פעם בכמה זמן יש סרט כזה שלוקח אתכם למסע נפלא בן שעתיים וחצי, איזה תענוג

אין הרבה פעמים שבהן מבקר הבית מתלהב ככה מסרט, אבל "הדו קרב האחרון" של רידלי סקוט, בכיכובם של מאט דיימון, בן אפלק ואדם דרייבר, הוציא ממנו סופרלטיבים יוצאי דופן

מאט דיימון ואדם דרייבר ב"הדו קרב האחרון"

"הדו־קרב האחרון" הוא סרטו הטוב ביותר של רידלי סקוט זה שנים. זהו אפוס היסטורי מושקע, מספק ומרהיב מבחינה ויזואלית, מהסוג שסקוט בן ה־83 מחבב במיוחד (ע"ע "גלדיאטור", "ממלכת גן עדן"), ומהסוג שהוליווד כבר כמעט אינה מייצרת יותר. יש לו תקציב ענק וכוכבים גדולים, אבל אין בו גיבורי על ואין בו כמעט אפקטים של גרפיקה ממוחשבת (CGI). אני לא יודע מה איתכם, אבל אני התגעגעתי.

העלילה (שמבוססת על סיפור אמיתי) מתרחשת בצרפת של המאה ה־14, ובמרכזה ניצבים שני אבירים אמיצים שנלחמים זה לצד זה: ז'אן דה קארוז' (מאט דיימון) וז'אק לה־גרי (אדם דרייבר). שניהם מיודדים ושניהם משרתים את הדוכס פייר (בן אפלק), אציל נהנתן שמעביר את הזמן באורגיות רבות משתתפים. אך בשעה שז'אק החכם והמוכשר נלקח תחת כנפו של פייר וצובר כוח ורכוש, ז'אן האימפולסיבי וחסר הטאקט חש מקופח ולא מוערך, והדבר תורם להיווצרות מתח ביניהם.

אלא שאז - מרגריט, אשתו של דה קארוז' (ג'ודי קומר, "להרוג את איב"), מדהימה את כולם ומאשימה את לה־גרי באונס. לה־גרי טוען שהוא חף מפשע, והדוכס פייר מגבה אותו. אך דה קארוז' הנסער לא מוותר. הוא רוכב לפריז כדי לערער בפני מלך צרפת ולהזמין את לה־גרי לדו־קרב עד המוות. הוא מקבל את מבוקשו. אבל יש טוויסט: על פי החוק, הפסד של דה קארוז' יביא גם להוצאתה להורג של אשתו, מרגריט.

זה הסיפור, פחות או יותר, אך התסריט החכם שעליו חתומים דיימון ואפלק, יחד עם התסריטאית־במאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "ממש מושלמות"), מתווך אותו לצופים באופן אינטליגנטי, מודרני ומפתיע, וגורם לו להיות הרבה יותר מעניין ומהנה ממה שהייתם חושבים.
הסרט מחולק לשלושה פרקים, ובכל אחד מהם האירועים מובאים מנקודת מבט של אחת הדמויות הראשיות (ז'אן, ז'אק ומרגריט), בסגנון "רשומון". תוך כדי, הצופים לומדים פרטים חדשים על מה שהתרחש ונאלצים להעריך מחדש את מה שחשבו על כל אחת מהדמויות עד לאותה נקודה. מיותר לציין שז'אן וז'אק, והגבריות האצילית (והרעילה להחריד) שאותה הם מייצגים, לא יוצאים טוב מהתהליך הזה.

אז כן, מצד אחד, "הדו־קרב האחרון" הוא אפוס היסטורי פרובוקטיבי ברוח עידן ה־MeToo, שעושה דקונסטרוקציה מרתקת (גם אם לא מאוד מעודנת) לאבירי ימי הביניים. אבל מצד שני, הוא הרבה יותר מזה. הוא מעניין לכל אורכו (וסביר להניח שגם תשוחחו עליו אחר כך), כל שחקניו עושים עבודה מצוינת (דרייבר הכי אמין, אפלק הכי מצחיק, דיימון פתטי בקטע טוב וקומר עושה כאן את תפקידה הקולנועי המוצלח ביותר עד עתה), ולמרות הנושא המדכא, זהו גם סרט מבדר מאוד, שמפליא לקחת את הצופים לעולם אחר ולהשאיר אותם שם למשך שעתיים וחצי.

בתור קינוח, סצנת הדו־קרב, שפותחת וסוגרת את הסרט, היא תענוג אמיתי ששווה לבדו את מחיר הכרטיס. מפגן עוצמה מרהיב ומאיץ דופק של קולנוען רב־אמן שנותן בראש. רידלי סקוט אולי בן 83, אבל את הסיקוונס הברוטלי, המהמם והמדמם הזה הוא מביים כמו מישהו שנמצא בשיא כוחו. שלא ייגמר לעולם.

ציון: 8

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר