חתיכת היסטוריה: חותם מאבן האחלמה (אבן יקרה) מבית שני התגלה בכותל  

קשה לתאר את המשיכה של גיא ארליך לצמחי מרפא ובושם מקראיים.

ארליך (43) נטש עבודה קבועה, מכר את ביתו בירושלים ושרף את ירושת אמו ואת חסכונותיו כדי לגדל ב"חוות האפרסמון" בקיבוץ אלמוג שליד יריחו מינים של צמחים שמוזכרים במקרא, חלקם לא בוית מעולם.

בראש ובראשונה, הוא פיתח אובססיה למה שחוקרים רבים מזהים כאפרסמון המקראי, השונה מהפרי הכתום המוכר לנו.

האפרסמון המקראי שגדל באזור עין גדי שימש כאחד מצמחי הבושם והמרפא החשובים בעולם העתיק, והיה אחד ממוצרי היצוא המובילים של ממלכת יהודה, שמחירו כמשקלו בזהב.

לפני שבע שנים נקלע ארליך להרצאה בעין פשחה, שם שמע לראשונה על...

http://www.haaretz.co.il/news/science/.premium-1.2310948

הבושם שבו השתמשו בבית המקדש חוזר ארצה: חוקרים ישראלים החזירו את צמח בושם האפרסמון, שנחשב ליקר ערך בעולם העתיק, לאזור גידולו המקורי, עין גדי, לאחר שנעדר מהארץ 1,500 שנה.

את "בושם האפרסמון" - הנטף המקראי הנזכר בתורה (ספר שמות ל') כאחד מסממני הקטורת - גידלו כגידול תרבותי בתקופת המשנה והתלמוד, אך ורק בנאות המדבר של יריחו ועין גדי.

לפי מסורת קדומה הצמח הובא לראשונה לארץ ישראל על ידי מלכת שבא (ככל הנראה מאתיופיה, שם הוא גדל בר עד היום). נדירותו של הצמח והעובדה שלא ניתן לגדלו בשום מקום אחר בעולם הפכו אותו ליקר ערך בעולם העתיק. הבושם הזה היה מוצר הייצוא היוקרתי ביותר של ממלכת יהודה בתקופת בית שני ונחשב לטוב וליקר שבבשמים בעת העתיקה.

מלכת מצרים קליאופטרה, שהייתה "מכורה" לבושם, ניצלה היטב את אהבתו אליה של קיסר רומי, אנטוניוס, וקיבלה ממנו טובות הנאה ומתנות לרוב. אחת מהן הייתה כל אזור יריחו וכל גני הבושם של עין גדי. הורדוס מלך יהודה לא אהב מחווה זו.

הוא היה מודע היטב לערך הכלכלי הרב של האזור שממנו הופק בושם האפרסמון וחכר ממלכת מצרים את האזור בכסף מלא.

בושם האפרסמון נמכר בשווקים של כל האימפריה הרומית, ובעיקר ברומא עצמה, שם שימש גם לצורכי מרפא, חיטוי והבערת קטורת.

את הצמח החזירו ארצה שני חוקרים מאוניברסיטת בר אילן, פרופ' זהר עמר וד"ר דוד אילוז, שיציגו את מחקרם לראשונה הערב בכנס ארכיאולוגיה בעיר דוד בירושלים, מטעם עמותת "אלעד".

שני החוקרים הישראלים נמצאים בקשר עם חברות בשמים בעולם שהביעו עניין בגידול ומיצוי השרף לצורך הפקת הבושם הקסום.

שיח האפרסמון של אז נעלם לגמרי מהאזור ואינו דומה לעץ האפרסמון המוכר לנו.

חידת השיח, קסמו, מראהו ומיקומו מעסיקה חוקרים רבים, בהם ארכיאולוגים, היסטוריונים ובוטנאים.

עתה נראה שפוענחה חידת הצמח, ובקרוב אולי נוכל להתבשם בבושם שבו השתמשה המלכה קליאופטרה.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/152/491.html

Commiphora gileadensis

***

האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה

זהר עמר*

האפרסמון או הבלזם של יהודה נחשב לצמח הבושם המפורסם והיקר ביותר בעולם בתקופה הרומית ביזנטית. כך עולה מתוך מקורות כתובים רבים ומגוונים, החל מספרות חז"ל ועד למקורות הקלסיים. הצמח הצית את דמיונם של הקדמונים, ונופך של מסתורין
עדיין אפוף בו.

מקורות אפיגרפיים עתיקים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות והמזכירים צמח זה, מאששים את המקורות ההיסטוריים ומעידים שמדובר בסיפור אמיתי ובעל חשיבות רבה לבני התקופה. צמח האפרסמון זכה לעשרות מחקרים מהיבטים שונים )למשל, פליקס,
תשנ"ז, עמ' 61-37; עמר, תשס"ב, עמ' 75–58; בן־יהושע ורוזן, תשס"ט; Hadas, 2007(, כמו גם אתר מצדה והמיתוס שנכרך בו, אך טרם מוקדה מספיק תשומת הלב המחקרית והציבורית לקשר האפשרי ביניהם )בעניין זה ראו Stiebel, 2006, p. 598(. במאמר זה
נצביע אפוא על הזיקה האפשרית בין האפרסמון לאתר מצדה, העשויה להאיר פן נוסף בהיסטוריה ההרואית של מלחמת היהודים ברומאים.

ייחודו של הצמח

יָקרתו של האפרסמון נבעה משום שהוא גודל כצמח תרבות בצורה אינטנסיבית ובשטחים מצומצמים אך ורק בארץ ישראל.

המקורות הקלאסיים מציינים גידול זה בנאות המדבר של אגן ים המלח, בעיקר ביריחו ועין גדי )כל המקורות הובאו בחיבורו של Stern, 1974-1984(.

איורים של הצמח הונצחו גם במפת מידבא, והם מופיעים שם בכמה אתרים צפונית ליריחו .)Hepper & Taylor, 2004(

המייחד את האפרסמון משאר צמחי הבושם האחרים כמו מור ולבונה, שהוא בדרך כלל אינו מפריש גושי שרף מוצקים, אלא מוהל נוזלי ריחני, כפי שגם רומזים כמה משמותיו הנרדפים )בעברית: נטף וביוונית ובלטינית Opobalsamum(, ובכמות יחסית קטנה אף
על פי שהוא טופח בתרבות.

דומה שיותר מריחו המיוחד של הבושם - נדירותו, הקושי
באיסופו גם בשל תכונות נדיפותו, הם שהפכוהו למבוקש מאוד.

המוהל הטהור של האפרסמון היה מוצר יקר ערך שנועד לבני המעמד הגבוה, ובשל מחירו הגבוה היו לו גם הרבה זיופים.

הוא נמכר לרוב כמרכיב שמומס לעִתים עם סממנים ריחניים אחרים כ'שמן אפרסמון', והמרכיב הזול ביותר היה 'עצת האפרסמון' )Xylobalsamum( שנאספה במהלך גיזום הצמח, ובתקופה הרומית היא למעשה הכניסה את מירב הרווח לאוצר השלטון )Pliny, 1989, XII 118(.

כמו כן נודע צמח זה כבעל סגולות רפואיות מופלגות למחלות
שונות )Iluz et al., 2010(. האפרסמון הוא למעשה שם קיבוצי למספר צמחים בעלי תכונות דומות הגדלים באותו בית גידול.

הזיהויים הסבירים ביותר, המתאימים ביותר למובא במקורות הכתובים מבחינת תיאור הצמח ותכונת המוהל הריחני שלו, הם:

Commiphora
gileadensis ו- Commiphora kataf.

צמחים אלה הושבו בשנים האחרונות לארץ ישראל
)עמר ואילוז, תש"ע(.זרקור למחקרים חדשים 228 זהר עמר

החשיבות הכלכלית של האפרסמון

האפרסמון נזכר במקורות היהודים גם בשם 'צרי' ו־'קטף', והוא נזכר בראש רשימת המרכיבים של סממני הקטורת שהוקטרו במקדש על מזבח הזהב פעמיים ביום )בבלי, כריתות ו, ע"א; ירושלמי, יומא, מא, ע"ד(.

מאחר שמדובר בצמח אנדמי הייחודי רק לארץ ישראל, סבר רב יהודה שיש לברך עליו "בורא שמן ארצנו" )בבלי, ברכות מג, ע"א(. תואר
זה מתאים לדברי אופיאן) סוף המאה השנייה לספירה ( שהזכיר את ה"בושם של פלסטינה")Stern, 1984, p. 335(

במידה רבה הפך אפוא האפרסמון סמלה של ארץ ישראל. יתרה
מזאת, מסתבר שגידול הצמח וסוד הפקתו היו נתונים בתקופות אחדות בידי היהודים, וגורמים זרים ביקשו לשלוט בו.

החשמונאים היו הראשונים שפיתחו מערכות השקיה משוכללות בבקעת יריחו ונראה שבתקופתם התרחב שטח מטעי האפרסמון. היה זה חלק ממדיניות מכוונת של החשמונאים - תחילה בימי שמעון ובאופן נרחב בימי יוחנן הורקנוס - שהרחיבו את שטחי העיבוד החקלאי והקימו אחוזות ממלכתיות רבות ביהודה ובכל שטחי כיבושיהם כאמצעי להגדלת
הקופה הממלכתית )אפלבאום, תשמ"ו, עמ' 79–75(.

עד לתקופה זו נוצל בעיקר מעיין אלישע, ובימיהם החלו לנצל את מעיינות וָאדי קלט לצורך השקיית חלקה חקלאית גדולה, המכונה האחוזה המלכותית, שבה גידלו את שיחי האפרסמון. כאשר התגבר קצב הפיתוח של בקעת יריחו, הוקמו מפעלי מים חדשים שהובילו מים ממעיינות הנערן ואלעוג'ה )נצר, תשס"ו, עמ' 78–74(.

מרקוס אנטוניוס הפקיע את השטחים האלה מהורדוס, והורדוס
העבירם לאהובתו של אנטוניוס, קליאופטרה, מלכת מצרים, בסביבות 36-37 לפסה"נ ) פלוטורכוס, חיי אנטוניוס, 3 ,36, מובא אצל Stern, 1974, pp. 9-568(,

וזו החכירה אותם להורדוס בשנת 34 לפסה"נ )בן מתתיהו, קדמוניות, תשכ"ג, טו, 96(.

לאחר שעלה אוגוסטוס לשלטון )שנת 31 לפסה"נ(, הוא העניקם להורדוס, וכך חזרו לזרום ההכנסות מהאפרסמון ושאר
מוצרי ים המלח ) תמרים, אספלט ומלח( ישירות לקופת ממלכת יהודה ) בן מתתיהו, קדמוניות, תשכ"ג, טו, 217(.

זה היה אחד ממקורות ההון העיקריים שאפשרו להורדוס לבנות בפאר את בית המקדש ולפתח את ירושלים )Goodman, 2007, p. 63(.

על רקע זה טרוגוס מציין שעושרה של האומה היהודית גדל כתוצאה מההכנסות של בושם האפרסמון )Stern, 1984, p. 338( המופק רק ביהודה.

האפרסמון במוקד המלחמה בין היהודים לרומאים

גידול האפרסמון והפקת הבושם ממנו היו כנראה בכל התקופות שייכים באופן בלעדי לישות השלטונית, ועם כינונה של המדינה החשמונאית הוא הפך לסממן מובהק לריבונות עצמאית יהודית. אמנם מבחינת כלכלית הוא לא תפס מעמד מרכזי כמו זה של ענף התמרים,
שהפך לסמל הפרובינקיה של יהודה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי המופיע במטבעות התקופה.

השליטה באפרסמון הייתה יותר עניין של יָוקרה, בעיני היהודים והרומים כאחד. כאמור, בשל ייחודיותו ובלעדיותו של האפרסמון ליהודה הוא נזכר ראשון ברשימת המוצרים של "זמרת הארץ" )בראשית, מג, יא(. כך לפחות ביארו הפרשנים היהודים את המונח המקראי "צרי" שיוצא מארץ ישראל לחו"ל בשם "קטף" בתקופה הרומית.

האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה

אחיזת היהודים במטעי האפרסמון ביטאה במידה רבה את כמיהתם לחירות ולעצמאות, וכאשר חרב המקדש ביקשו היהודים להשמיד את מטעי האפרסמון לבל יפלו בידי אויביהם, ולהותיר אדמה חרוכה. לפי תיאורו של פליניוס, מלחמה קשה ניטשה על כל שיח ושיח.
.)Pliny, 1989, XII 113(

השלטון הרומי מעולם לא ויתר על מאווייו להעביר את מטעי האפרסמון תחת חסותו, ודיכוי מרד היהודים היווה עילה והזדמנות מצדו לממש זאת.

הרומים שהכירו בחשיבותו של האפרסמון בעיני היהודים, ניצלו סמל זה לאורך כל תקופת מעורבותם ביהודה. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שכאשר פרצו מרידות היהודים ברומים, בתחילה בימי פומפיוס ומאוחר יותר בימי חורבן הבית
63 לפסה"נ( עם נפילתה של הממלכה החשמונאית אספסינוס וטיטוס)70 לספירה(, הוצגו צמחי אפרסמון ברומי בתהלוכות הניצחון עם
.)Pliny, 1989, XII 111( היהודים השבויים בסצנת הניצחון המפורסמת בשער טיטוס שברומא ) שנבנה כנראה בשנת 81
לסה"נ בימי שלטונו של דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס.

נראים בתהלוכה חיילים רומיים עטורי זרי ניצחון לראשם ונושאים על כתפיהם את כלי המקדש. בתהלוכה ניתן לראות גם שלוש דמויות נשיות ) הניכרות בגלימותיהן הארוכות ( כנראה מטרוניתות רומיות, נושאות בידיהן אגודת ענפים. ייתכן שהכוונה היא לענפי האפרסמון, מעין מענק שלל שניתן לנשות רומא. הצמחים וידי הנשים האוחזות אותם, חסרים, כמו גם פרטים אחרים
שנפגעו וניטשטשו עם פגיעת שִיני הזמן, וכבר אינם נראים בתבליט האבן בימינו, אולם ניתן לראות פרטים אלה בהעתקות שונות, כמו זו שנערכה על ידי פיטרו ברטולי בשנת 1690
)Yarden, 1991, Fig. 3(. הצגת האפרסמון עם מנורת הזהב - סממן יהודי מובהק - לא הייתה כנראה מקרית, ובמידה מסוימת ניתן לומר שהרומאים הם שהפכו את האפרסמון לסמל של יהודה ותושביה היהודים.

באופן זה ביקשו הרומאים להמחיש את שליטתם ביהודים, בנכסיהם ובסמליהם.

מצדה

בחלק זה ברצוני להאיר פן נוסף בתולדותיה של מצדה, שאפשר וקשור לחלקו של האפרסמון במאבק הלאומי והכלכלי שהתקיים בין היהודים לרומאים.

תוצרת גידול האפרסמון בחוות החקלאיות ביריחו ובעין גדי על ידי החקלאים עד ראשיתו של המרד הגדול, אם היו עצמאיים או אריסים וחוכרים, מצאה בסופו של דבר את דרכה לשווקים שנשלטו על ידי הרומאים.

לשלטון הרומי היה אפוא אינטרס רב מעלה לשמר את מטעי האפרסמון, ולכן עם פרוץ המרד הרומאים מנהלים מלחמה עזה כדי להצילם מידי המורדים
1 למשל, תרגום אונקלוס לבראשית, לז, כה; מג, יא. בתלמוד מובא: "תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: הצרי אינו אלא שרף ]הנוטףמא ע"דיוספוס פלביוס( )תש"ע(. תולדות מלחמת היהודים ברומאים. )ל' אולמן, מתרגמת(,
ירושלים: כרמל.
בן מתתיהו, י' ]יוספוס פלביוס[ )תשכ"ג(. קדמוניות היהודים )א' שליט, מתרגם(. ירושלים־תל אביב:
מוסד ביאליק.
ברושי, מ' )תשס"ט(. אורחות חיים בקומראן. בתוך: מ' קיסטר )עורך(. מגילות קומראן: מבואות
ומחקרים, א )עמ' 48–25(. ירושלים: יד יצחק בן־צבי.
הדס, ג' )תשע"א, א.( הכפר מימי הבית השני בנווה עין גדי. קדמוניות, 44–40 ,141.
הדס, ג' )תשע"ב. ב.( מדבשות בבקעת ים המלח. קתדרה, 102–87 ,140.
היזמי, ח' )תשנ"ב(.. חר' אל ביודאת היא ארכלאיס - כפרו של ארכילאוס. בתוך: ז"ח ארליך וי' אשל
)עורכים(. מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס השני )עמ' 214–185(. קדומים־אריאל: מכללת יהודה
ושומרון, מכון מחקר.
היזמי, ח' )תשע"ב(. הטופרכיה של שלומי, אחות המלך הורדוס, ויישוביה: ארכילאיס, פצאליס
וליוויאס". בתוך: א' טבגר, ז' עמר ומ' ביליק )עורכים(. במעבה ההר )עמ' 118–97(. בית אל.
ידין, י' )תשל"א(. החיפושים אחר בר־כוכבא. ירושלים: ספרית מעריב.
ירדני, ע' )2000(. אוסף תעודות ארמיות, עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, כרך א. ירושלים:
האוניברסיטה העברית בירושלים, המרכז לחקר תולדות ישראל ע"ש בן ציון דינור.
כותן, ח"מ )תש"ן(. תעודות של הלגיון העשירי פרטנזיס שנתגלו במצדה. קדמוניות, 58–54 ,90–89.
נצר, א' )תשס"ו(. תרומתם של החשמונאים והורדוס לפיתוח בקעת יריחו. בתוך: י' אשל )עורך(,
מחקרי יהודה ושומרון, קובץ טו )עמ' 84–73(. אריאל: המכללה האקדמית יהודה ושומרון ומו"פ אזורי
השומרון ובקעת הירדן.
סגל, מ"צ )תשי"ט(. בן סירא השלם. ירושלים: מוסד ביאליק.
עמר, ז' )תשס"ב(. ספר הקטורת. תל אביב: הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב.
עמר, ז' ואילוז, ד' )תש"ע(. האפרסמון בארץ ישראל. בתוך: א' מירון )עורך(, מחקרי עיר דוד וירושלים
הקדומה, דברי הכנס האחד־עשרה )עמ' 73-61(. מכון מגלי"ם.
פטריך, י' וארובס, ב' )תשמ"ט(. פכית עם שמן )אפרסמון?( ממערה ליד קומראן. ארץ־ישראל, כ,
.329-321
פליקס, י' )תשנ"ז(. עצי בשמים יער ונוי. ירושלים: הוצאת ראובן מס.
שטיבל, ג' ונצר, א' )2006(. החפירות החדשות במצדה. אריאל, 4