתכלו על הרצפה, תעשו משהו'. דרבנה אותי ליזום לעצמי תעסוקה. גם אבא שלי דחף אותנו לא לפחד ולהתקדם. הוא למד בכולל יומי כשהייתי ילדה, אבל היה גם אוטודידקט והתמצא מאוד בטכנולוגיות. ממנו קיבלתי את הדחף שלי לטכנולוגיה".
אמירה נולדה ב־1989, באבו גוש, הבכורה למשפחה של חמש נפשות. באותן שנים רק הגברים בכפר נהגו לצאת לעבודה, והנשים שימשו בעיקר עקרות בית.
"אמא שלי, הודא, היתה האישה הראשונה בכפר שיצאה לעבוד, בתחילת שנות ה־90, בבית אבות פרטי ביישוב שואבה. כשהייתי בכיתה ו' היא פרצה את הדרך, למרות ההתנגדויות, ואני תמיד מתרגשת לספר עליה. עד היום היא עובדת שם, וממנה למדתי הרבה על מסירות, עקשנות וחריצות".
היא למדה תואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך באוניברסיטה העברית. "השנה הראשונה ללימודים היתה קשה מאוד. לא היתה לי עברית כשפת אם, ולמדתי עם אנשים שראו דברים בחיים, שהיו אחרי שירות בצבא. סטודנט ערבי מתחיל את הלימודים עם פער מובנה, והייתי צריכה להתאמץ הרבה יותר מהקולגות היהודים כדי להצטיין. למדתי כל יום עד כמעט חצות".
אחרי התואר המשיכה היישר לתואר השני. "עבודת התזה שלי, בנושא שיתוף פעולה בנושאים חברתיים בין ישראלים לפלשתינים, התפרסמה כמאמר, וזה היה הישג, אבל נקודת הזינוק שלי כאזרחית ערבייה במדינה היא אחרת מזו של אדם מהמגזר היהודי. כערבי, אם אתה רוצה להצליח, אתה צריך להתאמץ פי מיליון".
ב־2012 נישאה לסלאח קאסם, עורך דין לענייני משפחה בנצרת, ושני ילדיהם לומדים בבית ספר בנצרת, מכיוון שבנוף הגליל אין עדיין בית ספר ייעודי למגזר הערבי - למרות שהוא מהווה כשליש מכלל תושבי העיר. "אולי דרך הכתבה נצליח לעשות שינוי", מחייכת אמירה.
בתחילת דרכה המקצועית, ב־2014, עבדה אמירה כמנהלת פרויקט בתחום החינוך והתעסוקה בעיריית ירושלים, ושימשה גם מנחת קבוצות משותפות לערבים ולישראלים. "הייתי מרכזת ההדרכה הערבייה הראשונה בעיריית ירושלים. הייתי מתחילה יום עבודה בחמש בבוקר כדי להיות מספיק טובה ומקצועית כמו המרכזות האחרות, ששירתו בצבא וצברו ניסיון לפניי".
מעט אחר כך הפכה למנהלת מחלקת ההדרכה ופיתוח הידע במרכזי "ריאן", במיזם של משרד הכלכלה שפועל לשילוב, לקידום ולהעצמה של החברה הערבית בעולם העבודה וההכשרה. המרכזים פועלים לצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים כדי להעניק כלים ומיומנויות למי שמבקשים להרחיב את אפשרויות הפרנסה.
בינתיים, גם חני התקדמה בשוק התעסוקה. היא למדה בתחילת שנות האלפיים הוראה בבית הספר בית יעקב בבני ברק, ואחר כך ניהלה מרכז הדרכה לנוער. בתחילת דרכה החינוכית שימשה מורה ברשת החינוך החרדית "בני יוסף", ועד לפני כמה שבועות היתה רכזת טכנו־פדגוגית ברשת. במקביל, שימשה במשרה חלקית מנהלת מרכז הכשרה ותעסוקה ברשת מוסדות "אור החיים". ב־2004 נישאה לפיני, מורה בשעות הבוקר ואברך בכולל בבני ברק אחר הצהריים. למרות העובדה שהיא עוסקת במיזם הייטק שמטרתו לקדם חרדים בעולם התעסוקה, שלושת ילדיהם לומדים במוסד חינוכי שבו אין לימודי ליבה.
"זה לא מטריד אותי", חני מסבירה. "ידע תמיד אפשר לרכוש, לא משנה באיזה גיל. מה שחשוב הוא המיומנויות - חשיבה, מיומנות קריאה, הבעה ועוד. כאמא אני מעניקה להם את הכלים שבאמצעותם הם יוכלו להשלים את החסר בהמשך. הערכים יותר חשובים בעיניי מהתפיסה הרווחת במשק שצריך לימודי ליבה כבסיס. את חלק מלימודי הליבה הם מקבלים ממני בבית ובמסגרות חוגים".
• • •
113 קילומטרים מפרידים בין נוף הגליל של אמירה לבני ברק של חני. שעה ורבע של נסיעה ללא פקקים, שנות אור בהבדלים שבין המגזרים. השתיים מספרות שמרגע שנפגשו לראשונה והתחילו לשוחח, תחילה בזום ובהמשך פנים אל פנים, גילו שיש "המון משותף בין האוכלוסיות": שמרנות בסיסית, צניעות נשים, קשיים שנובעים מחוסר בשפה משותפת עם העולם החילוני, ועוד.
השותפות יצאה לדרך במהירות, על רקע מיזם שאליו נחשפו כשבוע בלבד אחרי פגישתן הראשונה - "מדינה למופת". מדובר בתחרות לעידוד סטארטאפים שהיתה מבחינתן הזדמנות פז להתנעת המיזם שלהן.
"המפגשים הראשונים שלנו היו בזום", משחזרת חני. "פגישת הבכורה הפיזית שלנו היתה רק כעבור כמה שבועות, כשהגענו לצלם סרטון משותף שבו הצגנו את המיזם שלנו לאנשי 'מדינה למופת'. נפגשנו במגדל משרדים בבני ברק. היו בחדר עוד אנשים, ובהתחלה לא זיהיתי את אמירה כשהיא נכנסה לחדר. גם היא לא זיהתה אותי, עד שנפל לשתינו האסימון. ניגשתי אליה והתחבקנו, וזה היה מאוד מרגש".
בתחילה שקלו לפתח, בעזרת אנשי מקצוע של "מדינה למופת", סימולציה שתכלול שימוש במשקפי מציאות רבודה. השתיים השקיעו מכיסן "לא מעט כסף", כהגדרתן, בעבודה על הסימולציה, אך לבסוף הגיעו למסקנה שרעיון המציאות המדומה "מורכב מדי ולא יעיל" - והפנו את מאמציהן לרעיון החדר הווירטואלי.
חני: "האמת היא שאני שמחה שעבדנו על הסימולציה והוצאנו עליה כסף, כי כך הגענו לבשלות ולהבנה שהתכנון הזה לא ייצא לפועל, וכך יכולנו להתמקד ברעיון הישים יותר".
תחרות הסטארטאפים של "מדינה למופת" יצאה לדרך בתקופת הסגר השלישי של הקורונה, באוקטובר 2020, בניהול תנועת אור ובהובלת אישים משורה של קרנות, אוניברסיטאות וארגונים מוכרים בישראל. המטרה: לאתר, לגבש, לממן וליישם יוזמות חדשניות ופורצות דרך, שיציעו פתרונות מגוונים להתמודדות עם משבר התעסוקה ולשיפור כלכלת ישראל.
יותר מ־300 מיזמים ניגשו לתחרות, וחני ואמירה הצטרפו אליה ברגע האחרון ממש, ימים ספורים לפני שההרשמה אליה נסגרה.
"הייתי בהלם כשראיתי כמה ערבים ניגשו לתחרות הזאת - אפס", אומרת אמירה באכזבה. "למרות שערבים נפגעו קשה מאוד בתהפוכות שעבר שוק העבודה בגלל הקורונה, לא היתה אף יוזמה שהגיעה מיזם ערבי".
כדי להתקבל ל"מדינה למופת", אמירה וחני נדרשו לבנות את המיזם שלהן במהירות, מבחינת הקונספט וההדמיה הראשונית והגולמית. מכיוון שמדובר היה בתקופת סגר, חלק ניכר מעבודתן נעשה בשיחות זום.
חני: "למעשה, בנינו פלטפורמה באינטרנט שמאפשרת למבקש עבודה, ערבי או חרדי, לצפות בתרחישים מעולם העבודה. באמצעות אתר אינטראקטיבי שמותאם לניואנסים הספציפיים של שני המגזרים, הגולש באתר יכול לצפות בהדמיה של ראיון עבודה, להקליט את עצמו במהלך ה'ראיון' ולקבל הדרכה אופטימלית לגבי הדרך שבה מומלץ להתראיין. בהמשך הגולשים גם יוכלו לצלם את עצמם בהדמיית הראיון - ולקבל ממנטורים שלנו, שיאוישו בעתיד, עצות לשיפור וטיפים.
"בעת הכניסה הגולש יכול לבחור בשפת משתמש - ערבית או עברית - ואחר כך הוא עובר לסימולציה לבחירתו, שבה הוא צופה בווידאו של ראיון עבודה ומתרגל תשובות אפשריות בלחיצת כפתור. אחרי התרגיל ניתן לראות את התשובה הנכונה וללמוד היכן פעל שלא כנדרש.
"האתר גם מלמד, בין השאר, לאן צריך להסתכל בשעת הראיון, בדגש על נשים, שבמגזרים הללו נמנעות ממבט ישיר בעיני גברים מטעמי צניעות".
אמירה: "שתינו לא באנו מתחום ההייטק, והשכנים שלי לא שירתו ב־8200, אבל היינו צריכות להגיע לרמה המקצועית הדרושה. העבודה המאומצת על המיזם שלנו דרשה הרבה שעות. אז היינו מסיימות את יום העבודה הרגיל שלנו בארבע אחר הצהריים, שוהות כל אחת עם משפחתה עד שמונה בערב, ואז עובדות ביחד, בזום, עד ארבע לפנות בוקר. חרשנו, למדנו, ביקשנו מאנשים מכל העולם לעזור לנו ולהשקיע במיזם באמצעות הרשת".
גם היום, אגב, השתיים לא מקבלות שכר מהמיזם, ועדיין חופרות לתוך החסכונות שלהן כדי לממן את הסטארטאפ. "אנחנו כרגע עובדות ללא תמורה, וכל מה שאנחנו מקבלות ממשקיעים - הולך לטובת הפיתוח", מסבירה חני.
לחני, בניגוד לאמירה, אין פייסבוק, וגם אין לה תוכנת ווטסאפ בטלפון הנייד - שנחשב לכשר. היא משתמשת בווטסאפ רק באמצעות מחשב נייד שנמצא בביתה, ושהותר לה על ידי רב.
"היא אישה חכמה עם טלפון טיפש", צוחקת אמירה בחיבה, וחני מסבירה: "אני לא מנותקת. יש לי במחשב את כל מה שצריך, אבל אני לא פורצת גדרות ולא מחפשת לעשות זאת. אם יש קו אדום, אני לא חוצה אותו. אמירה אמרה לי פעם שיש לה יעד שיהיה לי פייסבוק. עניתי לה שלא תחלום על זה, כי זה לא יקרה. נמצא את הדרך לגשר על הפערים מבלי לחצות קווים אדומים".
