סילביה וייס, בת 77 מטירת הכרמל עלתה עם בעלה מארגנטינה לישראל לפני 30 שנה. היא עבדה בישראל כגננת של משרד החינוך, אך את מעט הפנסיה שהייתה לה משכה כדי לטפל בבעלה שחלה ומת. בשנים האחרונות עבדה כמטפלת סיעודית של קשישים כי הייתה צריכה כסף, ומאז הקורונה היא בבית.

היא מקבלת בכל חודש 2,100 שקלים קצבת זקנה והשלמת הכנסה ו-1,044 שקלים קצבם שארים, שלא מספיקים לה כדי להתקיים בכבוד. "עברתי תקופה שקניתי רק שני תפוחי אדמה ושני תפוחי עץ, ואכלתי חצי בכול יום. החיים האלו הם חיים... חצי חיים".

"עברתי תקופה שקניתי רק שני תפוחי אדמה ושני תפוחי עץ, ואכלתי חצי בכול יום"

"בעלי היה מאוד חולה, היינו צריכים לקנות את התרופה כי היא לא הייתה בסל התרופות, בכל שבוע 6,500 שקל", סיפרה סילביה. "אני לקחתי את כל ההלוואות שיכולתי להשיג, הוא נפטר ואני נשארתי עם כל ההלוואות".

סילביה וייס (צילום: החדשות 12)
סילביה וייס בת ה-77: "עברתי תקופה שקניתי רק שני תפוחי אדמה ושני תפוחי עץ, ואכלתי חצי בכול יום" | צילום: החדשות 12

"יש לי קצת פירות - לאכול, לא לאכול, לאכול מחר, לאכול היום. אני לא רגילה לזה, היו לי פה חיים מאוד טובים", סיפרה סילביה שעבדה כל חייה. "אני אוהבת לאכול בשר, אבל אני לא יכולה היום. אם אני קונה חתיכת בשר, אני חותכת אותו לחתיכות קטנות ואחר כך אוכלת. היום שתי חתיכות, מחר שתי חתיכות, כמו איזו ציפור. המועדון של הקשישים הציע לי ללכת לאילת ארבעה ימים, אבל מאוד יקר. 'סילביה, תשלומים' - 'לא יכולה' אמרתי.

שני ילדיה חיים בארגנטינה והם לא מודעים למצבה. הפעם האחרונה שהיא ביקרה אותם הייתה לפני חמש שנים, כשעוד עבדה והצליחה לחסוך לכרטיס טיסה. הגעגוע לנכדים מלווה אותה יום-יום, אבל היא מתביישת לבקש עזרה. "הם לא יודעים. אני אימא, אני לא אגיד להם שאני עוברת מצב קשה".

"אני רוצה שחבר הכנסת ינסה לחיות עם מה שאני מקבלת, ועוד 400 שקל. צריך לתקן הרבה בעיות בארץ, אני לא אומרת שסילביה יחידה. אבל צריך גם הרבה רצון. לא רק לשבת במשרד, לחתום פה לחתום שם. לעשות".