"על עצמות המתים": שומרת היערות

את הרומן "על עצמות המתים" נהוג לכלול ברשימות עשרת הספרים הטובים ביותר של זוכת פרס נובל לספרות אולגה טוקרצ'וק. הסופרת הפולנייה הגדירה אותו באחד הראיונות כ"אגדה עם יסודות של פמפלט פוליטי". בתור מי שלא אוהב אגדות ארשה לעצמי לחלוק עליה: "על עצמות המתים" הוא רומן מוסר אלגורי ומרובה רבדים על טיבם של היסודות המקוטבים - החיים והמוות, האקראיות וגזירת הגורל, האדם והטבע, הצייד והקורבן - ועל הקלות שבה הם מחליפים תפקידים.

ינינה דושייקו, גיבורת הספר, גרה בגפה בכפר פולני נטול שם, קטן עד כדי כך שאפילו תואר "כפר" גדול עליו, אי שם ברמה מסתורית ליד הגבול הצ'כי. מגוריה שם אינם מקריים - מפרק לפרק יתוודע הקורא לזרותה בחברת אנשים רגילים ולמרדנותה המתפרצת, ששום איש או סמכות לא יכולים לרסן.
מה הפלא שעם אופי כזה היא מתרחקת מחברת בני אדם - או שמא הם, ברובם, מתרחקים ממנה - ומוצאת נחמה בטבע, בין צמחים וחיות? גב' דושייקו האקסצנטרית (את שמה הפרטי היא שונאת ואוסרת על הסובבים לעשות בו שימוש) אינה מיזנתרופית מן השורה, היא פשוט חולמת על אנשים אחרים ועל עולם אחר, "שם אין האדם חי על פי כללי השכל, שהם טיפשיים ונוקשים, אלא על פי הלב והאינטואיציה".

עד שהעולם הנהדר הזה יימצא וילבש צורה - אם כי לפעמים היא מוכנה להישבע שהוא נמצא מעבר לגבול, בצ'כיה האידילית, מקום שבו "ונוס הולכת לישון" - נשאר לה הטבע. הטבע המקומי לובש אצל טוקרצ'וק דמות של גיבור, לא פחות מאשר גיבורים בשר ודם. היא מיטיבה לתאר את הרמה ואת הסיורים הקבועים של ינינה במרחביה, כאילו כדי לטעת בלב הקורא את המסקנה שלשלגים המכסים את הרמה בחורף ולעשב הצובע אותה בירוק בקיץ יועד תפקיד מרכזי בעלילה.

כוחה הספרותי של טוקרצ'וק כה סוחף, שלנגד עיני הקורא נברא עולם של יערות, הדחוקים בין פולין וצ'כיה, ושל נפשות שנודדות בהם - חלקן חיות, וחלקן אנשים שצדים את החיות, וזוכים בגלל זה למנת תיעוב גדושה מגב' דושייקו.

בעולם זה גם עונות השנה פועלות את פועלן ומתערבות בנעשה כדי ליצור מסגרת ורקע ("הסתיו אוסף את כל כליו וצעצועיו, מנער מעליו את העלים - הם כבר לא נחוצים - מטאטא אותם אל שולי השדה, ומסלק את הצבע מן העשב עד שהוא נעשה אפור וחסר ייחוד"), ולעיתים בצורה ישירה. למשל, כדי לעמעם ולמחות עקבות בשלג בזירת רצח ולתעתע עוד ועוד בחוקרים אובדי עצה.

רצף מיתות מסתוריות שנופל על ראשי הדיירים של עמק קלודזקו והרמות הסמוכות אליו מטלטל את הסטטוס קוו בן מאות השנים בין הציידים לניצודים. המוות הראשון מתרחש בחורף, בתקופה שממילא העולם של יושבי הרמה עטוף עצב מבשר רע. "העצב נמצא ביסוד הדברים כולם, הוא היסוד החמישי, התמצית", מאבחנת גב' דושייקו. דרכה להתמודד עם היסוד הזה מורכבת בעיקר מימי שישי, שבהם ביתה זוכה לביקורים של דיזי, עובד משטרה לא יוצלח בשעות העבודה ומתרגם יצירותיו של המיסטיקן הבריטי ויליאם בלייק בכל השעות האחרות.

עם הזמן יתרחב החוג החברתי של דושייקו וישאב לתוכו עוד כמה דמויות תימהוניות, חבוטות ועצובות כמוה, אך זה יקרה רק עם חילוף העונות, אשר יביא עימו - כצפוי כמעט - גם את חילוף מצב הרוח.

ידי האמן של טוקרצ'וק ימירו את תפארת העצב בהומור דק, סרקסטי ומלנכולי, ששמור במיוחד לרגעי המגעים של דושייקו עם העולם החיצון ועם העולם שמעבר, עולם הגורל האסטרולוגי, שבו היא מאמינה יותר מאשר הכומר המקומי מאמין בשילוש הקדוש.

שרשרת שיחותיה עם הדמויות הצבעוניות שמאכלסות את הרמה מגיעה לשיא בביקור בכפר הסמוך והצפייה בעבודת "מרפא השיניים". כמובן לא מדובר בדוקטור רגיל ובמרפאה קונבנציונלית, רחוק מזה: "לדעתי הוא היה יכול להיות אטרקציה תיירותית בבקעת קלודזקו, אילו רק היו מעשיו חוקיים. למרבה הצער, כבר לפני שנים נשלל ממנו הרישיון בגלל שתייה מרובה".

השתייה, יש לציין, לא היתה רק מנת חלקו. האלכוהול שיכך את כאביהם של מטופליו ובד בבד בידר את הצופים שהקיפו את כיסא המטופל המוצב על מדשאה, תחת יריעת שמי תכלת. מרפא השיניים בכל זאת היה אטרקציה מקומית, מה גם שבין קידוח לעקירה הוא חלק עם הקהל את תבונתו בכל תחומי החיים.

שכבת ההומור מצטרפת לעוגת השכבות שנאפית על ידי טוקרצ'וק על אש נמוכה ומתמזגת עם שכבות אחרות: שכבת הבדידות, שממנה עשויות הדמויות האנושיות ברומן; שכבת המיסטיקה, היוצקת את שיריו של בלייק אל כלי הקיבול של נופי היערות; שכבת המתח, הגואה עם הצטברות הגופות; שכבת המוסר, שתוכנה מתחלף ב"על עצמות המתים" בתדירות של חילופי העונות.

מי שיחפש בסיפורה המסתבך של גב' דושייקו אמירות רלוונטיות לריבים פוליטיים פנימיים של פולין, בוודאי ימצא אותן בלי קושי. כאשר היא מזדעקת נגד מסורת הציד, כותבת אינספור מכתבי תלונה למוסדות הממשל או מקימה שערורייה רבתי בכנסייה - ברור לחלוטין לאיזה מחנה פוליטי לא נתונה הסימפתיה של טוקרצ'וק. אלא שהשטחת הרומן לכדי סאטירה פוליטית או כתב פלסטר אידיאולוגי תעשה לו עוול בלתי מוצדק.

"על עצמות המתים" אינו מתיימר להוביל מסע צלב נגד המצ'ואיזם (אף שכל המתים הם גברים) או ניצול משאבי הטבע (אף שגב' דושייקו מואשמת לא אחת בהעדפת בעלי חיים על פני בני אדם), כי החלופה הרעיונית המוצגת בו לרעות החולות האלה בדמות דושייקו עצמה כה מגוחכת ותלושה מן המציאות, שרק תימהוניים כמוה ינהרו אחריה. 

אולגה טוקרצ'וק / על עצמות המתים, מפולנית: מרים בורנשטיין, אחוזת בית, 263 עמ'