בתום ארבעה חודשי עבודה מאומצת, שבמהלכם עברו שלושה שלבי מיון מאתגרים, בחרה ועדת ההשקעות של "מדינה למופת" את המיזם של אמירה וחני בין חמשת זוכי התחרות. הפרס לזוכים: השקעה של עד 250 אלף דולרים, ליווי צמוד של יזמים וחברות מובילות, וסיוע בחיבור לגורמי מפתח ולקהלי יעד.
"ידענו שיש לנו מיזם מעולה, ועדיין זאת היתה תחושה מדהימה לעמוד באתגר הזה", מחייכת אמירה.
פרופ' גילה קורץ, דיקנית הפקולטה לטכנולוגיות למידה במכון הטכנולוגי חולון HIT, היא ממובילות תחרות "מדינה למופת": "יצאנו למסע כדי לשנות את שוק התעסוקה ולמצוא את הפתרונות שיאפשרו לכל אדם להיות המנכ"ל של חייו. אחת הבקשות שלנו ממגישי המיזמים היתה שיצלמו סרטון של שתיים-שלוש דקות שבו יספרו על עצמם ועל היוזמה. מהרגע שראיתי את אמירה וחני בסרטון שלהן, הבנתי שהן בדיוק מה שאנחנו מחפשים. מאז אני מלווה אותן במסען".
"הקמנו את מיזם מדינה למופת עם מייקל אייזנברג ועשרות שותפים בתחילת משבר הקורונה לפני כשנה וחצי. לא האמנו שבזמן הזה יצטרפו למיזם מעל 250 שותפי ליבה, אנשי מפתח מכלל המגזרים בישראל", אומרת אליאור בר, סמנכ"לית האסטרטגיה בתנועת אור ומנהלת מיזם מדינה למופת. "אנחנו מבינים היום את הצורך לאתר יוזמות חדשניות ולקדם שינויים ברמה הלאומית בכל תחום המשפיע על חיי היום- יום של כולנו. בשנה שעברה העמקנו בתחום התעסוקה ואנו משקיעים ומלווים 5 יוזמות יוצאות דופן, שישפיעו על תהליך מציאת עבודה בקרב צעירים, על תעסוקה במגזר החרדי והערבי, על עצמאיים ועוד, השפעה שכל אחד מאיתנו ירגיש בסופו של דבר. השנה אנחנו מתמקדים בתחום החוסן הנפשי והקהילתי, כי אנחנו מבינים שזה המפתח לבניית מדינה חסונה שתוכל להתמודד עם כל משבר ויותר מכך, זה המפתח לשגשוג אמיתי".
• • •
במקביל לעבודה המשותפת על המיזם, החלו חני ואמירה במסע להיכרות הדדית, זו עם אוכלוסייתה של זו, נושא שהן מודות שלא הקדישו לו תשומת לב רבה מדי עד אז.
"הייתי בהלם תרבותי כשביקרתי בפעם הראשונה בבית של חני", מודה אמירה. "בחיים לא ציפיתי שאפגוש חרדים רבים, כמו ברחוב המגורים שלה, או אפילו שאסע לבני ברק ואכנס לבית חרדי. על כל המקרר בביתה של חני יש תמונות של רבנים. הצטלמתי על רקע הפמוטים שבהם היא מדליקה נרות שבת. גיליתי שם עולם אחר, מדהים. אגב, חששתי מעט בפעם הראשונה שהגעתי לבני ברק. שאלתי את חני מה הלבוש המתאים, אם צריך שמלה או משהו. בסוף למדתי שצריך בגדים צנועים וזהו".
חני: "אמירה חששה שיזרקו עליה ביצים, אבל גילתה שהשד לא נורא כל כך".
אמירה: "כשהייתי קטנה הייתי מסתובבת עם אבא שלי בעיר העתיקה בירושלים, ופעם זרקו עלינו אבנים כי נסענו בשבת. אז היו לי חששות. בפועל, גיליתי אנשים מקסימים".
גם חני מספרת על חששות לקראת הפגישות בביתה של אמירה בנוף הגליל ואחר כך בבית הוריה באבו גוש. "הסתבכתי עם האוטובוס בתוך נצרת, ושלושה צעירים ניגשו אלי והתחילו לשאול שאלות בערבית. זה לא שחששתי מהמקום הזר, אבל בעיר שהרבה אנשים בה לא מדברים בשפה שלך, היה לי בכל זאת חשש מסוים. התקשרתי מייד לאמירה - והיא הסבירה להם מי אני והכווינה אותי בטלפון לכתובת הנכונה".
חני מסבירה שבשל ענייני כשרות, מעולם לא אכלה דבר בביתה של שותפתה. "אני עדיין מחפשת את המתכון האולטימטיבי לכנאפה, ואני מודה שהאוכל אצל אמירה נראה טוב מאוד".
אמירה נאנחת בתסכול: "חני באה אלינו ולא אוכלת, ואני בדיכאון מזה, כי הכנסת האורחים והאוכל הם התרבות שלנו. זה לא נעים, אבל אין ברירה".
חני: "אני חייבת לומר שבעניין הזה אמירה הפגינה בשלות גבוהה. היא היתה צריכה לוותר למעני על משהו שהוא בדנ"א של התרבות שלה, וזה לא פשוט".
אחד הביקורים של חני באבו גוש הסתיים בחיכוך קל על רקע הבדלי הרקעים בין שתי השותפות. "היינו אמורות להיכנס למפגש שנערך במסגד בכפר, שהוא השני בגודלו בישראל, ואמירה אפילו הביאה רעלה ושמלה מיוחדת, אבל אמרתי לה שאין שום סיכוי שאכנס", משחזרת חני.
למה?
"האמת היא שלפי היהדות אין בעיה להיכנס למסגד, וגם הייתי מאוד סקרנית לראות מסגד מבפנים, אבל מבחינתי לא באתי לשם כחני סבג הפרטית, אלא כמייצגת של הציבור החרדי. הרגשתי שלא מתאים שאכנס למקום שכזה".
אמירה: "זה הציק לי, כי בהיגיון שלי אין מניעה להיכנס למסגד, זה בית האלוהים. אבל בסופו של דבר צריך ללמוד לכבד את הרצונות של השותף. יש דברים שגם אני לא אסכים להם, לכל אחד יש קווים אדומים, ולכן הבנתי אותה. אני עצמי נכנסתי לבית כנסת, לי לא אכפת".
• • •
ב־10 במאי 2021, שבעה חודשים אחרי שהכירו ויצאו לדרך, הועמדה השותפות בין חני ואמירה למבחן אידיאולוגי לא פשוט.
באותו יום, בשש בערב, נורו רקטות מכיוון עזה לירושלים (שפגעו, אגב, באזור אבו גוש) - והחל מבצע שומר החומות, שלווה בגל של חיכוכים והתפרעויות אלימות בערי ישראל המעורבות.
במשך שבוע וחצי נורו על ישראל רקטות וטילים, ובהם כאלה שכוונו לאזור המרכז, בעוד צה"ל במקביל תקף קשות ברצועת עזה. אמירה וחני מצאו עצמן בשני צידי המתרס בכל הקשור לאידיאולוגיה. השתיים, שהתרגלו לעבוד יחד למרות הפערים התרבותיים ביניהן, נאלצו למצוא שפה משותפת בימים שבהם הורגש קרע מהותי בין ערבים ליהודים במדינה.
"זאת היתה תקופה קשה מאוד עבורנו", מספרת אמירה. "ב־18 במאי נקבעה לנו פגישה שמאוד חיכינו לה, אבל היום הזה נקבע כיום זעם של החברה הערבית על מבצע שומר החומות. אמרתי לחני שהפגישה סופר חשובה, אבל שאני לא פנויה רגשית ומבקשת לא לעבוד. למרות המורכבות, חני כיבדה את ההחלטה שלי".
חני מספרת שבזמן המבצע נהגה להתקשר לאמירה ולשאול לשלומה. "שאלתי אותה המון שאלות - איך היא רואה את הדברים שקורים, איך היא מתנהלת. הבנתי שאני לא בהכרח מסכימה עם הדרך שלה, ושאני גם לא חייבת להסכים. כל אחת מאיתנו חיה בתפיסת עולם אחרת, ואם ניכנס לזה, זה לא ייצא טוב. הסתכלנו זו לזו בלבן של העיניים והבנו שלא נצליח לפתור את הבעיות, ולכן לא כדאי להיכנס אליהן".
אמירה: "הייתי רואה ששיגרו טילים על תל אביב - ומתקשרת מייד לחני. כל אחת מאיתנו סיפרה את הנרטיב שלה, כולל הפחדים. גם בנוף הגליל היו אירועים אלימים, וכל הזמן הקפדתי לנעול את הדלת בבית.
"מבחינתי, אנחנו מכוונות מטרה. אנחנו צריכות לדעת לשים את הדברים הללו בצד. אנחנו כאן כדי לעשות טוב לאוכלוסיות שלנו ולמדינת ישראל, וחייבות לדהור קדימה, ביחד.
"בחברה הערבית יש מגמה של רצון להשתלב בחברה הישראלית. לחפש שותף, פרטנר. עם החרדים יש לנו ברית של חלשים - ולראיה, מנסור עבאס ביקש לייחד תקציב מיוחד של 100 מיליון שקלים עבורם. בעיניי זה משנה את כללי המשחק".
היה מעניין אתכן להיכנס בעתיד לפוליטיקה?
חני: "אני לא מחפשת פוליטיקה ולא חושבת שנשים צריכות להיות בפוליטיקה. יש לי קווים אדומים, שלא אני קובעת אותם אלא הרבנים, ואני פועלת לפיהם. עם זאת, חשוב לציין שפעילות ציבורית היא כמובן דבר מבורך. כולנו נבראנו בצלם אנוש, ומי שרוצה להיטיב מוזמן ומבורך".
אמירה: "גם אני לא בפוליטיקה, תן לי לעבוד. יש נשים דתיות מצליחות מאוד עם חיג'אב, ובדובאי, למשל, יש שרה ערבייה. אצלנו אין, והלוואי שתהיה, אבל לא אני. בעניין הפעילות הציבורית, אני מסכימה מאוד עם חני. כל אחד יכול לעשות שינוי. מה שנקרא: תפאדל".
איך קיבלו במשפחות שלכן את השותפות ביניכן?
אמירה: "היה להם קצת מוזר בהתחלה, אבל כולם תומכים בנו".
חני: "במשפחה שלי מעט הופתעו משיתוף הפעולה, אבל לא היו בהלם. היתה סקרנות. בסופו של דבר, הם רגילים לכך שאני עושה דברים מעניינים".
יש עדיין ויכוחים ביניכן, או שלמדתן להסתדר למרות הפערים התרבותיים?
חני צוחקת: "בינך לבין אשתך אין ויכוחים? שותפות זה במובנים מסוימים כמעט כמו משפחה".
אמירה: "צריך לדעת לבחור שותף טוב".
חני: "והיתה לי סיעתא דשמיא לבחור שותפה טובה".
אמירה: "זה נשמע כמו ביטוי מתאים".
אתן מרגישות שפרצתן תקרת זכוכית? שפרצתן את הדרך לנשים אחרות במגזרים שלכן?
חני: "אני לא אוהבת את המילים 'פורצת דרך'. הדרך קיימת לכל מי שרוצה. אני לא מסתכלת על העבודה שלי במושגים של העצמה נשית. מי שלא עושה לא טועה, ואני מוכנה לטעות, להודות בטעות ולהמשיך הלאה. על אמירה, לעומת זאת, אמרו שהיא אמיצה ומסתכלים עליה כמודל לחיקוי, גם אם היא מצטנעת".
אמירה: "יש הרבה נשים מוכשרות בחברה הערבית, שמגיעות רחוק. אני מאוד גאה בהן. אני אולי פורצת דרך בישראל, אחת ממעטות, כי לא פשוט לבנות סטארטאפ בישראל, בטח לא כערבייה. בחברה הערבית יש עדיין הרבה מחסומים שצריך לפרוץ, וחשוב לתת ליותר אנשים יותר הזדמנויות. יש פוטנציאל עצום שלא מדברים עליו מספיק".
חני: "גם בחברה החרדית המצב דומה מבחינת הפוטנציאל. אנשים יוצאים לשוק העבודה, אבל לא תמיד יש להם כלים נכונים, ולכן החברה לא מתקדמת מספיק. אין להם שפה ומיומנויות, ופה אנחנו נכנסות עם 'ג'וב 360'.
"אנחנו רוצות לשמר את הייחודיות של הקהילה, יחד עם פתיחות משני הצדדים. פתיחות לא חייבת לייצר 'יצר הרע' ואופציה להתקלקל, היא עוזרת להתגמש מחשבתית ולעשות את ההתאמות הנדרשות. החברה החרדית גדלה, וצריך לתת לה את הכלים האולטימטיביים, גם כדי שמדינת ישראל לא תיראה כמו מדינת עולם שלישי".
אתן מכירות עוד נשים שעשו שיתוף פעולה דומה לשלכן?
אמירה: "אני לא מכירה עוד שיתופי פעולה כמו שלנו. לצערנו, אנשים משתי התרבויות שלנו, שהן מאוד מגזריות, משתפים פעולה רק עם דחיפה מבחוץ".
חני: "אני מבינה למה זה לא קורה. הסטריאוטיפ גדול על המציאות".
אמירה: "אנחנו נגשר בין הערבים ליהודים".
• • •
כעת פועלות השתיים באינטנסיביות לממש את החלום ולהפוך את המיזם שלהן למציאות. לפני שבועיים, אחרי שקיבלו מענק וליווי צמוד מ"מדינה למופת", עזבה כל אחת את מקום עבודתה, וכעת הן מקדישות עצמן לחלוטין לדרך החדשה. פיילוט של המיזם, שנוסה על קבוצת אנשים נבחרת, כבר נחל הצלחה - ועכשיו הן מתכוננות להשיק את האתר בפועל, מתכוננות לפריצה הגדולה.
חני: "היו לנו תגובות מדהימות לפיילוט. אחת הנשים שהשתתפו בפיילוט סיפרה שההכנה לראיון עבודה בפלטפורמה שלנו נתנה לה את הביטחון הנדרש לצאת לדרך. בחור אחר סיפר שמעולם לא השתתף בראיון עבודה ולא ידע איך זה נראה - עד שהתנסה בפלטפורמה. היה לנו מקרה ששבוע אחרי שאישה התנסתה בפלטפורמה כבר היתה לה השמה מוצלחת, והיא התקבלה לעבודה בהייטק. אנחנו מצמצמות את הפער המובנה ומאפשרות לאנשים לצאת לשוק העבודה".
אמירה: "אנחנו מכירות גם את החסמים וגם את ההזדמנויות. יש אחוזים גבוהים של צעירות וצעירים ערבים שלא מוצאים עבודה, כי הם לא יודעים איך להתנהל, וכך זה גם בעולם החרדי. נפגעתי בעבר מהפער הזה, וכעת, עם הפלטפורמה, אני רוצה לתקן אותו ולקדם את שתי האוכלוסיות שלנו. הלוואי שנגיע רחוק, אמן, אינשאללה".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו