לוח השנה של 2021 יצר מפגש של יום השנה הלועזי לרצח רבין, 4 בנובמבר, עם ראש חודש כסלו שצוין יום למחרת. אחד מאיתנו יפתח את הבוקר בבית הכנסת בעירו, אפרת; השני יתייצב בכותל, כמנהגו מדי ראש חודש, להתפלל לצד נשות הכותל. האם יש בהבדל הזה כדי להרחיק אותנו? כדי לגרום לנו לשנוא איש את רעיהו? חלילה. שנינו יהודים, ציונים, אוהבי ירושלים. שנינו מתרגשים מהכותל בכל פעם מחדש, ושנינו נחרדים במידה זהה כאשר המקום שאליו נשאו יהודים את כמיהותיהם, מקום שבו גם ניתן להתווכח, הופך לזירת קללות, יריקות ואלימות.
יש ויכוחים סביב מקור השם כסלו. אחת הפרשנויות גורסת כי השם כסלו מלשון כֵּסֶל או כִּסְלָה, מילים שפירושן "תקווה". בהמשך לאותו הקו מציינים כי התקווה היא על גשמי ברכה. ואכן, לפנינו צורך בתקווה חדשה, וכזו שתלויה בנו יותר מאשר באיתני הטבע. זו תקווה שהיא לקח מרצח רבין: מותר וראוי לדון ולהתווכח, אך בגבולות שיח שאין לחצותם; תקווה שנדע לדון על המקום של כל אחד מאתנו תחת השמים – אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים - בכותל המערבי ובכלל בעולם היהודי, בשיח משפחתי ואוהב גם אם דרכנו שונה; תקווה שלא נאבד היכולת לדבר ביננו. התקווה הזו היא הקו המחבר בין הרצח ההוא לראש חודש של היום.
"לא חנקנו את האש של קנאות ושל שנאה. אפשרנו לחוסר סובלנות, לברוטליות, להיכנס תוך הסדק שנפער, ולהרחיבו. וכך, על הגעגוע ליצחק רבין, מאפילה הדאגה לחברה שהניח אחריו בהירצחו". את הדברים האלה אמר רא"ל אמנון ליפקין-שחק ז"ל באזכרה הממלכתית לציון שלוש שנים לרצח רה"מ. נדמה שהמילים הללו נכונות גם היום.
יש בחברה הישראלית ובעולם היהודי סדקים, חלקם מרצון של התבדלות, חלקם סדקים פיזיים וגאוגרפיים, אפילו סדקים של שפה ותרבות. היו תקופות שבהן ידענו למלא את הסדקים הללו, לבנות גשרים כדי שיחברו. בתקופה הנוכחית דומה שהקנאות, השנאה, חוסר הסבלנות והברוטליות מקשים עלינו לבנות את אותם הגשרים, ומונעים מאתנו לנהל שיח מעמיק עם השונה גם כאשר איננו מסכימים.
אנחנו יכולים להאשים את הרשתות החברתיות, את הבלבול הגדול שהן יוצרות ואת היכולת לומר ולכתוב דברים בוטים כלפי הצד שכנגד מאחורי המקלדת. אבל דווקא בחיבור הזה שבין הרצח ההוא לראש החודש היום, בין הוויכוחים האידיאולוגיים של אז סביב אוסלו ושטחי ארץ ישראל לעימותים ולמהומות היום ברחבת הכותל, מצופה מהמנהגים לעמוד ולשמש דוגמה. עלינו כמנהיגי ציבור להתייצב בצמתים שבהם יש התנגשויות ולהראות שאפשר אחרת.
בחרנו אחרת. בחרנו לדבר, להתווכח, לפעמים גם להבין שלא נסכים. בחרנו בתקווה שאפשר לבנות גשר ולצעוד עליו. כי אנחנו יודעים לאן מובילה הקנאות והשנאה. היטיב לבטא זאת ליפקין שחק ז"ל והוסיף באותו הנאום: "בחברה אחת, צפופה באנשים ובדעות כמו שלנו, סביר ומתבקש שיתנהל ויכוח על העניינים הגורליים ביותר לחיינו כאן. חשוב שיתקיים דיון; חשוב שיישמעו ברוב קשב גם דעות מיעוט, שיילקחו בחשבון המצוקות, החששות, העכבות - פרי חשדנות וסבל של יחיד ושל רבים".
באמירה המשותפת שלנו אנחנו מבקשים לצקת נדבך נוסף, הפונה אל מנהיגי הציבור ואל האני של כל אחד. מנהיגי ציבור יכולים וצריכים להשפיע. להקליד ציוץ, ואז לקרוא שוב ולוותר על כמה חיצים לפני שמשגרים. להתראיין בלי להתלהם. מנהיגי ציבור אמיצים גם יידעו להגיע אל מוקדי החיכוך עצמם כדי לקבוע בגופם מה אומרים ואיך.
היד הקלה על הדק המקלדת; האגרוף הקפוץ מול הכותל; המבט היוקד, השונא – די. קצנו באלה. כלל פשוט לימדנו אברהם אבינו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". אנשים אחים אנחנו גם כשאין הסכמות, גם כשהדרך שונה. עלינו לאמץ את התקווה מתוך מפגש התאריכים, תקווה שנוכל לקיים שיח ולא להסכים, תקווה שנוכל לקיים שיח ולזכור שאנחנו אחים, תקווה שעל אף הסדקים שהיו ושיוותרו על כנם נדע לבנות אינספור גשרים ולהיפגש עליהם.
עודד רביבי הוא ראש מועצת אפרת; ד"ר יזהר הס הוא סגן יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית
