חורף שלישי במעברות
החורף הקדים ב־1951, וכבר בשבוע השלישי של אוקטובר נפתחו ארובות השמיים וגשמים רבים ירדו. כתב עיתון "מעריב", אהרן אבן־חן, שחתם בשם העט ג. שרוני, ביקר במגורי העולים באזור בית ליד, שם שכנו שבעה מחנות שאוחדו למעברה אחת בשם "שבות עם".
כך כתב שרוני: "כאשר אתה מתקרב, אתה זוכה ל'לטיפה' מסחררת מכיוון צבר אוהלי המגורים: גל עצום של צחנה עזה עולה באפך ואופף אותך מכל עבר, ממצבורי אשפה ענקיים, מבתי שימוש שעולים על גדותיהם ומרעילים את הסביבה, ומתעלות שופכין שפתוחות וזורמות מכל עבר".
העיתונאי מוסיף שסימני סופה עזה שפקדה את האזור ניכרים מכל עבר, ובאוהלים החשוכים יושבים העולים על כיסא או על ארגז, וייאוש כבד ניכר בעיניהם. אחרים מנסים להגן על אוהלם מהשיטפון באמצעות חפירת תעלות סביבו והקמת סוללות מגן קטנות מאבנים, בעוד הנשים תופרות חתיכות בד ומנסות להטליא את יריעות האוהל הדולף.
במחסן האזורי של הסוכנות היהודית התרכזה באותה עת כמות ענקית של אוהלים חדשים, גגונים, 150 אלף שמיכות, 40 אלף מזרנים ומאות רבות של ארגזי בגדים, אולם לא נעשתה כל עבודת מטה ראויה כדי לוודא מי מדיירי המעברה הם בעלי הצרכים הגדולים יותר.
כאשר הגיעו לבסוף המשאיות עם הציוד למעברה, הן לא נפרקו באופן מסודר, שכן המונים התנפלו עליהן ומשכו כל פריט שנראה להם ראוי לצורכיהם, תוך קטטות, דחיפות וזעקות עם שאר חבריהם למעברה.
"לצערנו, ולמרות כל המאמצים הגדולים שאנו נוקטים, עדיין ידורו בחורף זה באוהלים כ־23 אלף עולים מתוך 157 אלף דיירי מחנות העולים והמעברות שברחבי הארץ" - כך דיווח ביובש רפאל פרומקין, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית.
אחרי הפיצול: הוקם איחוד הקבוצות והקיבוצים
ב־1927 הוקם ארגון כלל־ארצי של קיבוצים בשם "הקיבוץ המאוחד", שחבריו תמכו בערכי ציונות וסוציאליזם. ב־1951 נכללו במסגרת זו 78 קיבוצים, שבהם חיו 31 אלף חברים.
ואולם, במהלך השנים הלך וגבר המתח הפוליטי־אידיאולוגי בין חברי הארגון, כשהרוב הזדהה בכל נושא עם מדיניות הקומוניזם בבריה"מ ומצא את שיוכו במפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), בעוד חלק קטן יותר נצמד לערכי מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י).
לקראת 1951 ניכרה בקיבוץ המאוחד הקצנה אנטי־מערבית ופרו־סובייטית של פלג הרוב, כשהוויכוח התנהל על ענייני חינוך, דרך פוליטית והיחס למאזן הכוחות העולמי. בשסע שנוצר התפלג הקיבוץ המאוחד לשניים, במאי 1951, ומתנגדי הקו הפוליטי שדגל ברוסיה הסובייטית פרשו והקימו ארגון בשם "איחוד הקיבוצים".
כמו כן, מ־1920 פעל ארגון התיישבותי שהורכב מקבוצה שיתופית של חלוצים בשם "גדוד העבודה", שחבריו הקימו את עין חרוד, תל יוסף, כפר גלעדי ורמת רחל, ואליהם הצטרפו לאורך השנים קבוצות התיישבות אחרות, שהתאגדו ב־1930 לארגון בשם "חבר הקבוצות". ב־1951 נכללו בחבר הקבוצות 43 קבוצות וקיבוצים, והללו התאחדו ב־22 באוקטובר 1951 עם איחוד הקיבוצים. הארגון המשותף החדש נקרא מעתה "איחוד הקבוצות והקיבוצים".
בעשרות השנים הבאות עברה התנועה הקיבוצית כמה גלגולים מבחינה ארגונית. החל מ־1951 פעלו הקיבוצים במסגרת שלוש תנועות גדולות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, והקיבוץ הארצי של השומר הצעיר. נוסף על כך, פעלה תנועה קטנה יותר בשם הקיבוץ הדתי.
ב־1981 התאחד הקיבוץ המאוחד עם איחוד הקבוצות והקיבוצים, ויחדיו הקימו את "התנועה הקיבוצית המאוחדת" (תק"ם). ב־1999 הצטרפה לתק"ם תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, ונוצר ארגון "התנועה הקיבוצית", הכולל את כל הקיבוצים, להוציא הדתיים.
*תודה לד"ר מרדכי נאור על הסיוע
פועלי הבניין הולכים לקלפיות
יותר מ־600 אלף עולים חדשים הגיעו לישראל מיום הקמתה במאי 1948 ועד סוף 1951, וכולם נדרשו לקורת גג. אי לכך, בעלי מקצועות הבנייה השונים הפכו למבוקשים במיוחד. על פי הערכות, עמד מספר פועלי הבניין בישראל באוקטובר 1951 על 40 אלף, כמחצית מהם עבדו בסקטור הפרטי, כ־13 אלף בסקטור הציבורי (ממשלה, שיכונים, סוכנות ומשרד הביטחון), כ־5,000 בחברות לייצור חומרי בנייה, ו־2,500 במחצבות.
ב־24 באוקטובר 1951 הגיעו כ־20 אלף מהם להצביע על השליטה במוסדות של הסתדרות פועלי הבניין. המאבק בבחירות ניטש בין המפלגות שריכזו את מרב פועלי הבניין: מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל), מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת), מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) והעובד הציוני.
נושאים רבים דרשו טיפול דחוף מצד מוסדות הסתדרות פועלי הבניין. הבעיה הראשונה שדרשה את טיפול ההנהלה היתה ארגונית: בבחירות הקודמות, שנערכו 13 שנה קודם לכן, עמד מספר פועלי הבניין בארץ על כ־4,000, וכעת זינק המספר, כאמור, פי עשרה. לפיכך נדרשו המוסדות להתפצל, כשלכל מקצוע בנייה היו צרכים ואינטרסים משלו. כמו כן, נדרשו הנבחרים לפעול לייצוב תעריף השכר היומי, שערב הבחירות עמד על 3.700 ל"י ליום עבודה של שמונה שעות לפועל בסטטוס "אא". פועל פשוט, ללא סטטוס, הסתפק בשכר של 2.700 ל"י ליום עבודה.
בבחירות עצמן זכתה לבסוף מפא"י, שגרפה 56 אחוזים מסך הקולות.
רשת חנויות חדשה
חברה ישראלית־אמריקנית בשם "Overseas Distribution" הודיעה ב־17 באוקטובר 1951 על השקת רשת חנויות חדשה בישראל בשם "בחירה". לחנויות הרשת יוכלו להיכנס רק מי שמחזיקים בתעודת שי ייעודית בשם "אוברסיס", שניתנת לרכישה בסניפי החברה השונים באמריקה ובאירופה, וכן בבנקים ובבתי מלון נבחרים בארץ. תעודת השי הנחשקת, שבאותם ימים יכולים היו להשיגה רק תיירים או אזרחים ישראלים שקיבלו אותה במתנה מקרובי משפחתם בחו"ל, מקנה ללקוח אפשרות לרכוש בחנות כאוות נפשו - לפי שווי תעודת ה"אוברסיס" שברשותו. החברה מסרה ש"בתוך שבוע תיפתחנה חנויות הרשת בירושלים, בתל אביב ובחיפה".
מס מותרות על קניות
ב־1949 הונהג בישראל מס על סחורות שנחשבו ל"מותרות" בזמנו. מס זה הכניס לקופת המדינה כ־10 מיליון לירות ב־1950, אולם פקידי האוצר התלוננו שמיסוי על "מוצרים לעשירים" בלבד לא מספיק. אי לכך, בסוף אוקטובר 1951 פורסמה רשימה נוספת של מוצרים שנכנסו לחוק מס מותרות, ובהם צלחות פשוטות, נורות חשמל ועגלות לתינוקות. בעקבות הזעקה הציבורית שקמה מיהר האוצר להנפיק ב־1952 את "מס הקנייה", שהסמיך ועדה מטעמו להטיל מס קנייה על מוצרים מסוימים, לפי שיקול דעתה.
שובר קופות על התנ"ך
בתחילת אוקטובר 1951 עלה להקרנה בקולנוע "אמפיתיאטרון" שבחיפה סרט הרפתקאות הוליוודי חדש בשם "מכרות שלמה המלך", בכיכובם של דבורה קר וסטיוארט גריינג'ר. הסרט היה אמנם באורך רגיל, אך למרות זאת מחיר הכרטיס היה כפול, כפי שנהגו בעלי הקולנוע לגבות על סרטים ארוכים במיוחד. למרות המחיר הגבוה עמדו המוני סקרנים בתורים לקופות, שכן הסרט נהנה מהצלחה עולמית, זכה באוסקר לצילום והיה מועמד לפסלון בקטגוריית הסרט הזר. ב־1985 הפיקה חברת גולן גלובוס חידוש לסרט בכיכובם של שרון סטון, ריצ'רד צ'מברליין ושייקה אופיר.
הנעלמים / אירועים שהיו
תערוכת "עם ואדמתו"
תערוכה שהוצגה מדי תקופה ונועדה לתאר את הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל. היא החלה להיות מוצגת מ־1945, וב־1951 הועלתה במסגרת חגיגות היובל להקמת קרן קימת לישראל (ב־1901). התערוכה הוצגה ב"ביתן התערוכות" שעמד בזמנו ברחוב שפירא בתל אביב, וחולקה לחמישה מדורים לפי נושאים. הכניסה היתה חופשית, וב־1951 ביקרו בה יותר מ־50 אלף איש.
הצרכנייה / מוצרים מפעם
חרוט סוכר
עד להקמת מפעל מרכזי בארץ בתחילת שנות ה־60 בקריית גת, סבלה ישראל במשך שנים ממחסור בסוכר, והגרגירים המתוקים נחשבו למצרך יקר להחריד. על מנת להפחית עלויות למשפחה, נהגו באותם ימים לרכוש גוש סוכר בצורת חרוט, במשקל של כשני ק"ג. אחר כך, במטבח, היה צריך לעמול קשה כדי לנתץ את החרוט לחלקיקים קטנים בעזרת פטיש כבד - ולהמשיך בפטיש עדין יותר עד לקבלת המרקם של סוכר רגיל.
תקלות בתחילת קטיף ההדרים בשרון
ב־23 באוקטובר 1951 החלה עבודת הקטיף בפרדסי השרון, והפרדסנים נתקלו בתקלות רבות, ובראשן מחסור חמור בעובדים - בעיקר אורזים. "לקטוף יכול כל אחד, אולם אריזת הפרי בארגז דורשת ידע ומיומנות", הסביר הפרדסן שלמה גנץ. לדבריו, משרד העבודה פתח בקיץ קורסים מיוחדים להכשרת אורזים, "אך הם נבלעו מייד על ידי ארגוני הפרדסנים הגדולים". בעיה נוספת היתה המחסור ברכיבים לייצור ארגזי עץ, מה שגרם לנגרים המומחים בהתקנת ארגזים ליצוא ההדר לשבות ממלאכתם. בצילום: קטיף בשרון, תחילת שנות ה־50
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו