"אנחנו פועלים על פי הציווי 'לא תתעלם'"

הרעש שעשו הפועלים, בעודם הורסים את קיר הכספומטים המוכר של סניף בנק לאומי באלנבי 43 בתל אביב, הפך את הראיון הזה לבלתי אפשרי. חיפשנו מקום מפלט. שתי קומות מעליהם מצאנו חדר שקט יותר, ששופץ זה עתה, ריק מרהיטים, מאובק.
שלושה יושבים מולי: יקיר שגב, 43, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בתל אביב, איש חינוך ופעיל חברתי, חבר מועצת ירושלים בעבר; קרן לביא, 33, מתגוררת ביפו; וליקו פרידלר, 39, נשוי ואב לשלושה מכוכב יאיר. פרידלר ושגב הם שותפים בעמותה בשם "המרחב החברתי", ולביא מנהלת את הפרויקט הנוכחי.

מטרת העמותה היא להקל על ארגונים חברתיים לפעול. הדרך: לקבל בהשאלה מבנים מחברות נדל"ן, ולאחרונה גם מאנשים פרטיים ומעיריות, ובתקופת הביניים בין רכישת הנכס למימושו - להעמיד אותו לרשות עמותות ואמנים, כדי לעודד שינוי חברתי.

למשל, את המבנה הנוכחי רכשה חברת "אלעד ישראל מגורים", והיא מתכננת להקים בו מבנה למגורים ומסחר. עד שיאושרו תוכניות ההריסה והשיפוץ, תקופה שיכולה לארוך בין שלוש לעשר שנים, הם החליטו לתרום את המקום ל"מרחב החברתי". "החברה מתכוונת לשנות את הייעוד של המבנה וצריכה לעבור את המשוכות הביורוקרטיות הנדרשות", מסביר שגב. "עמדה בפניה האפשרות הסטנדרטית להשכיר את הבניין לשנים הקרובות עד שהתוכניות מאושרות. אנחנו הצענו להם מודל אחר והם שמחו לקבל אותו. את המודל הזה אנחנו משכפלים בעוד מקומות, כאן בתל אביב ובמקומות נוספים בארץ. למשל ברמת גן, בפתח תקווה ובירושלים".

מה האינטרס שלהם? הם לא מרוויחים מזה דבר.

"יש כאן ניצחון כפול: העיר מרוויחה מזה שאין כאן בניין נטוש ומוזנח, הם מרוויחים כי הם תורמים לקהילה, והעולם החברתי משווע לחללים ליצירה, לפעילות, לעמותות. אנחנו לוקחים על עצמנו את התפעול והשיפוץ של הבניין עבור העמותות שפועלות בו. הם גם מקבלים יחסי ציבור מעולים וגם מקום בגן עדן", צוחק שגב וקרן מוסיפה: "מאוד קל ליפול לציניות הזאת. הלוואי שכל חברות הנדל"ן יעמדו בתור לקבל יחסי ציבור תמורת דברים טובים".

יקיר: "המודל עובד כי הוא באמת עושה טוב לכולם. לכן הוא משכפל את עצמו בעוד ועוד ערים. יש לנו כוונה להיות מי שמחבר בין העמותות וסוכני השינוי שזקוקים למקום, לבין המגזר העסקי. אנחנו פועלים לכך שבעוד 6-5 שנים מהיום יהיו לנו מאה בניינים כאלה בכל הארץ".

