ישראל סשה דמידוב: "קראו לי סמל מין, אבל לא סבלתי מזה. זה הגיע גם מנשים וגם מגברים"

מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?

"לא עשיתי כלום, אני מפחד לעשות. אני חושב שאני נראה צעיר בגלל הבפנים שלי. גם אמא שלי נראתה 20 שנה פחות מגילה. אני רואה אנשים שעשו כל מיני שינויים והם לא נראים טוב. ברור שכולם רוצים להיראות צעירים, ושחקנים במיוחד, אבל אני צריך לחיות עם עצמי לא רק כשחקן. אני חי ונהנה - והמראה הוא תוצאה של זה. אני מסתכל על המציאות באופטימיות. החיים לא נגמרים. נראה לנו שאנשים נולדים ומתים, אבל הכל ממשיך, רק הופך להיות משהו אחר, אז אני לא רואה גם במוות בעיה. כמו בהצגה, סיימתי תפקיד ולמחרת אני עולה שוב לתפקיד הבא".

מתי בפעם האחרונה עלית על במה?

"אתמול, בתפקיד יעקב ב'העבד', על פי הרומן של יצחק בשביס זינגר. גם אשתי סבטלנה משחקת בהצגה הזו, ויצא לנו לשחק יחד גם ב'כפר' ב־1996 ושוב ב־ 2013, אחרי שחלק גדול מהצוות התחלף. לעבוד ביחד זה לא פשוט, אבל יחד עם זאת יוצא משם משהו מאוד עמוק, כי דברים פנימיים קורים בתהליך ויוצרים משהו אחר. גם עם הבן שלי דניאל אני משחק עכשיו בתיאטרון. שלושת הבנים שלי בתחום - דניאל, אחריו גיא שסיים לפני שנה בית ספר למשחק, ועמנואל שלמד בימוי ועכשיו לומד משחק.   

"כל החיים לא רציתי שהם ייכנסו לתחום הזה. מהילדות אמרתי להם 'אולי תמצאו משהו יותר נורמלי?'. זה מקצוע נעים כשאתה מצליח וכשאתה נהנה מהמשחק, אבל אני רואה שהם סובלים כמו שאני סבלתי כשלא הצלחתי במשהו, ואז הסבל חזק מאוד. אנחנו בני אדם מאוד רגשניים, ומכל שטות נוצר ממש סבל. אני בחרתי את המקצוע הזה אחרי שכבר הייתי מהנדס. רציתי להרגיש משהו יוצא דופן.

"מבחינתי, אני מרגיש ש'גשר' הוא פלא. הפתעה גדולה, כמו נס. יצאנו להקים תיאטרון בארץ אחרת, בשפה לא שלנו, ולהיות תיאטרון מוצלח שעשה שינוי משמעותי בתיאטרון, ובתרבות בכלל, זה לא פחות מנס. אנשים היו טסים ללונדון או לפריז כדי לראות הצגה, והיום אנחנו כבר לא צריכים את זה כי יש פה תיאטרון רציני ואני מקווה שיימשך. אני רואה שהרבה שחקנים צעירים רוצים להיכנס דווקא אלינו לגשר, למרות שאנחנו לא עשירים. רואים שהרמה של התיאטרון בארץ טובה מאוד, יש כאן שחקנים צעירים מוכשרים ביותר".

מתי בפעם האחרונה החמיאו לך?

"לפני כמה ימים הבן שלי סיפר שחבר שלו ראה הצגה, שבה אני לא בתפקיד הראשי, והוא כל הזמן חיכה שאהיה על הבמה. הייתי מבסוט. לא אשקר, אני אוהב מחמאות ואני לא חושב שיש שחקנים שלא רוצים מחמאות. זה האוכל והחמצן שלנו. כששיחקתי את 'האידיוט' כתבו בעיתון שהשחקן שמגלם את מישקין, כלומר אני, 'הפגין משחק טרנסצנדנטי' כשהכוונה היתה למרהיב, עוצר נשימה. הייתי גאה ואמרתי לעצמי 'זה גדול'. בנושא הזה יש גם שמירה מכיוון המערכת, שלא אתפוצץ מהגאווה שלי. יש שמירה על האיזון וככה אתה לא מאבד את הצפון שלך.

"אני מקבל גם מחמאות על היופי שלי ונעים לי לשמוע אותן, אבל יחד עם זה אני מחפש קצת איזון וחושב כל הזמן מה אני יכול לעשות כדי שהיופי החיצוני לא יהיה יותר חשוב ממה שיש בפנים. אני רוצה להראות ולהעביר לאנשים את הפנימיות שלי, וזה יותר חשוב ומועיל לי, וגם יותר בריא".

מתי בפעם האחרונה קינאת?

"יש קנאה טהורה ויש קנאה לא טהורה. בן אדם לא יכול לשלוט על זה, אבל אם הוא לא טיפש, הוא רואה כשהקנאה הלא טהורה קופצת ביחס למשהו או למישהו. כשאני רואה את אל פאצ'ינו או את רוברט דה נירו, יש לי קנאה חזקה וטהורה, שגורמת לי להמשיך במקצוע כדי לראות מה עוד אפשר לגלות בו. אבל יש לי גם קנאה נמוכה קצת, כשאני רואה שמישהו ברמה שלי עושה משהו שאני לא יכולתי לעשות. גם בקנאה הזו אפשר להשתמש לטובה, אם אתה לא מזלזל בה. אפשר, צריך וכדאי להשתמש בה כדי להשתפר".

מתי בפעם האחרונה צחקת?

"עכשיו. אני מאוד אוהב לצחוק וחושב שצחוק הוא משהו גבוה. הצחוק מקשר בין דברים שלא יכולים להיות אחד ליד השני, וכשהם נפגשים, מתקיים מעין קצר חשמלי שממנו נוצר צחוק. לאבא שלי היה חוש הומור מאוד חזק, הוא היה אומר שתי מילים והיינו צוחקים חצי שעה. אבא היה איש מבריק ואני חושב שאת חוש ההומור שלי קיבלתי ממנו. הוא היה חכם ולמד הרבה, למשל אנגלית, צרפתית, פיזיקה וכימיה, למרות שכבר היה מהנדס. גם על סבא שלי סיפרו לי שהיה כמו שחקן ונהג להצחיק אנשים בעיירה שבה נולד. יכול להיות שממנו ירשתי את הכישרון שלי".

מתי בפעם האחרונה התפללת?

"אני חושב שכל בן אדם נמצא בתפילה, אבל לא כל אחד יודע את זה. כשאתה מוצא את הרצון הכי נכון שצריך להיות אצלך, יוצאת תפילה או בקשה נכונה, ואז אתה מבצע. אני מתפלל תפילה מהלב, כי זו התפילה הכי נכונה ואמיתית שיש. אני מסתכל גם בסידור, כי כתבו אותו אנשים מקובלים. אנחנו צריכים להבין שהיהדות היא תוצאה מכך שרוב העם היה בסוג של קשר ישיר עם כוח עליון. בית המקדש היה סמל חיצוני, בניין שביטא את הבניין הרוחני שהיה בתוך כל אדם ואדם. התוכן החשוב הוא התוכן הרוחני, שמתבטא בהרגשה ברורה של קשר עם המערכת הרוחנית הגדולה של הדת. זה מה שהיה וזה מה שיהיה". 

מתי בפעם האחרונה יצאת לבילוי?

"היום אני כבר לא כל כך אוהב בילויים. כשהייתי צעיר ביליתי בלי הפסקה, הייתי סטודנט בטשקנט ובמוסקבה ואהבתי ליהנות מהחיים. שרנו שירים, שתינו, רקדנו ואהבנו, נהניתי מאוד ואני גאה במה שעברתי. אלה היו הנעורים, אבל עכשיו זה כבר פחות מעניין אותי. הבילויים שלי היום הם בשיעור הלילה. אני קם בשתיים בלילה בשביל שיעור עם הרב מיכאל לייטמן. יש לנו שיעור משלוש בלילה עד שש בבוקר, כל יום. אם הייתי יכול להעביר את התענוג שיש בדבר הזה, אי אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר. יש שם משהו גבוה ונצחי שאתה מרגיש שלא עוזב אותך".

מתי בפעם האחרונה הטרידו אותך?

"תמיד הרגשתי וידעתי שמסתכלים עלי. קראו לי סמל מין, אבל לא סבלתי מזה כל כך. אגב, זה הגיע גם מנשים וגם מגברים, ונראה לי שאני חזק ויודע להתמודד. אני לא יודע ולא שמעתי על סיפורי הטרדות שקרו בתיאטרון שלנו, לא ראיתי את זה אצלנו".

מתי בפעם האחרונה חשבת על השם שלך?

"עד שנת 1992 הייתי סשה ומאז אני ישראל, גם בתעודת הזהות ובדרכון שלי. הגעתי לארץ ב־1990 ועשיתי ברית מילה בגיל 35. זה לא היה פשוט, אבל עברתי את האירוע וגם שיניתי את השם. אני מרגיש שיש שני מצבים לכל אחד, מצב ביתי ופשוט ומצב גבוה ומשמעותי יותר, שקשור למשמעות החיים. אני מרגיש שישראל הוא השם המשמעותי שלי ואני אוהב את המילה הזו ואת המשמעויות הרבות שלה, ואני אוהב את ישראל וגאה בישראל.

"נולדתי באוזבקיסטן, אבל לא הייתי שם מאז שעליתי לארץ. היה מעניין אותי לבקר שם, כי יש לי חברים שלמדתי איתם וחיים שם. החבר הכי טוב שלי, ויקטור, גר שם. בילדות כל הזמן היינו ביחד, למדנו מוזיקה וכתבנו סיפורים. היינו אמנים ואפילו היתה לנו להקה. היום הוא מהנדס, כפי שגם אני הייתי מהנדס. אפילו בניתי בניין אחד שאני עדיין מקווה שעומד על תילו בטשקנט".

מתי בפעם האחרונה חווית אנטישמיות?

"בצעירותי הייתי בהרבה מקומות שבהם חשתי אנטישמיות, למשל בצבא או בבית הספר, אבל לפני כמה שנים הצטלמתי במולדובה לסרט על שדכן יהודי שחי באוקראינה, ואני זוכר שהבמאי צחק כשהוא תיאר יהודים לצלם הרוסי שלו. הוא סיפר איך אנחנו בונים את הסצנה, פנה לצלם הרוסי ואמר 'ככה הם צריכים לעשות, כי זו ההתנהגות שלהם'.

"גם לפני שנתיים, בחופשה עם אשתי בבולגריה, נתתי את הדרכון שלי במעבר גבול וממש הרגשתי וראיתי על הפרצוף של הבודק שהוא שונא אותי. הוא לא אמר כלום, רק שם את החותמת וזרק לי את הדרכון, אבל הבנתי הכל מייד.

"אמא שלי, שהיתה אישה יפה ובלונדינית ולא דומה לסטריאוטיפ של יהודייה, סבלה מאוד מזה. כששאלו אותה מה שמה היא היתה צריכה להגיד את השם המלא - מריה (מרים) איזראילבנה (ישראל), וכולם הבינו שהיא יהודייה והיו בשוק. יחד עם זה, לא הרגשתי שאני פחות טוב מאחרים. אבא שלי אמר לי כל הזמן שזה לא רע להיות יהודים".

מתי בפעם האחרונה הציעו לך ריאליטי?

"לפני חמש שנים. לא הסכמתי אז וגם היום לא אלך לשם. אני לא צריך את מה שנותנים שם - כסף, חשיפה, תהילה, מעריצים, כל הדברים האלה אפילו מפריעים לי להיות במציאות האמיתית שלי, שהיא יותר יקרה לי והיא גם התענוג הממשי. יש כאלה שחושבים שיוצא מהריאליטי משהו, אבל אני לא מבין מה מעניין בלראות מה קורה בין בני אדם בתוכניות האלה. אני לא מבין מה אני מקבל ומה אני מרגיש מזה.

