ביום שבו שוחחנו, קיבלה נטעלי גבירץ הפתעה. בתיבת הדואר בביתה המתינה לה גלויה. אמיתית, כזאת מנייר, ששלחה לה קוראת צעירה של ״אדם צעיר״, כתב העת שגבירץ מונתה בימים אלה לתפקיד העורכת שלו.
"אחד המדורים שאנחנו הכי גאים בו הוא מדור החברים לעט, שמאפשר לילדים לכתוב ולקבל מכתבים מילדים אחרים. בגיליון מאה פרסמנו במדור הזה את כתובות העורכים ותחביביהם, והנה, אחת הילדות החליטה לכתוב אלי״.
לא חששת לפרסם את כתובת הבית שלך?
״הילדים מפרסמים את הכתובת שלהם, ואנחנו רוצים לפגוש אותם בגובה העיניים, לא להסתכל עליהם מלמעלה״.
אז עכשיו תכתבי לה מכתב תשובה?
״קודם אצטרך לבדוק שיש לי בבית מעטפות ובולים...״

"שינינו את התמונה"

גבירץ, סופרת ילדים מצליחה (סדרת ״ינשופות״ שהיא כותבת עם בר בן יוסף; ״הנסיכה ההפוכה״, "יולנדה דה מיאו", ״הדרקון וסוד הענפים״) שבקרוב יראה אור ספר חדש שכתבה למבוגרים, כתבה ל״אדם צעיר״ עוד לפני שירשה בו את מקומה של העורכת הוותיקה רינת פרימו, שנועם שרון, המו״ל והמייסד, מכנה ״האם הרוחנית של העיתון״.

החגיגה האישית של גבירץ מצטלבת עם זו של כתב העת, שגיליון המאה שלו ראה אור החודש, והיא אומרת שאינה מתכננת שינויים מרחיקי לכת, אם כי ברור שטעמה האישי יבוא לידי ביטוי. מה שהחל בשנת 2011 כרבעון, פרויקט־בת של כתב העת האנתרופוסופי ״אדם עולם״, הפך כעבור עשור לירחון. כל גיליון של ״אדם צעיר״, המגדיר את עצמו כ״ירחון חווייתי״, מוקדש לנושא - ״שטויות״, ״איבוד״, ״ביישן״, ״בישול״, ״ספרים״, ״בית״, ״תאומים״ ועוד, ובכל פעם מאייר אחר מקבל לידיו את ההגה, כך שהגיליון הוא גם סוג של תערוכה חד־פעמית.

שרון הגיע אל המו״לות בדרך פתלתלה: אחרי השירות הצבאי הוא שימש כתב ספורט ב״שם המשחק״ המנוח, יצא לחפש את עצמו בהודו, השלים תואר בלימודי הודו, והחליט שהדרך הטובה ביותר לממש את אהבתו העמוקה לילדים היא להיות גנן. אחרי תצפית בגן אנתרופוסופי הוא נכבש, החל ללמד בגן ובכיתה א׳ בבית הספר ״אדם״ בירושלים, וקיבל על עצמו ״את התפקיד ששום מורה אחר לא רצה, לערוך את עיתון בית הספר״.

החוויה החיובית הביאה את שרון להסתכן ולרכוש עיתון קהילתי שזכה לכותרת ״אדם עולם״, והוקדש לתפיסת העולם האנתרופוסופית. ״נכנסתי לזה בלי שום ידע״, הוא מודה, ״והעיתון הפסיד הרבה כסף. ואז הקמתי את ׳אדם צעיר׳, ששינה את התמונה לחלוטין״.
הקהילה האנתרופוסופית בארץ כל כך גדולה?
״מה שמשותף להורים שרוצים להביא לילדיהם את העיתון הוא לא בהכרח האנתרופוסופיה אלא הרצון למצוא חינוך טוב עבורם. ׳אדם צעיר׳ פרץ די מהר אל מחוץ לקהילה הזו, משום שהקו המנחה שלו - להציע לילדים שיקוף חיצוני של מה שעובר עליהם, מקום שבו הילד הוא במרכז, והוא לומד באמצעות חוויות, אמנות, פנטזיה, סיפורים שמעוררים בו חוויות רגשיות. הדבר הזה מדבר אל רבים״.

המילה ״אנתרופוסופיה״ אינה מוזכרת ב״אדם צעיר״, אבל תפיסת העולם מורגשת בתערובת של סיפורים חדשים וקלאסיקות (עודד בורלא, נורית זרחי ואפילו דני סנדרסון, למשל), ריבוי משימות (לוח לרישום פעילויות בחופש הגדול, תחרות הרכיבה הכי איטית באופניים) והרבה מקום לביטוי עצמי של הקוראים. שרון אומר שישנה בעיתון העדפה ברורה של תכנים רגשיים וכאלה שמפעילים את הדמיון ״ופחות תכנים שכלתניים. אנחנו פונים פחות אל הראש ויותר אל הלב. כל המדורים שלנו מעודדים פעילות ויצירה, החל במדור בישול וכלה בחידות, כשהמנה העיקרית היא סיפורים ארוכים״.

איך משכנעים ילדים לעזוב את המסכים ולשבת לקרוא או לשמוע סיפור ארוך?
״ילדים שמקשיבים לסיפור או שוקעים בו הם פעילים מבחינה רגשית, ומול המסך הם נכבים מבפנים. כשההורים מאפשרים להם את זה, ילדים מגלים שזו חוויה נהדרת. זה לא מתאים לכולם ואני יודע שזה קצת נגד הזרם, אבל אנחנו רוצים לתת לילדים הזדמנות לפתח את הנפש כמה שיותר, כדי שיבשילו, לפני שיתחילו ללמוד לתפעל מחשב ולכתוב קוד״.
לדברי שרון, יש ל"אדם צעיר" 6,000 מנויים, וכל מאה הגיליונות שראו אור עד כה מודפסים במאות עותקים מדי שנה, לאור דרישת הקהל.

איך אתם בוחרים את הנושאים לכל גיליון?
גבירץ: ״כל הנושאים מגיעים מהילדים. בישיבה האחרונה עברנו על 22 עמודים של הצעות של קוראים ובחרנו מהן״.

"הקריאה אקטיבית"

אגב סודיות, לגבירץ יש חפרפרת משלה במערכת ״גליליאו צעיר״, כתב העת הוותיק יותר, בבעלות המו״לית שירי אביב, שרואה אור מאז 2004, ומצהיר על 49 אלף עותקים מדי חודש ועל קהל של 24 אלף מנויים. בתה של גבירץ, אמה שור, בת 12, כותבת שם טור קבוע, ״עושות היסטוריה״, שבו היא מתארת מפגשים בדיוניים שלה עם דמויות נשיות חשובות בהיסטוריה. היא, כמובן, רק אחת מצוות של כותבים צעירים במה שמוגדר כ״ירחון לילדים סקרנים״, שמשימתו כמעט הפוכה מזו של ״אדם צעיר״.

״גליליאו צעיר עוסק בתחומי חיים שונים מנקודת מבט מדעית״, אומרת העורכת הראשית רוני לנגרמן־זיו, שערכה בעבר מגזיני הורים, מצהירה כי היא עצמה אם לשלושה ״מדענים צעירים״ והיא גם מאמנת אישית למתבגרים. ״אנחנו רוצים לפתוח דלתות ולספק ידע ומידע, להראות לילדים שלא צריך לחכות עד שיהיו גדולים כדי להגשים חלומות״.

התכנים של ״גליליאו צעיר״ מגוונים מאוד: נזקים שגורמות שריפות ביער, בעלי חיים ונגיף הקורונה, תיירות החלל, ההיסטוריה של משחקי המחשב, המפץ הגדול, תחילת החינוך הציבורי ועידן תקשורת ההמונים. יש כאן גם חידות ושעשועונים, אבל אלה קשורים לאסטרונומיה, לטכנולוגיה, לאיכות הסביבה וכדומה, ויש גם מדור ניסויים ותחרות שנתית של המצאות לפיתוח חשיבה יצירתית. לנגרמן־זיו משוכנעת שאף שכל כך הרבה מהמידע הזה נגיש באינטרנט, חשוב לפתח אצל ילדים הרגלי קריאה, משום ש״מחקרים רבים מראים כי קריאה מנבאת הצלחה בלימודים ומשפרת את תפקודי המוח״.

אבל אתם פונים לקהל של ילדים שנולד עם המסך ביד.
״נכון, ולא מפתיע אותי שהם אוהבים כל כך את העיתון. הצפייה במסכים היא פסיבית, וקריאה היא אקטיבית. אנחנו מביאים להם כותבים שהם מומחים בתחומם ומגישים להם את החומרים מאוירים ומלווים בקומיקס, וגם חידונים וניסויים שהם יכולים לערוך בבית".

את התואר המכובד של ותיק כתבי העת לילדים נושא ״עיניים״, שרואה אור אחת לחודש מאז נובמבר 1994. ״עיניים״ נולד כאח קטן ל״משקפיים״, כתב עת מבית מוזיאון ישראל, וכמוהו, שם דגש רב על תרבות ועל אמנות. תמיר ראונר, העורך המייסד, אחראי לקו העיצובי והתוכני שהיה אז חדשני ומפתיע.

רמת ההשקעה ניכרת גם כיום, בעיצוב המרהיב ובבחירת הנושאים המקוריים לכל גיליון: ״פרטיות״, ״שלי״, ״פצע״, ״אוויר״, ״קפיצה״. יש ב"עיניים" מדור שבו מוזמנים ילדים לחבר המשכים לסיפור שאת תחילתו כותב עמית ויסברגר - וההמשכים כולם מתפרסמים באתר העיתון; קומיקס שאינו נגמר, שמצייר מישל קישקה והילדים מוזמנים להמשיך; מדור עצות שבו פסיכולוג עונה לשאלות שמטרידות את הקוראים, ולדברי ראונר, חלקם מקבלים ייעוץ אישי שאינו מתפרסם, וגם הרבה סיפורים.

ראונר אומר שהסוד הוא ״לעשות עיתון שהיינו רוצים לקרוא. אין פטנט אחר. אנחנו מציגים כל נושא בדרך שהכי מעניינת אותנו, וזה מדבר אל הילדים״. ל״עיניים״, השייך לקבוצת ״הארץ״, יש, לדברי ראונר, 10,000 מנויים. את המשימה שלו, לעורר עניין בקוראים צעירים ולהעשיר את עולמם בתחומי תרבות, מדע, אמנות וטבע, מנסה ״עיניים״ להגשים על ידי כך שהוא ״מתייחס לקוראיו כפי שהורה מתייחס לילד״.

הורה שמצליח במקום שבו הרבה הורים לא מצליחים – כלומר, לעניין את הילדים.
״אנחנו שמים דגש על ההיבט החזותי של הגיליון, ולכן הילדים גם נהנים לדפדף, יותר מאשר לקרוא בטלפון״