זום אאוט לחוויה

הכל התחיל לפני שש שנים בדיוק, כששגב עמד בראש עמותת "רוח חדשה", שהיא עמותה הפועלת לחיזוק מעמדה של ירושלים כעיר מושכת ורלוונטית לצעירים. "זה התחיל בטעות. קובי כחלון, שהיה אז סגן ראש העיר, חיבר בין העמותה לבין עמיר בירם, מנכ"ל JTLV. כתוצאה מהחיבור הזה תרם בירם את בית אליאנס שבחזקתו לעמותה, והיא הפעילה במקום חדרי סטודיו לאמנים. "את המודל הנוכחי התחלנו לפני שנתיים, כשפגשנו במקרה את בירם שוב, והוא סיפר לנו שהוא קנה את הקולוסיאום שבכיכר אתרים והפסיק באופן חד־צדדי את שכירות מועדון החשפנות 'פוסיקט' שפעל בו. הצענו לו להשאיל לנו את המבנה לעשייה חברתית. הוא השתכנע, אנחנו הקמנו את 'המרחב החברתי', הוא תרם לנו את המבנה והשאר היסטוריה. אנחנו משכפלים את המודל הזה גם עם חברת ישראל קנדה שתרמה את שערי צדק בירושלים, המופעל בשיתוף עם עמותת 'רוח חדשה', וגם עם 'אלעד ישראל מגורים', עיריות ואפילו אנשים פרטיים".

רבים שמעו על המהפך הבלתי ייאמן שעבר מועדון החשפנות: המקום, שהיה סמל לניצול נשים, הפך למרכז חינוכי ששם דגש על מעורבות חברתית ושוויון מגדרי. למרכז מגיעים מדי חודש אלפי אנשים, מגיל תיכון ומעלה, ומתעמתים במסגרתו עם שאלות מורכבות. רשות החוסן בעיריית תל אביב מסבסדת ביקורים של בתי ספר ועובדי עירייה. הבאים בשעריו עוברים סדנאות והרצאות שונות, והציר המרכזי הוא סיור קולי שעובר כל מבקר לבד עם אוזניות, כדי לאפשר לו להתמודד בכנות עם השאלות העולות במקום.

לביא: "כשהגענו למקום הוא נראה כמו מועדון חשפנות. ישר רצינו לשפץ ולהשמיד כל זכר למה שהיה שם, אבל כשראינו כמה סקרנות זה יוצר החלטנו להשתמש בזה. הכי קל זה להגיד שזה מקום מזעזע ולמחוק אותו, אבל החלטנו לעשות ההפך: החלטנו להציץ למקום החשוך הזה וממנו להפיץ אור. ככה אנחנו מחליטים איזה אור, באיזה צבעים, מה המשמעויות שלו. הסיור עובר בכל חללי המועדון ומציף סוגיות מורכבות של בחירה חופשית, של חוק מול מוסר".

פרידלר: "יש מעט מאוד שיח על זנות וחשפנות בציבור. זה לא נעים, במיוחד בקרב גברים צעירים, לדון בזה. אבל לבד עם האוזניות אפשר לתת לזה מקום, לחשוב על זה לבד. זה סיור מטלטל מאוד. הוא בוודאות משפיע".

וגיל תיכון זה לא מוקדם מדי להתמודד עם שאלת של זנות?

לביא: "אנחנו פוגשים אותם בסיטואציה שהם כבר מכירים את הקונספט לגמרי. מחקרים מראים שאם את עושה משהו "אסור" פעם אחת והשמיים לא נופלים - זה מנרמל את המעשה. אז צריך לעצור את זה בכניסה, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות".

שגב: "זה רלוונטי גם לבנות. יש נשים מכל הקשת החברתית שעובדות בזה, ותתפלאי לשמוע, יש גם כאלה שצורכות זנות. יתרה מזאת: נכון שהמקום הזה מדבר על חשפנות וזנות, אבל הוא גם עושה זום אאוט לכל מיני נושאים ומורכבויות. אחרי הסיור יש שיחת עיבוד, והרבה מאוד פעמים התגובות של הנשים, אפילו אלו שגרות באזור, זה להגיד 'לא תיארתי לעצמי שזה מה שהיה פה'. כמו כל אחד מאיתנו שפוגש המון בעיות חברתיות מסביבו, ובמרבית הפעמים, רובנו בוחרים לא להתערב. יש אלף ואחת סיבות למה לא. אבל מה קרה בכיכר אתרים? כולם, אף על פי שידעו שהמועדון קיים - התעלמו מהבעיה והמשיכו לעקוף את המקום בדרך לבילוי בחוף גורדון, עד שאדם אחד, איש נדל"ן, החליט שהוא כן מתערב. זה שינה את המסלול של המקום הזה לחלוטין.

"כל מי שעובר את החוויה שם, גם אם הוא 'סתם' חייל, עובד בעירייה או תלמיד במכינה, מבין שכשהוא פוגש בעיה חברתית הוא יכול לעשות משהו. למקום יש סיפור ספציפי, אבל ההקשר הרבה יותר רחב, ההקשר הוא אנשים שמשנים את המציאות".

להקים ולשפץ מבנה כזה עולה הרבה כסף.

לביא: "במודל שלנו כל אחד מהבניינים מממן את עצמו. בכל מבנה אנחנו מקימים מרכזי רווח. למשל, בכיכר אתרים, הפכנו את השטח שמול הקולוסיאום לאכסניה חברתית. זאת הזרוע שמכניסה כסף לפעילות החינוכית של הקולוסיאום. זה מה שקורה בכל אחד מהבניינים. התקציב הראשוני מגיע מתרומות ומהלוואות אימפקט (הלוואות ללא ריבית או בריבית חברתית; ק"א) והתפעול השוטף מגיע ממקורות רווח בתוך הבניין".

"היה חסר 'הביחד'"

המבנה שבו אנו יושבים מקודם למעורבות חברתית, גיוון והכלה. ככזה, הוא מכיל יוזמות שונות הנותנות מקום לסקטורים שונים בחברה, שמקבלים פחות מקום מחוצה לו: קשישים, צעירים על הרצף האוטיסטי, וקומה שלמה שמוקדשת לאיגי - ארגון הנוער הגאה - שהקים במקום מכללה בשם מרשה, שמטרתה ללמד מקצועות פרילנס ולשלב את הקהילה הגאה בשוק התעסוקה, בדגש על טרנסג'נדרים. חלק מהעמותות המבוססות יותר משלמות שכירות גבוהה יותר, כדי להקל על העמותות החלשות יותר.

לביא: "יש כל מיני מודלים: יש כאלה שמקבלים שכירות מוזלת מאוד, יש כאלה שאיתם אנחנו מתחלקים ברווחים, ויש כאלה שאפילו מקבלים תמיכה. כך אנחנו יכולים לגשת לקשת רחבה של עמותות וארגונים ולאפשר להם לפעול כאן".

שני המבנים הירושלמיים, בית אליאנס ושערי צדק הישן - שהוא מבנה עוצר נשימה ליד שוק מחנה יהודה - מוקדשים לאמנים צעירים מתחומים שונים. "אנחנו נותנים להם מקום לפעול. בתמורה הם משלמים שכירות מינימלית. אנחנו יכולים לעשות את זה כי יש לנו שותפים: עיריית ירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים והמרכז לצעירים", מפרט פרילדר.
היה חשוב לעמותה לאפשר מקום אמנותי שכזה דווקא בירושלים, מסיבה אידיאולוגית: "בדרך כלל לוקחים תיירים בירושלים למרכזי קונפליקט בין יהודים וערבים או חילונים מול דתיים", מסביר פרידלר, "כשקבוצות של מכינות, צבא או אזרחים מן המניין מגיעים לבתים הירושלמיים - הם פוגשים ירושלים של גיוון, של צעירים, של אמנות, של שיתוף".

בקומה הראשונה של בניין שערי צדק הישן יש חדרי סטודיו של אמנים שונים, יחידים או קולקטיבים, ובר בירות המופעל ע"י עמותת "רוח חדשה". בקומה השנייה פועלת אכסניה, שבדומה לאכסניה בתל אביב מאפשרת לקהלים ללון בירושלים במחיר שווה לכל נפש. מעבר לכל זה מציעים ב"מרחב החברתי" רזידנסי (שהות אמן) לאמנים צעירים במקום.

אז בעצם אתם מביאים את הכיף התל־אביבי לירושלים, ואת הערכים הירושלמיים לתל אביב.

"לא חשבנו על זה ככה, אבל כן", צוחק פרידלר. "כשאנחנו נכנסים לנכס, אנחנו שואלים מה חסר כאן, לקהילה, לאזור, לבניין. בירושלים היה חסר ה'ביחד', בניגוד לאווירת הקונפליקט שכך כל מודגש".

שגב מספר על מפגש מפתיע בכניסה למועדון בכיכר אתרים: "ניגשה אלי אישה שראתה מה עשינו במקום והתרגשה. היא סיפרה לי שיש לה נכס ברמת גן. 'אני רוצה לתת לכם אותו', היא אמרה לי. היא לא רוצה פרסום והיא בטח שלא עושה את זה בשביל יחסי הציבור, היא מבקשת להישאר בעילום שם. לקחנו את הנכס ואנחנו מקימים שם מרכז הכשרות לכל מיני אוכלוסיות בסיכון ואוכלוסיות מוחלשות. הפרויקט הזה קורה בשיתוף פעולה עם בתי ספר מקצועיים שיוצקים את התוכן".

לפעול בעולם

בעיני לביא, קיום של עמותות בקהילה "יוצר אדוות סביבו ומעלה מודעות גם כלפי הציבור עצמו. כי כשפועל לידך מרחב כזה זה מנגיש לך סוגיות חברתיות, ופתאום את ערה יותר וקל לך יותר להיות מודעת אליהן ולהיות חלק. המרכזים האלה מעוררים מודעות גם בקרב המרחב העסקי, כי אנחנו פונים לחברות עסקיות ומציעים להן לערוך אירועים במקום".
"אני מסכים לגמרי", אומר פרידלר, "היכולת ליזום וליצור שינוי חברתי הופכת להיות הרבה יותר פשוטה. אנחנו סוג של חממה, כמו שיש חממות היי־טק, כמו שמ־8200 יוצאים הרבה מאוד יזמים, כי יש להם את התמיכה ואת הנטוורקינג לעשות את זה. במישור של המגזר השלישי, יש המון אנשים עם יוזמות מדהימות שקשה להם להוציא אותן אל הפועל. אז מה שהקמנו כאן הוא מעין חממה חברתית, ומעודדים אותם לפעול ע"פ הציווי 'לא תתעלם'. כלומר אם אתה רואה משהו שצריך לעשות, אז בוא תעשה את זה".

השלושה מבקשים לעודד מציאות כזאת גם בעולם העמותות החברתיות. "איך עושים את זה? צריך מרחב. המרחב הזה נותן נדל"ן ומעטפת".

רק לקראת סוף הראיון התבררה עובדה מעוררת התפעלות: משלושת המרואיינים, רק קרן מועסקת בחברה. "אחרי שעשיתי סיור בקולוסיאום פגשתי את יקיר ואמרתי לו שאני עוזבת את ההיי־טק ורוצה לעבוד איתו. אין הרבה מקומות בחיים שאת יכולה להגיד שמה שאת עושה כל היום זה לבחור בין טוב וטוב. אני זכיתי".

שגב ופרידלר מתנדבים בעמותה ומתפרנסים מדברים אחרים. "אנחנו עושים את זה לשם שמיים, אבל רוב הזמן שלנו מושקע בזה", מסביר שגב בחיוך מבויש. "יש לי חברה לניהול פרויקטים, וליקו מנהל פרויקטים באיחוד האמירויות. הוא מאמין שאנחנו נתקן את העולם, אבל אני, טוב לי סתם לעשות טוב. אם בניין כזה עושה טוב לעמותות שפועלות בו, לשכונה שהוא נמצא בה, לקבוצות שמבקרות בו - אחלה".