"יש היום בעולם, לפחות באירופה, בארה"ב וברוסיה, שטחיות גדולה מאוד. לכן זה משמח שפתאום, פעם בכמה זמן, יש בארץ הצגה יפה עם שחקנים חדשים ומעניינים, או סרט עם מחשבות חדשות, חזקות ומרגשות. בשביל זה אתה ממשיך לחיות, אחרת בשביל מה?"

מתי בפעם האחרונה הרגשת חרד או מדוכא?

"מדי פעם אני מרגיש ככה. למשל כשחודשיים לא שיחקנו, היה לי דיכאון. כשאני לא משחק אני ממש בדאון ובמצב רוח רע, ואשתי מסכנה ומרגישה את זה. אני משתדל לא להפריע לאף אחד כשאני בדאון ואני גם יודע כשאני עובר את זה. לאט־לאט, כשאני יודע שבערב אני נוסע להצגה, אז כבר כשאני מתלבש וחוזר על הטקסטים מתחיל להיות אירוע שאתה כבר לא שולט בו. האוויר הזה תופס אותך, וזה מדהים. הכל נמצא ומתחבר. למרות זאת, לפני הצגה כשאני בתפקיד הראשי או לפני הצגה חדשה יש לי גם קצת חרדה".

מתי בפעם האחרונה הצטערת על משהו שעשית?

"הבן הבכור שלי, יבגני, נולד כשעוד הייתי בטשקנט, וכשהוא היה ילד הלכתי איתו למשחקים ולפארקים. אחרי שעליתי לישראל הקשר בינינו נחלש, אבל אחר כך התחזק שוב. גם כשהקשר היה פחות חזק, שלחתי לו למשל כסף למחשב הראשון שלו. היום הוא חי בקייב, עובד כאיש מחשבים והוא בסדר גמור. יבגני הוא חלק מהחיים שלי, וחלק מאוד חשוב. בין הילדים שלי הוא הכי רציני ופרקטי, והיו פעמים שבהן לא ידעתי מה להחליט בקשר למשהו והתייעצתי איתו. הוא חד ויש לו שכל חזק, ואני נהנה לקבל ממנו עצות וגם ללכת עם מה שהוא אומר לי. היום הוא בקשר עם כל הבנים שלי".

מתי בפעם האחרונה קראת ביקורת?

"לפני עשר שנים קראתי ביקורת לא טובה על ההצגה 'שונאים - סיפור אהבה'. זו לא היתה ביקורת על המשחק, אלא על דברים אישיים עלי, על השם שלי, על הגאווה שלנו כתיאטרון ועל למה בכלל לקחנו את המחזה הזה. זו היתה ביקורת לא מקצועית ומאז החלטתי שאני לא קורא יותר ביקורות, כי זה לא מאפשר לי להתפתח. מאז, רק כשאני שומע מהשחקנים שיש איזו ביקורת רצינית שאולי לא נעים לשמוע אבל כדאי לקרוא, אני קורא ולומד ממנה, ואפילו משנה דברים. אגב, אחר כך הגיע במאי מפורסם מרוסיה שהתפעל מההצגה 'שונאים - סיפור אהבה' וממני, אז קיבלתי את הפיצוי שלי".

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה עלית על במה?

"בגיל 5 הלכתי עם אמא שלי להצגת תיאטרון בובות בטשקנט. לפני שההצגה התחילה בחרו בילדים שיעלו על הבמה כדי להציג משהו ואני עליתי, אבל התביישתי והתחלתי לבכות. בכיתי על הבמה וברחתי ממנה תוך כדי בכי לזרועותיה של אמא שלי. זו היתה הפעם הראשונה שלי מול קהל, חוויה חדשה. היום הבמה היא המקום שלי. שם אני חש התרוממות רוח".

ישראל סשה דמידוב \ בן 64, שחקן, מתגורר בתל אביב. נשוי לשחקנית סבטלנה דמידוב ואב לארבעה. נולד בטשקנט, עלה לישראל ב־1990 והוא מוותיקי שחקני תיאטרון "גשר", המציין בימים אלה 30 שנה להקמתו. בימים אלה משחק בהצגות "השחף", "כפר", "הכלה וצייד הפרפרים" ו"העבד"

shirshirziv@gmail.com