האיש בעל אלף הפרצופים: ערן זרחוביץ' נחשף

ב־13 ביוני, בערב שבו הושבעה הממשלה החדשה של בנט ולפיד, ערן זרחוביץ' ישב בבית וצחק.

"התחלתי לקבל ברכות, כאילו אני נבחרתי לראשות הממשלה. אנשים דיברו אלי כאילו אני באמת בנט. אפילו אמא שלי אמרה לי: 'אני אמא של ראש הממשלה'. קרה פה דבר שלא האמנתי שיקרה, כי לא האמנתי שהוא יהיה ראש ממשלה".

למה?

"במארס 2019 הוא לא נכנס לכנסת, וכבר היינו בטוחים שזהו, הלכה הדמות. היינו עצובים מזה. מצד שני, אמרתי לעצמי אז שהגיע הזמן לעבור לדמויות אחרות".

כמה שנים אתה כבר צמוד לבנט?

"התחלתי לעבוד על הדמות כשנעם, הבן שלי, היה בסלקל. היום הוא בן 7".

לפחות עכשיו יש לך חלוקה של הקדנציה עם אלי פיניש, שעושה את יאיר לפיד.

"נכון, דיברתי איתו על זה. אבל מריאנו עשה במשך הרבה שנים את ביבי, ובמובן הזה, ההיצמדות הזאת קצת חוסמת אותך. בעונה הבאה ביבי יהיה פחות, באופן טבעי, אז יהיה לו זמן לדמויות נוספות. אגב, כמו שביקרנו את ביבי, כך נבקר גם את בנט. לא יהיו לו הנחות".

אתה רואה בבנט שינויים מאז שהוא מכהן כראש הממשלה?

"אני שם לב שהילדותיות הזאת שהיתה לו קצת נעלמה, עכשיו הוא מרסן אותה. זה כמו חבר שאתה מכיר הרבה שנים, ופתאום הוא נהיה מנכ"ל רציני. גם הווליום שלו כשהוא מדבר ירד, היום הוא מדבר יותר בשקט ויותר לאט. כנראה התפקיד דורש שייראה רגוע יותר וישדר ביטחון כל הזמן".

אז אתה צריך לעשות התאמות.

"אני מניח שנתייחס גם לשינויים האלה. כבר תקופה ארוכה הוא בחליפה, והוא קצת מגדל שיער, אולי כדי להיראות מבוגר יותר. ברור שזה יבוא לידי ביטוי".

אתה יכול להתנחם בזה שלא תהיה הרבה עבודת איפור.

"כשמגיעות מאפרות חדשות, שרוצות שזה יהיה בול, הן משקיעות יותר מדי. פעם היתה מישהי שאיפרה אותי 45 דקות על הדמות שלו. אמרתי לה: 'אנחנו נראים אותו הדבר, רק להוסיף שיניים וקצת שיער'".

הילדותיות שאתה עושה בחיקוי גורמת לו נזק?

"אמרו לי שעשיתי לו נזק. השוו את זה ל'מיצי מיצי' של דן מרידור ב'חרצופים'. אבל עובדה שהוא נהיה ראש ממשלה".

זה לא בגלל אהבת הקהל.

"גם נכון".

פגשת אותו פעם?

"לא, אבל פגשתי את איילת שקד באילת, בחנות בגדים מביכה. אמרתי לה בצחוק שזה יהיה הסוד של שנינו, כדי שלא יידעו שאנחנו קונים פה. היא היתה מאוד נחמדה, אפילו רצתה לעשות סטורי, אבל אני לא רציתי".

למה?

"כי אני לא מסתחבק עם פוליטיקאים. אנחנו לא יוצרים קשר עם מושאי החיקוי, כדי שזה לא ישפיע על היכולת שלנו לבקר אותם. יש הפרדה מוחלטת".

פגשת בעבר אנשים שחיקית?

"כן, ואין דבר מביך מזה. פגשתי את גילה אלמגור כשהיא הגיעה לסט של 'ארץ נהדרת' במקרה. אני לא זוכר בדיוק מה היא אמרה, אבל זה בהחלט היה מביך. פגשתי את סופר נני בים, חלפנו זה ליד זו. היא היתה מאוד נחמדה, לא היו לה תלונות".

• • •

זרחוביץ' ("זרחו") מתחיל את הראיון ברגל שמאל. "אני לא מחובר לשם 'ערן'", הוא אומר למראיין בעל אותו השם. "לא אוהב את השם הזה, כמו ילדים של היום שקוראים להם נהוראי. כשהייתי ילד, חשבתי מה יהיה כשאהפוך לאבא ערן".

בעוד שבועיים יחגוג 47. נולד בפתח תקווה לדוד (84) ולסימה (84), ולמד בתיכון בן־גוריון במגמת סוציולוגיה. "כן, חנון, אבל לא בקטע של החכם. שלחו אותי לסוציולוגיה אחרי שראו שאני לא טוב ברוב הדברים. כלומר, הלוק הוא כזה, אבל היכולות לא. בבית הספר היו את הקוּלים החתיכים, והיו את אלה הפחות. אז אני מהקבוצה השנייה".

לפחות היית המצחיק?

"כן, תמיד. אני גם האח הצעיר בבית שעושה צחוקים, ופתאום אני עושה חיקוי וזה עובד. אמא שלי אומרת שהייתי עושה חיקויים של אנואר סאדאת. כשאתה רואה שצוחקים ממך, אתה ממשיך עם זה. אפילו הבת שלי, שנגמלת מחיתולים, נדלקת כשכל הבית מוחא לה כפיים. אבל היא רק צריכה לעשות פיפי בסיר כדי לקבל מחיאות כפיים״.

מישהו אמר לך פעם שאתה לא מצחיק?

"היתה לי מורה שכנראה הפרעתי לה, והיא אמרה לי: 'זרחוביץ', הבעיה שלך היא שאתה חושב שאתה מצחיק. אתה לא'. אני מקווה שהיא צופה בי עכשיו. עד היום אני מצחיק חלק, וחלק לא".

המקובלים בתיכון הציקו לחנון המצחיק?

"זה לא שהייתי המסכן של השכבה שמקבל מכות כל יומיים, אבל בוא נגיד שלא הייתי אימת השכבה. היו גם אנשים שבאתי להם לא טוב. אני זוכר שביום כיפור היינו על האופניים ועשיתי חיקוי של מרדוק מ'צוות לעניין'. כנראה זה לא בא טוב למישהו, כי הוא הוריד אותי מהאופניים ודפק לי מכות.

"פעם הלכתי ברחוב עם חברה שלי ועוד זוג חברים, בערך בגיל 16, וחלף מולנו מישהו, ניגש לחברה שלי ואמר לה: 'מה את יוצאת עם המכוער הזה?'".

תגיד לי שלא הגבת.

"אמרתי לה בצחוק: 'הוא דווקא נראה מקסים, אולי תחליפו טלפונים?'. הוא פחות צחק, ודפק לי מכות. בסוף הוא גם אמר לי: 'אם אתה גבר, תחכה פה, אני מביא עוד אנשים'. היו שם שמונה אנשים איתו, וחשבתי לעצמי - עוד אנשים? אולי גם להביא כיבוד?".

נשמע כואב.

"בוא נגיד שלפני שהוא דפק לי את המכות, הוא הוריד את השעון, כדי שלא יקרה לו משהו".

הנער שחטף מכות הגיע אל פסגת הקומדיה והמשחק בישראל. יכול להיות שהכל התחיל שם?

"יכול להיות. כי אם הייתי קוּל, גבוה וחתיך, אז לא היה בי את הצד הקומי, או אולי הייתי פחות משתמש בו. כשאתה מצחיק אנשים, אתה קונה אותם. אתה רוצה מזה עוד. וזה מה שהיה לי להציע. זה לא שאני טרחן שלוחץ להצחיק בכוח".

• • •

הוא לא היה בלהקת נוער, לא ניסה אפילו להתקבל לתיאטרון צה"ל, ואפילו לא סיים ארבע שנים בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. אבל ערימות של כישרון ואמביציה הביאו אותו הכי גבוה שיש.

"הרצון בפנים היה קיים, אבל פחדתי מזה. היו לי חברים בלהקת הנוער של פתח תקווה 'עבר, הווה, עתיד', ואפילו היתה לי חברה משם. אבל אמרתי, 'מה, אני אשיר? אני אשחק? אין לי אומץ'. גם אחר כך היו לי אותם החששות. 'אני אלך ללמוד משחק? יקבלו אותי? אני אצליח להתפרנס מזה?'".

מתי הבנת שכן?

"בשנות ה־30 שלי. אמרתי לעצמי, 'פאק איט, החיים עוברים, ואני חייב לעשות את זה'. אבל בדרך היו הרבה חוסר ביטחון ופחדים".

בצה"ל שירת בסיירת מטכ"ל כשקמיסט ("אחרי הצבא הרגשתי שעל התפקיד שעשיתי לא מגיע לי טיול של אחרי צבא"). אחרי הצבא למד תקשורת במכללה למינהל, ועבד כמפיק בבית מלון.

בשנת 2000, בגיל 26, החל לכתוב לתוכניות קומיות מצליחות ("החטא ועונשו" עם קיציס ופרידמן, "ערב אדיר" עם אדיר מילר, צביקה הדר, רמי ורד) ולערוך אתר אנימציה סאטירי בשם "נונסנס". ב־2007 עבר לפרונט, כשנבחר לשחק את דמותו של החנון ארז קליינר ב"מסודרים". עם ההצלחה בא התיאבון, וב־2010 הצטרף להיכל התהילה של הקומיקאים בישראל עם "ארץ נהדרת" ו"הפרלמנט".

אבל כשכולם בחוץ מחאו לו כפיים, הוא חזר הביתה לבד. "משבר גיל 40 הגיע אצלי בגיל 37, כי הכל אצלי לא מסונכרן. מבחינה מקצועית הכל עבד סבבה, אבל הרגשתי מאוד בודד. אתה בא הביתה ואתה לבד, ובחגים אתה לבד, ולא כיף לך. אני זוכר שהתחלתי לרצות ילדים והייתי מסתכל על בוסטרים ברכבים".

דיכאון?

״לא ברמה שזו תהיה הכותרת של הכתבה, אבל זו היתה תקופה מבאסת, שאתה שואל את עצמך, 'מה עוד? אילו דמויות? מה הלאה?'".

ומה עשית?

"אפרופו משבר גיל 40, נסעתי להודו לחודש. זה בעצם היה הטיול אחרי צבא שלי. נסעתי להתמודד עם משהו שפחדתי להתמודד איתו, וגם אז זה היה רק לחודש ובמקומות טובים. ראיתי סביבי פטריות והזיות, אבל זה הפחיד אותי. הייתי כמעט בן 38, במצב שאם אני אקח טריפ, אני לא יודע אם אחזור ממנו בכלל".

היית מטופל?

"הייתי מטופל אצל פסיכולוג כמה שנים, וכשחזרתי לארץ החלטתי להפסיק אותו, כי הבנתי שדי. הבנתי איפה אני תקוע ומה אפשר לפתור, ושאלתי את עצמי עם מי אני רוצה להיות".

את התשובה לשאלה הזאת הוא פגש הרבה שנים קודם. בשנת 2003, ליתר דיוק. קוראים לה לירון. היא היתה אז עובדת בחנות צילום, והיום פסיכותרפיסטית בת 40. במשך שנים היא דחתה אותו, אבל הוא התעקש.

"ברגע שראיתי אותה נדלקתי עליה, והצעתי לה להיפגש. באותה התקופה כתבתי סיפורים קצרים, אז הצעתי לה לקרוא אותם, כי ידעתי שדרך המראה שלי היא כנראה לא תיפול מהרגליים. ניסיתי להרשים במה שהיה לי, וזה אומר להצחיק אותה, או כישרון כלשהו. נתתי לה את הספר, ומאז לא נפגשנו יותר״.

היא לא הגיבה לסיפורים?

״לא. אחר כך היתה להם טרגדיה במשפחה, כשסבא וסבתא שלה נהרגו בפיגוע במלון פארק, והגעתי לנחם אותה. אחת לכמה זמן הייתי כותב לה בפייסבוק, והיא התחמקה. היא צפתה עם חברה ב'הפרלמנט', והחברה, שידעה שאני מחזר אחריה, שאלה אותה: 'מה עם אמציה?'. היא ענתה: 'שמעתי אותו ברדיו, אני לא בעניין'. כמה שנים אחר כך ראיתי אותה עם החבר שהיה לה אז.

"לפני תשע שנים שמעתי שהיא נפרדה מהחבר שלה. בדיוק הגיעו החגים, והצעתי לה דרינק. מאז אנחנו יחד״.

מה גרם לה להסכים הפעם?

"לא יודע, היא כנראה החליטה לתת לזה צ'אנס וגילתה שאני לא כזה נורא כמו שאני נשמע ברדיו".

מה גרם לך להתעקש עליה כל כך הרבה שנים?

"אה, זה ברור, היא היתה יפהפייה. אבל תחשוב איזה הימור זה. הרי אתה לא יודע איזה הורה יהיה בן הזוג שלך ואיזה הורה אתה תהיה, ואיך זה ישפיע על הכל. כשיש ילד, אתה יכול לגלות בן אדם חדש, אבל למזלי זה לא קרה, כי היא אמא מדהימה".

איך הקשר שלכם?

"אני כל הזמן אמרתי שקודם כל אבנה את הקריירה, ורק אחר כך משפחה וילדים. אבל מאז שיש לי אותה, הכל נפתח לי יותר. היא בנתה לי את הביטחון. כל זוגיות שהופכת למשפחה היא הימור, ואני הימרתי טוב".

בתוכנית שלך עם שרון טייכר ברדיו תל אביב אתה חשוף מאוד. איך לירון עם זה?

"יש לנו הרבה דיונים על זה. גם בסטנדאפ יש סיפורים שהיא לא מוכנה שאספר, והיא קצת צודקת, כי אלה החיים של שנינו. אני יודע שאני לא יכול לעשות משהו שיפגע בה. מצד שני, זה גם חלק מהמקצוע. בזמן שקורים דברים היא כבר מזהה את זה, ואומרת לי: 'תקשיב טוב, זה לא לרדיו ולא להופעה'".

ואתה מוותר?

"הרבה פעמים יש לנו דיונים. זה לא וזה כן, אבל את זה אני חייב. האמת היא שאני מבין אותה. אם זה היה הפוך, אולי לא הייתי רוצה שהיא תשתף את הכל".

היא קוראת לך ערן או זרחו?

"היא לא קוראת לי ערן, אלא אם אנחנו בריב. אנחנו קוראים אחד לשני צ׳וקי וצ׳וקי. אני יודע שזה נשמע הכי סאחי בעולם, אבל זה לקוח מסרט של אבי ביטר, שאמר: 'אצלכם כולם צ'וקי וצ'וקי'. כשרבים אנחנו עוברים לשמות פרטיים, כי אי אפשר לריב בשמות חיבה".

על מה אתם רבים?

"על שטויות. אנחנו גם יורדים מזה מהר, כי אני לא מסוגל להחזיק. יש לי חברים שאומרים לי שהם לא מדברים שבוע עם האישה שלהם. הייתי רוצה להיות מסוגל להחזיק כמה ימים, אבל אני ממש עלוב בזה. היא יוצאת למרפסת וחוזרת, ואני כבר קורא לה לדבר. קשה לי עם השתיקות האלה. לא בא לי להיות מההורים האלה, שאבא ואמא בריב".

הם גרים ברמת השרון ומגדלים שלושה ילדים: נעם (בן 7), אילי (בן 6) ואמי (בת שנתיים וחצי), מה שמסביר את קבוצות הווטסאפ הבלתי נגמרות: א' 2, ב' 1, גן נמשים.

"אתה רוצה לחשוב שאתה האבא הכי טוב בעולם, ואני באמת משתדל לעשות איתם דברים ולהיות איתם, אבל יש רגעים שבהם אתה מתבאס על עצמך ומוציא מהפה משפטים שאחריהם אתה אומר לעצמך, 'מה אמרת עכשיו?'.

"נגיד, ביום כיפור ניסיתי ללמד את אילי לרכוב על אופניים, וזה הוציא ממני דברים לא טובים. פתאום מצאתי את עצמי עושה את זה לא בכיף, וזורק משפטים בסגנון, 'למה אתה לא עם הגב ישר?'. תפסתי את עצמי ואמרתי, רגע, אני גם מבאס אותו וגם הורס לו את החוויה. לקחתי אותו לבן אדם שמלמד לרכוב, והוא עשה את זה בתוך שני שיעורים.

"אבל אחר כך גם אמרתי לעצמי, למה לא יכולת להיות אבא מעודד כזה, שצועק לו 'יא אלוף!'. זה פשוט לא יצא לי. חשוב לי מאוד שיהיה להם אותי, אבל את התוצאות נדע בעוד כמה שנים עם הפסיכולוג שלהם".

• • •

בעונות האחרונות של "ארץ נהדרת", הזרקור עליו. לא פעם הוא מצליח להתבלט גם מעל חבריו הוותיקים, בחיקויים פנומנליים, אבל יש גם כמה שהוא פחות מרוצה מהם.

"רביב דרוקר לא היה הכי טוב", הוא מודה. "בתוכן לא מצאנו יותר מדי, ובחיקוי לא הצלחתי להביא אותו. שמו לי שיניים, וזה קצת זרק לבנט. כשמתחילים לצלם ואתה יודע שאין לך דמות עד הסוף, זה מאוד מלחיץ. אלה רגעים פחות כיפיים.

"את יולי אדלשטיין עשיתי גרוע. נשמעתי יותר כמו סנדרה שדה, זה לא היה משהו בכלל. לעומת זאת, יניב ביטון עשה אותו בול״.

מישהו מהאנשים שחיקית התקשר פעם להתלונן?

"לא שאני יודע, אבל גיא פלג פגש פעם את לירון ואמר לה שאני צריך לעבוד עוד קצת על החיקוי״.

ומה חשבת על זה?

״אני מבין שזה לא כיף כשמישהו מזהה את השטיקים שלך וחוגג עליהם, אבל אני דווקא חושב שזה היה חיקוי טוב״.

מה הדבר הראשון שאתה בודק כשאתה מתחיל לעבוד על דמות?

"קודם כל, עניין הקול, כדי שזה יישמע טוב. אחר כך המראֶה, ובקטע הזה המאפרות שלנו גאונות. אחרי שיש לנו את זה, אני נכנס לתוכן שלו. דברים שהוא אומר הרבה. שמעתי לא מזמן ראיון עם פוליטיקאי, וכל כמה מילים הוא השתמש במילים 'דרך אגב'. אם הייתי צריך לחקות אותו, הייתי נתפס על זה. אבל יש גם כאלה שאין לי אותם בגוון הקולי, ואם אין, זה די אבוד".

וברגע שקלטת, אתה לא מפסיק לשנן אותו?

"בתקופה שאני עושה דמות, אני הולך במסדרונות בעבודה ומדבר כמוה. זה יכול להיות מעיק, אבל אני מת על זה. ככה נראית התאהבות".

יש דמויות שבהן אין קשר בין הקול בחיקוי לבין הקול במציאות.

"אני עושה חיקוי של ציפי רפאלי, שהוא לא חיקוי בשום צורה. היא לא מדברת ככה ולא נראית ככה, אבל זה חיקוי שהולך על האנרגיה ועל התוכן של הבנאדם. אני כל כך אוהב לעשות את הדמות הזאת, שלא אכפת לי שהיא לא נשמעת ככה. יש חיקויים שלא יכולים ללכת רק על אנרגיה, במיוחד עם גברים".

אתה מעדכן אנשים לפני שאתה עושה חיקוי שלהם? נניח, ליאור שליין שעשית?

"לא, אף פעם. אני לא יודע איך הוא קיבל את זה, ואם ניפגש פעם זה בטח יהיה מביך. אבל מאוד נהניתי לעשות אותו".

נראה שפעם היו מתלוננים יותר על חיקויים, והיום זה אפילו קצת כבוד.

״אני חושב שהסדר הוא הפוך. אני כותב ב'ארץ' מהעונה השנייה, וזה התחיל באיזה כיף וכבוד, אבל בהמשך הגיעה האמת, ואנשים התחילו להגיד שזה מבאס אותם. בסופו של דבר, הקלישאה הזאת - שאם עושים עליך חיקוי הגעת לאנשהו - כנראה נכונה, וזה מבליט אותם ומייצר דיבור, אבל אני גם מבין את מי שמתבאס״.

היו חיקויים שהצטערת שעשית?

"אני בעיקר מצטער כשאני רואה משהו ואני חושב שזה לא היה מספיק מדויק או מספיק טוב. אני לא פרפקציוניסט, אבל אני מזהה כשמשהו פחות טוב. ברגע שאני מצליח לאלתר בתוך הדמות, כמו שקרה לי עם סמיון ועם איתן כבל - כנראה תפסתי אותה".

היתה דמות שביקשו ממך ולא הצלחת?

"לפני שנתיים-שלוש ניסיתי לעשות את עפר שלח, ופשוט לא הצלחתי. זה היה כל כך לא טוב, שזה לא צולם. כשהוא פרש מיש עתיד ניסיתי שוב, וזה התלבש".

מה אתה חושב על הביקורת שהתוכנית מקבלת?

"אנחנו צריכים להגיד את הדבר שלנו. תוכנית סאטירה מעבירה ביקורת, והרבה פעמים זה מטלטל, לא נעים או מזעזע. אבל זה כן מעורר מחשבה, ולכן זה חשוב. יותר גרוע זה מקום שמפחדים לדבר בו.

"היו מקרים שאנשים אמרו 'למה אתם צוחקים על השואה?'. ברור שאנחנו אף פעם לא צוחקים על השואה, אלא שיש לנו ביקורת על משהו שהיה במערכת החינוך".

• • •

בערבים הוא מופיע בסטנדאפ משלו, בימים הוא הפרזנטור של מפעל הפיס, משתתף ב"סיפורים מהכורסה" בכאן 11, ועכשיו, לראשונה בקריירה, הוא פונה לעולמות הילדים. מי שגרמו לו להגיד כן הם נעם נבו ויעל כץ, יוצרות הסדרה "בלוגה בלוז" בכאן חינוכית (ימים א'-ד', 16:00).

"לא חשבתי לעשות סדרה לילדים, אבל קראתי, וזה פשוט היה מצחיק", הוא מסביר את ההחלטה. "אני לא רוצה לצאת שחצן, אבל אני קורא הרבה דברים ששולחים לי, והם לא ממש מצחיקים אותי. ופה פשוט הכל היה מאוד מצחיק".

העובדה שאתה אב לשלושה השפיעה עליך?

"לגמרי. רציתי שירגיש לילדים שלי מגניב, שאבא שלהם עובד במשהו שהם מכירים. אבל כשהם באו לצילומים, זה לא עניין אותם. הם לא הרימו את הראש שלהם מהטלפון. גם אותי לא עניין במיוחד ללכת עם אבא שלי לעבודה, רק שהוא עבד במפעל לתיקון משאיות".

הם באו לפרמיירה?

"מאוד רציתי שיבואו, אבל הם היו בבידוד".

הם נהנים מזה שאתה מפורסם?

"אני מניח שהם מבסוטים מזה, אבל לא משהו מיוחד. כשאני מגיע לקחת את הילד הגדול מבית הספר, ילדים צועקים לי לפעמים, 'אה, אתה מארץ נהדרת, מה אתה עושה שם?'".

צילומים לסדרת ילדים קלים יותר מצילומים ל"ארץ נהדרת"?

"לא. הצילומים היו מאוד קשים ואינטנסיביים, סצנות עם יותר מ־20 עמודים כל יום. באחד הימים הייתי רדום על הסט, והבמאי בא ואמר לי: 'אני מרגיש שאני מאבד אותך'. אמרתי לו: 'אולי כי אני מצלם כבר 20 שעות'".

היו הכנות מיוחדות, מעבר לשינון של טקסטים ארוכים?

"עשיתי הסרת שיער בשעווה, בחזה ובידיים. זה כואב מאוד, ואתה לא רוצה ליילל מול הקוסמטיקאית, כי לא נעים, והיא אומרת לי: 'אתה ממש עומד בכאב'. אחרי שסיימנו את הצילומים היה יום השלמות, והשיער כבר צמח. בחזה, מתברר, הוא גדל סמיך מאוד. נהיה לי יער. אז מרטתי שוב".

מה יהיה התפקיד הבא שלך?

"בא לי מאוד לעשות משהו דרמטי, וגם קולנוע. קיבלתי הצעות לאודישנים, אבל זה היה צפוי - דמות של מבוגר חנון, וכבר לא בא לי על זה. ב'מסודרים' כבר נתתי את כל הדמות הזאת".

אתה רואה את עצמך בתפקיד הקשוח?

"לא, אני לא יכול להיות מג"ד קשוח, וכנראה לא ילהקו אותי ל'שעת נעילה 2'. צריך משהו שיהיה אמין. בסדרה של רשף לוי, 'נחמה', עשיתי דמות של מנכ"ל דוש. אני לא רוצה משהו אחד לאחד, אבל אולי מישהו עם שיגעון גדלות, או מישהו טיפש שמרגיש מאוד חכם".

עוד רגע אתה במשבר גיל ה־50.

"אני באמת רואה באופק את ה־50. מה שיפה בגיל הזה הוא שהגוף גם מתחיל ליפול, ופתאום השמיעה באוזן נחלשת. מישהו צילם אותי בים עם הילדים. אתה רואה אותי שוכב בחול, ואני לא חולם שמישהו יצלם אותי, כי אני לא אובייקט פפראצי קלאסי. ואז התמונה מתפרסמת, ואני יושב שם על החוף כמו כלב ים. זה לא לאונרדו דיקפריו ביאכטה. מה האינטרס לצלם אותי ככה, עייף מהחופש?

"אני שואל את עצמי מה יקרה פה בגיל 50. מתחיל להילחץ בריאותית, וגם מתחיל לחשוב על הפנסיה. מה אני אעשה אחרי גיל 50? ירצו אותי? אולי לא ירצו אותי? ועד כמה אני יכול לחדש? אלה המחשבות שרצות לי בראש".

erans@israelhayom.co.il