דעה ומקור הדין מובא גם בספר פניני הלכה.  

הקורא את הדברים עלול להתרשם שהרב מלמד התיר איסורים חמורים בקלות ראש - אבל המעיין בתוך הספרים רואה שמדובר בפסיקה מבוססת. מחמת מעלת הצניעות ראוי היה שלא לפרט את הנושא ברבים אבל מכיוון שמדובר בהוצאת שם רע וטעות בהלכה ובמנהג העולם דינה של מידת דרך ארץ וצניעות להידחות.
מנהג אשכנז (ובימינו מנהג רבים מכל העדות) שלא לבוא על כלותיהם בליל הכלולות כדרך האריה שדורס ובועל, אלא לדחות את בעילת המצווה על מנת שבני הזוג ישמחו בשבעת ימי המשתה (7 ברכות), ולא יקימו את המצווה מתוך לחץ ( שעלול להביא למשברים ובמקרים קיצוניים אף לגירושין). ולכן ממתינים מספר ימים עד שבני הזוג יתגברו על הבושה הטבעית בהדרגה. גם אם ייתכן ובעקבות כך יגיעו למצב של שפיכת זרע כאשר קרום הבתולים עדיין קיים. הרב מאזוז שליט"א לגלג על "העצה" הזו בגלל העוון החמור של שפיכת זרע לבטלה. אבל לדעת רוב הפוסקים לא מדובר בעוון של זרע לבטלה, כמו שאומרת הגמ' במסכת נדרים כ, א: “אמר רבי יוחנן בן דהבאי: סחו לי מלאכי השרת, חיגרין מפני מה הויין (נהיים)? מפני שהופכים את שולחנם” (שמקיימים החיבור בפי הטבעת). ולאחר מכן (כ, ב): “אמר רבי יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים, אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה”.

עוד מסופר שם: “ההיא דאתאי לקמיה דרבי , אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו ? אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה לך (משמע שאין הדבר נוח בעיניו, אבל אינו יכול לאסור הואיל והתורה התירה. ואולי היה זה מקרה שהאשה לא נהנתה מכך, אבל הסכימה בתנאי שאין בזה איסור).

ההיא דאתאי לקמיה דרב , אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא” ? ורצה להזכיר בזה את דברי חכמים שהובאו שם לפני כן, “כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד”. משמע שלדעת רב, אין בזה שום איסור, וכשם שרשאי אדם לאכול דג בכל צורה שהיא.
וקשה לכאורה, שלמדנו ביבמות לד, ב, שחטאם של ער ואונן שהפכו שולחנם, וכך השחיתו את זרעם. לרוב הפוסקים, האיסור הוא רק כדרך קבע, כדי שלא תתעבר, אבל בדרך אקראי, מותר. וכך דעת תוס’ (סנהדרין נח, ב, ‘מי’); תוס’ רי”ד (יבמות יב, ב, ‘תני’); ריא”ז (קונטרס הראיות לסנהדרין נח, א); רא”ש (יבמות ג, ט); רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה כג, א); מרדכי (שבועות הל’ נדה, תשלב); הגהות מיימוניות (איסו”ב כא, אות ד); ריטב”א בתירוצו העיקרי (מובא בשטמ”ק נדרים כ, ב); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב). וכך הגרסה המדויקת ברמב”ם (איסורי ביאה כא, ט). וכ”כ יש”ש (יבמות ג, יח); לבוש (רמ, יד); שתילי זיתים (רמ, כ). וכ”כ על שו”ע אה”ע כה, ב, תורות אמת, ישועות יעקב, וערך שי.
ויש מחמירים וסוברים שההיתר הוא רק בתנאי שלא יוציא שם את זרעו, וכך דעת רבנו אברהם מן ההר (נדרים שם); אורחות חיים (הל’ כתובות ז); ר”י בתירוצו הראשון (תוס’ יבמות לד, ב, ‘ולא’); בית יוסף (אה”ע כה, ב). ערוה”ש (כה, יא). וכך הגרסה הנפוצה בדפוסי הרמב”ם. ויש שהחמירו גם בזה (ספר חרדים פרק סד; של”ה שער האותיות, קדושת הזיווג שס-שסד בהוצאת ‘יד רמה’), כי לדעתם שלא כדרכה הוא שהאשה תהיה מעל בעלה בעת החיבור, או שהאיש יהיה מאחוריה בעת החיבור, ואף בזה מי שאינו נזקק לכך קדוש ייאמר לו. אבל על פי הטבעת לא דיברו כלל כי הוא אסור, אולם פירושם אינו מקובל על רוב ככל הפוסקים. הרמ”א אה”ע כה, ב, הזכיר את שתי הדעות הראשונות, וסיכם: “ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו”.
למעשה, הלכה כדעת המקילים שהם הרוב. בנוסף לכך, לרוב הפוסקים הדיון כאן הוא באיסור דרבנן (כי אין זה ממש איסור זרע לבטלה). ומנגד, אם על ידי כך האיש שמח ודעתו מתיישבת, הרי שיש בכך מעלה ומצווה. וק”ו אם שניהם שמחים בכך, שהוא בכלל מצוות עונה לדעת רוה”פ. וכעין זה כתב מרן הרב קוק (עזרת כהן לה) בביאור דעת המקילים: “דגם בכהאי גוונא באקראי כיוון שהתורה התירה לשיטה זו הוי בכלל קצת מצווה ליתובי דעתיה בזה, וממילא אין זה ממש לבטלה”. וכתב בשמונה קבצים ו, צט, שזו העצה שנתנה התורה בחמלתה למי שנפשו נתקלקלה להתאוות למשכב זכר".