לסימון ביילס יש מודעות חדה ומדויקת לגוף שלה ביחס למרחב. את היכולת לתת לשריר לנווט נגד ההיגיון של המוח. היא יכולה לנקות את המחשבה, לחשוב על שום דבר. ברפלקסים של חתול, היא ממקמת את עצמה במרחב ונוחתת על הרגליים, בכל פעם. זה היה סימן ההיכר של הגאונות שלה מאז שהיתה ילדה, הדבר שהפך אותה לשונה מכולן. לצפות בה היה כמו לנסות ללכוד את האור. את חושבת לעצמך "האם זה באמת קרה הרגע?"
היא עפה גבוה יותר, זריזה יותר מהמתחרות שלה, ויש לה גם יותר מקום לכישלונות, משום שמה שהיא מנסה לעשות הרבה יותר קשה לביצוע. היא שברה שיאים של המתעמלות שהעריצה - נסטיה ליוקין, שון ג'ונסון, אליסיה סקרמונה - והן חושבות שהיא הטובה מכולן, ללא כל ספק. ביילס היא מה שגיבורי־על בנויים ממנו, מלבד העובדה שהיא עשויה עצמות ושרירים שיכולים להימתח ולהישבר. אבל מה שנשבר אצלה באולם ההתעמלות של אולימפיאדת טוקיו, לא היה הגוף, אלא משהו בנפשה. זו היתה פציעה שלא היה אפשר להסביר באמצעות סריקת CT או צילום רנטגן. אם בתחילה נראה היה שהגוף בגד בה, למעשה הוא דאג לה, כשאיבד את היכולת לעמוד בצייתנות בהוראות שקיבל.
השנתיים האחרונות היו המתישות ביותר בחייה האישיים והמקצועיים של ביילס. ב־2018 חשפה באומץ שגם היא, כמו עשרות נשים אחרות, עברה התעללות מינית מצד הרופא לשעבר של נבחרת ההתעמלות של ארה"ב, לארי נסאר, שאיגוד ההתעמלות האמריקני ניסה לכסות על פשעיו. למרות זאת, עם הכניסה למשחקים האולימפיים בטוקיו בקיץ האחרון לאחר שנה תחרותית מוצלחת, היא ציפתה שהדברים יקרו כפי שתמיד קרו.
ואז, ביום החמישי של התחרות, היא ירדה מסוס הקפיצות וגילתה שהיא לא יכולה לראות את עצמה בתוך ראשה. לא יכולה לראות את הרצפה על מנת לנחות. זה לא היה רק בלתי צפוי - זה היה מבעית, ועורר סערה עולמית. ביילס פרשה באופן מיידי מהתחרויות, עד שחזרה בקאמבק מרגש וזכתה במדליית הארד בתרגיל הקורה.
"נקודת המבט שלי מעולם לא השתנתה במהירות שכזו", היא מספרת בראיון שהתקיים כחודש אחרי האולימפיאדה. "עברתי כמו טיל מהרצון להיות על הפודיום, לרצון לחזור הביתה בעצמי, בלי קביים". במובן מסוים, היא יודעת שקיבלה את ההחלטה הנכונה. בחלק מהימים היא מרגישה בטוחה בזה, אבל בימים אחרים ליבה פשוט נשבר. "זה כאילו קפצתי מרכבת נוסעת", היא אומרת.
"כולם שואלים, 'אם היית יכולה לחזור, היית חוזרת?' אז התשובה היא לא. לא הייתי משנה כלום, משום שהכל קורה עם סיבה. למדתי הרבה על עצמי, על אומץ, על עמידות, על הדרך להגיד לעצמי 'לא' ולעמוד על שלי".
היום, כשהיא בטיפול, ביילס כבר יודעת שלא תוכל לקבוע לוח זמנים להחלמה. "זה יהיה משהו שככל הנראה אעבוד עליו במשך 20 שנה", היא אומרת. "לא משנה כמה אני מנסה לשכוח. זה בתהליך עבודה". כעת היא בעיקר מבלה זמן עם בן הזוג שלה, שחקן הפוטבול ג'ונתן אוונס, עם משפחתה ביוסטון ועם חברים קרובים, לומדת איך לראות את עצמה ואת צרכיה באופן ברור יותר. בשלב מוקדם של חייה, ביילס פיתחה תחושה של אחריות אמהית. היא היתה אמא של אחותה הקטנה כשהיו במשפחה אומנת, והאמא של חברותיה לנבחרת בדרך לזכייה באולימפיאדה. עכשיו הזמן שלה להיות אמא של עצמה.
חודש אחרי סיום האולימפיאדה, כשאנחנו יושבות במלון בניו יורק, המתעמלת בת ה־24 כבר נראית קורנת ורגועה יותר. פניה מאופרות קלות, היא לובשת טי־שירט בצבע לבן בוהק שנראית כאילו נשלפה הרגע מהמדף ומציעה לשתות מימוזה, קוקטייל המורכב משמפניה ומיץ הדרים. השעה 10 בבוקר, אבל למה לא? הנינוחות של ביילס אחרי עונת התחרויות היא אמנות.
בחודשים שבהם היא מתחרה או מתכוננת לתחרות, ביילס ממוקדת ועובדת על פי סדר נוקשה. היום, לעומת זאת, היא נראית פתוחה יותר ללכת עם הזרם. החיים לא פחות עמוסים, אבל הסיכונים הרבה יותר נמוכים. היא בדיוק התחילה חזרות ל"Gold Over America", סבב הופעות של התעמלות אמנותית בכל רחבי ארה"ב שבו היא מככבת, וזכתה לחלק פרס ב־VMA, טקס פרסי המוזיקה של ערוץ MTV. במהלך השיחה, בין כשהיא משתפת מחשבות עמוקות ובין כשהיא צוחקת צחוק גדול ומתגלגל, קל להבין מדוע ילדות קטנות צורחות כשהיא נכנסת לחדר.
• • •
למרות שביילס כנה באופן כללי בנוגע לרגשות שלה, היא מיומנת בהצגתם באופן שנראה מוכן מראש. "היו רגעי שיא והיו רגעי שפל", היא מסכמת בפשטות את הופעתה בטוקיו, תוך שהיא שולחת מבט לכיוון התקרה, שוקלת את הסיכויים והסיכונים של מה שתאמר. "לפעמים אני לגמרי בסדר עם מה שקרה שם, כאילו, מבינה שככה זה עובד", היא מסיטה את צמותיה הגדולות והצבעוניות מעבר לכתפה. "וברגעים אחרים אני פשוט פורצת בבכי בבית".
ביילס נוטה באופן טבעי לצניעות. היא אוהבת שאנשים יודעים שהיא רואה את חצי הכוס המלאה, אבל כשהיא מדברת על הביקורות נגדה במהלך המשחקים טוקיו, הזעם שלה מתגבר. היא נזכרת באבסורדיות של חלק מההנחות שהציבור העלה על הביצוע שלה, או בשרשורים בטוויטר שהאשימו אותה בוויתור או בחוסר חשק להתחרות. "אם עדיין היתה לי המודעות לגוף ולמיקום שלו במרחב, ופשוט היה לי יום רע, הייתי ממשיכה", היא מבהירה, "אבל זה היה יותר מזה".
אחרי שהתאמנה רוב חייה לקראת משחקים אולימפיים, ולאחר עונה מייגעת ושנים של דיון פומבי על האדם שהתעלל בה - איך מישהו יכול לחשוב שהאירועים במשחקים האולימפיים התרחשו משום שפשוט לא בא לה להופיע? איך אפשר לחשוב שאחרי כל הזמן הזה, אחרי כל המאמץ, היא תעבור את כל הדרך לטוקיו רק כדי לפרוש?
"נגיד שאתה בן 30 ויש לך ראייה מלאה, אבל בוקר אחד אתה מתעורר ולא יכול לראות כלום", היא ממשיכה, "אבל בכל זאת, אנשים אומרים לך להמשיך ולעשות את העבודה היומיומית שלך כאילו יש לך יכולת ראייה. אתה תהיה אבוד, לא? זה הדבר היחיד שאני יכולה להזדהות איתו. אני בהתעמלות כבר 18 שנים, אבל באותו בוקר התעוררתי ופשוט איבדתי את זה. איך אני אמורה להמשיך עם היום שלי?"
ביילס יודעת שהיא הטובה מכולם. ארבעה אלמנטים בהתעמלות קרויים על שמה - אחד על הקורה, אחד על סוס הקפיצות ושניים בתרגיל הקרקע. עם 32 מדליות במשחקים האולימפיים ובאליפויות עולם, היא גם המתעמלת המעוטרת ביותר בכל הזמנים.
במקצוע כמו שלה, עבור ספורטאית עם יכולות כמו שלה, המוח הוא האיבר החשוב ביותר. הוא אומר לגוף מה לעשות, והגוף זוכר. כל דבר שמערער על החשיבה החדה הוא בגדר סכנת חיים.
עד טוקיו, ביילס הצליחה תמיד לצלוח מחסומים נפשיים פוטנציאליים, גם בהתעמלות וגם בחייה האישיים. היא צלחה את ההגעה למשפחת אומנה לאחר שנלקחה מאמה, שהתמודדה עם התמכרויות; עשרות אלפי שעות של אימונים מפרכים ופציעות ב־2013 וב־2015; ושנים של תקיפה מינית מצד לארי נסאר, ומתקפות בלתי נגמרות על הרוח שלה, כשחשפה את התקיפות הללו בפומבי.
העיתון "אינדיאנפוליס סטאר" הוא שחשף ב־2016 את ההתעללות רבת־השנים של נסאר במאות נשים צעירות. לאחר מכן דווח כי איגוד ההתעמלות האמריקני, ה־USAG, ידע על המעשים וכיסה עליהם.
לפני כן, הביילס שאנחנו מכירים היתה שקטה יותר - דיפלומטית כלפי כולם וממוקדת באופן בלעדי בתחרות. היא הופיעה לתחרויות, גברה על המתחרות בחן רב, וחזרה הביתה כשהיא אומרת תודה על הבילוי. החודשים שלאחר מכן היו קשים. "בחלק מהימים היה קשה מאוד להיות באולם ההתעמלות מבחינה מנטלית", היא נזכרת.
בהתחלה בחרה שלא לשתף את סיפור ההתעללות האישי שלה, אבל כשהציפה את הנושא ב־2018, קולה היה חד וברור. "אני מרגישה שבורה", כתבה בטוויטר, "וככל שאני מנסה לסגור את הקולות בראש שלי, כך הצעקות מתגברות".
מאז, בכל יום במשך חודשים, אלו היו חייה: כותרות עם שמה ליד שמו של נסאר, אירועים פומביים שבהם היתה חותמת לילדות קטנות ברגע אחד ומתייחסת לפרשה בראיון לטלוויזיה ברגע שאחריו. משהו בתפיסה העצמית שלה השתנה בנקודה הזו, והיא כבר לא היתה מוכנה להיות אדיבה.
את השינוי הזה אפשר היה לראות בעיניה לקראת אליפות ארה"ב בהתעמלות בקנזס סיטי ב־2019, אז שאלו אותה הכתבים על הכיסוי למעשיו של נסאר. בזמן שמתחה ביקורת על איגוד ההתעמלות האמריקני, הוסיפה ביילס בדמעות: "היתה לכם עבודה אחת! ולא הצלחתם להגן עלינו". היא רצתה שמי שגרמו לה ולחברותיה לכאב העצום הזה יראו אותה כאדם, כיצור אנושי.
גם על רקע המצב הזה, ביילס מעולם לא החמיצה תחרות. בחלק מהמובנים דווקא הרגישה חזקה מאי פעם, שכן אולם ההתעמלות הפך למקום הבטוח שלה, הרחק מהעולם שבחוץ, והיא היתה בשיאה. עד כמה בשיא? היא הצליחה לבצע "יורצ'נקו דאבל־פייק", תרגיל הנקרא על שמה של המתעמלת נטליה יורצ'נקו, שבמהלכו מגיעה המתעמלת לשולחן הקפיצות לאחר היפוך כפול ומשם מנתרת לקפיצה שכוללת שתי סלטות, כשהכל מתבצע תוך שמירה על רגליים ישרות. מדובר באחד התרגילים המסובכים והמורכבים בענף ההתעמלות, יש שיאמרו גם מסוכן, והוא תרגיל כה קשה עד שאף אישה אחרת לא ניסתה אותו.
בזמן האימונים למשחקים האולימפיים בטוקיו הלכה ביילס לטיפול פסיכולוגי, שם למדה מנגנוני התמודדות וכיצד להקשיב לאופן שבו היא מרגישה מדי יום. "כאשר המשחקים האולימפיים התקרבו", היא נזכרת, "אמרתי לפסיכולוג שלי שאני מרגישה מספיק טוב כדי ללכת לשם.
"הוא ענה 'כן, את מספיק בסדר כדי ללכת ולעשות את מה שאת יודעת לעשות, אבל את חייבת לחזור'. ואני אמרתי לעצמי 'לא, אני בסדר'. הרגשתי שהפצע נסגר, שהפציעה תוקנה".
• • •
ביילס עלתה לטיסה לטוקיו כשהיא בטוחה בעצמה, אבל בדיקות הקורונה, ההופעה ללא קהל והעובדה שהוריה לא היו לצידה השפיעו עליה. "היה לי קשה יותר, מנטלית, להיכנס למצב של תחרות", הסבירה.
החרדה נחתה עליה, ולמרות שהמאמנים העבירו את שיחות העידוד הרגילות והזכירו לכל ספורטאית את המטרה הייחודית שלה בנבחרת, המילים לא נספגו אצלה כפי שקרה בדרך כלל. "ככל שהרגע התקרב, הפכתי ליותר ויותר עצבנית", היא אומרת. "לא הרגשתי בטוחה כמו שהייתי אמורה להרגיש".
הצרות התחילו כבר במוקדמות. ביילס מעדה בתרגיל אחרי תרגיל, והיא והמאמנים ניסו למצוא פתרונות תוך כדי תנועה. הם ניסו להשתמש בספוגים ובמשטחים שעשויים לגרום לה להרגיש בטוחה יותר, אבל כלום לא עבד. "לא הייתי מסוגלת", היא אומרת. "למרות כל כל מה שניסינו, הגוף שלי פשוט אמר לי 'סימון, הירגעי. שבי. אנחנו לא עושים את זה'. מעולם לא עברתי משהו כזה".
ביילס ידועה בעולם הספורט בעצמאותה, וגם בקרב צוות האימון היא זוכה לכבוד על היכולת שלה למתן את עצמה, לקחת צעד לאחור כשצריך. אבל רק לעיתים נדירות היא אכן לוקחת צעד כזה משום שהיא לא יכולה לבצע משהו. בביצוע שלה על סוס הקפיצות, בגמר של נבחרת הנשים, ביילס ידעה שמשהו גדול יותר קורה. היא ניסתה לעשות שניים וחצי סיבובים באוויר, אבל השלימה רק אחד וחצי. זו לא היתה טעות טכנית. היו לה "טוויסטיז", שהם זמן שבו המוח והגוף של הספורטאי מאבדים חיבור והזיכרון של השריר לא מצליח להיכנס לפעולה.
תנו לכל מתעמל או מתעמלת לתאר לכם את המקרה, וזה יישמע כמו גיהינום שאין כמותו. "מדובר במשהו מסוכן מאוד", מסבירה ביילס, "כי זה בעצם חיים או מוות. זה נס שנחתי על הרגליים. אם זה היה כל אחד אחר, הוא היה יוצא על אלונקה. ברגע שנחתי מהתרגיל על סוס הקפיצות באתי למאמן שלי ואמרתי 'אני לא יכולה להמשיך'".
היא היתה צפויה לזכות בחמש מדליות זהב. אפילו הפרסומות למשחקים האולימפיים בטוקיו רמזו על כך שתזכה בכל המדליות. זו היתה אמורה להיות המטרה שלה, אבל בן־ רגע זה כבר לא היה המצב. "אם מסתכלים על כל מה שעברתי בשבע השנים האחרונות, מעולם לא הייתי אמורה להיכנס לנבחרת אולימפית נוספת", היא אומרת, ועיניה מתמלאות דמעות. "הייתי אמורה לפרוש לפני טוקיו, כשפרשת לארי נסאר היתה בתקשורת במשך שנתיים. זה היה יותר מדי. אבל לא התכוונתי לתת לו לקחת משהו שעבדתי עליו מגיל 6. לא התכוונתי לתת לו לקחת את האושר הזה ממני, אז הדחקתי את זה ככל שהנפש והגוף שלי אפשרו לי".
חודש וחצי אחרי טוקיו, ב־15 בספטמבר, הוזמנה ביילס ביחד עם המתעמלת והאלופה האולימפית אלי רייזמן ומתעמלות נוספות, להעיד בוועדת החוקה של הסנאט האמריקני, שבחנה את טיפול ה־FBI בחקירה של נסאר. "לפני שנכנסנו לאולם, ישבתי מאחור ובכיתי", היא מספרת, "ואז, כמובן, את צריכה להתאפס על עצמך ולצאת לשם. להיות חזקה באותו רגע".
"גם אני שורדת של התעללות מינית", אמרה ביילס לוועדה, "וההרגשה היא כאילו ה־FBI העלים עין מהמקרה שלנו. לדעתי, ללא ספק, הנסיבות שהובילו להתעללות ואפשרו לה להימשך הן תוצאה ישירה של העובדה שהארגונים שהוקמו על ידי הקונגרס כדי לפקח ולהגן עלי בתור ספורטאית, ארגונים כמו איגוד ההתעמלות האמריקני והוועד האולימפי והפראלימפי, נכשלו במשימתם".
בזמן שהיא מדברת על הנושא, קולה נשבר. "מצטערת", היא אומרת בלחישה, ומפרטת על הזעם שהרגישה כשהבינה בשנת 2016 שחברתה לנבחרת אמרה למי שעמד בעבר בראש תוכנית הנשים של איגוד ההתעמלות האמריקני שהיא חושדת שגם ביילס נפגעה על ידי נסאר. אף שהחקירה כבר החלה, לא איגוד ההתעמלות ולא ה־FBI יצרו קשר איתה או עם הוריה. למעשה, ביילס לא קיבלה עדכון על החקירה עד אחרי המשחקים האולימפיים בריו ב־2016.
• • •
כפי שקרה לי לעיתים קרובות גם בשיחות שלנו, בטני התהפכה כשהקשבתי לביילס בסנאט. חשבתי על מה שהיתה צריכה לשאת עם גופה הקטן, על כל האחריות שלא היתה אמורה להיות שלה בגיל כל כך צעיר. האדם שהטילו עליו לקחת את הזהב הושאר לבדו לסבול התעללות. ההרגשה היתה מוכרת באופן אלים. נשים וילדות שחורות, מוכשרות וגאונות, מנוצלות על ידי גופים ונשכחות כאשר הן זקוקות להגנה. אין פלא שהגוף שלה התנגד.
יש לי תיאוריה, שלפיה אם מישהו היה מנסה למדוד את הכמות המדויקת של עבודה שנשים שחורות תרמו, בכפייה או מתוך רצון חופשי, לכלכלה ולתרבות האמריקנית, אם אמריקה היתה צריכה לשים סנט על כל טיפת זיעה שלהן, המספר היה כה גדול עד שהיה מרושש את המשאבים של ארה"ב.
"בתור אישה שחורה, אנחנו פשוט צריכות להיות טובות יותר", אומרת ביילס בפשטות, מהדהדת את מה שנשים שחורות רבות אמרו לפניה. "משום שגם אם אנחנו שוברות שיאים, 'הם' תמיד מעמעמים את זה, כאילו זה פשוט נורמלי, רגיל".
הדור של ביילס, שהוא גם הדור שלי, הוא, אני מקווה, הדור האחרון של הפְּרָדוֹת. אנחנו נוטות להציב גבולות - להגיד "לא" למה ולמי שאנחנו לא רוצות, לקונבנציות, לציפיות, לדרישות. יש לנו פחות סיכוי להישאר בעבודות שגורמות לנו להיות לא מאושרות או לקבל את היחס שהאימהות והסבתות שלנו נאלצו לסבול. זה מה שכל החברות שלי אומרות לעצמן, זו לזו, לי. אם נעשה את זה נכון - בדור הבא לא יהיו יותר פרדות. עשינו מספיק - העולם יצטרך להתאים את עצמו לתנאים שלנו.
לעיתים, ובמיוחד במקרה של ביילס, התשלום על להיות הטובה ביותר במשהו הוא הבחירה לא לעשות את אותו משהו פעם נוספת.
היא לא מתייחסת לציניות של מי ששונא אותה, לציפיות של המעריצים, התקשורת, המאמנים, ההורים. היא פחות מודאגת מהצורך להיות מושלמת על חשבון הבריאות שלה, פחות מתייחסת לדרישות שמרחיקות אותה מהחלמה. היא נותנת פחות יחס לסביבה, ויותר לעצמה.
ביילס יודעת שיש להצבת גבולות גם מחיר, והיא שמחה לשלם אותו. "זה אומר הקרבה של חלק מזה שאני כוכבת", היא אומרת, "אבל בסופו של יום, אי אפשר שיהיה לך הכל. אם את דואגת למצב הנפשי שלך קודם, השאר ייפול למקום הנכון".
להיות הבחורה שיכולה להיות שם עבור הקבוצה שלה ולתמוך בה ביותר דרכים מזכייה בזהב, זו המורשת שהיא היתה רוצה להשאיר אחריה. מורשת של אומץ לב וגבורה מוסרית.
בכל שנותיה כמתחרה, ביילס מעולם לא הצליחה רק לצפות. "תמיד הגעתי לגמר. מעולם לא ישבתי בקהל", היא מספרת. "תמיד רציתי לראות את עצמי, כמו חוויה חוץ־גופית, ואני מרגישה שאלוהים נתן לי את זה. בטוקיו היתה לי הזדמנות לצפות בבנות ובמתחרות שלי ונדהמתי ממה שהן עשו, כאילו, איך הן עושות את זה? איזה מדהים זה". התחושה הזו לבדה, היא אומרת, היתה שווה את הכל.
וכך, סימון ביילס מחליטה בעצמה מה המשמעות של להיות סימון ביילס כרגע. היא מחליטה על מה היא מוותרת, היא אחראית להחליט מה הדבר הבא, אם בכלל. כרגע היא עדיין לא בטוחה, עדיין חושבת על זה, אבל אם לא תחזור להתחרות, זה יהיה בסדר גמור. ואם עדיין יש לה עוד משהו לתת, היא כבר תודיע לנו.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו