החדש של צרויה שלו: רומן משפחתי סוחף ומתפקע ממשמעויות

צרויה שלו היא סופרת של זיקות, הקבלות והשתקפויות, שספריה הקודמים, ובהם "חיי אהבה", "בעל ואישה", "תרה" ו"כאב", משוקעים בתוך רשת סבוכה של תבניות חוזרות ובבואות שיוצרות מערכים קליידוסקופיים אסתטיים להפליא. בספרה החדשה, "פליאה", העיצוב הקליידוסקופי הזה מגיע לשיא, אלא שיחד עם זה, הספר החדש כולל גם התבוננות מסויגת במנגנון ההכפלה הזה של משמעויות, ובסופו של הספר מופיעה כבר תקווה לשחרור מהעודפות שלו - להרפיה, לשכחה, שיאפשרו מרווח של פליאה מחודשת מול הדברים.

שתי דמויות עומדות במרכז הרומן, רחל ועטרה. שתיהן נדמות בתחילה מאוד שונות, כמעט קוטביות, אבל אט־אט נמתחים ביניהן שלל קורים, גלויים וסמויים, חלקם צפויים וחלקם מפתיעים, שכורכים את גורלותיהן יחד. רחל, בת 90, היא אשת לח"י לשעבר, שבמשך שנה אחת - בהיותה בת 20 - היתה נשואה למנחם, אביה של עטרה, שהלך לעולמו בינתיים. כעת, 70 שנה לאחר גירושיהם הפתאומיים, מנסה עטרה, כשהיא כבר כבת 50, להתחקות אחר אותו קשר אהבה גדוע של אביה, שלא לגמרי ברור מדוע הסתיים, ומצליחה להתחקות אחר עקבותיה של רחל ולהגיע אל סף ביתה.

במפגש הראשון ביניהן - ליתר דיוק לא־מפגש - שמתרחש מייד בפתיחת הספר, נוצרת גם הסימטריה הראשונה ביניהן. זאת, שכן כפי שמנחם עזב את רחל במפתיע, והותיר אותה ניצבת דוממת מול דלתו הסגורה, בלי שיספק לה הסבר לעזיבתו - גם עטרה בתו ניצבת מול דלתה הסגורה של רחל, המסרבת להכניס אותה לביתה ולענות לשאלותיה על פרשיית האהבה ביניהם: דלת סגורה מול דלת סגורה, חסימה מול חסימה.

במבט ראשון נראה כאילו שתי הנשים הללו, העומדות לפני שתי הדלתות הסגורות, מייצגות גם שני קטבים טרוקי דלתות של הפוליטיקה הישראלית החילונית, מימין ומשמאל. כי בעוד רחל, לוחמת המחתרת לשעבר, מתגוררת במעלה אדומים - עטרה מתגוררת בחיפה המעורבת, וחברתה הטובה ביותר היא ערבייה. אך הספר לא הולך בדרכים פוליטיות סלולות, ולא מפתח את המתח בין הדמויות במונחים פוליטיים מובהקים; הוא הולך במידה רבה בדרך א־פוליטית. מה גם ששלו דואגת לטשטש הנחות פוליטיות מוקדמות על "שמאל" ו"ימין". כך, למשל, היא שמה בפי רחל את הטענה החוזרת יותר מפעם אחת, שחברי הלח"י דווקא קיוו לכונן ברית עם הערבים, ולא פעלו נגדם אלא רק נגד הבריטים, מתוך אמונה - שהופרכה אמנם - שהיריבות מול הערבים תיפתר מעצמה ברגע שהבריטים ייצאו מהארץ.

הניגוד למראית עין שנוצר בין שתי הנשים בא לידי ביטוי גם במבנה הספר, שפרקיו קופצים לסירוגין בין נקודות המבט של רחל ושל עטרה. אבל לא זו בלבד שהמבנה הדיכוטומי הוא במידה רבה מלאכותי כאן - הוא גם חושף חוסר איזון במבנה הספר, כי החלקים המתייחסים לחיי עטרה ומשפחתה עשירים ומורכבים לאין ערוך מאלה העוסקים ברחל. אלא שחולשת המבנה מחווירה לעומת יפי הכתיבה של שלו וכישרונה לתאר את תודעתה ההולכת ומשתבשת של עטרה, כשהיא מנסה להתחקות אחר הכעסים, הכאבים והאובדנים של העבר, ואחר האופן שבו הם עשויים להתגלגל מחדש בחיי ההווה.

התנועה הזאת בין הצורך לשמר את העבר והצורך להתחדש היא עקרונית בספר, וזו גם השאלה הגדולה שנשאלת בו: האם לשמר את העבר או להשתחרר ממנו, וכיצד? עטרה היא אדריכלית שימור העוסקת לפרנסתה בגילום מאפייני המבנים הישנים בתוך הבנייה העכשווית: בשילוב העבר בתוך ההווה, בלי לעצור את הזמן לגמרי, מצד אחד, אך גם בלי להתנכר לגמרי למה שהיה, מצד שני. לעומתה, רחל נראית לעיתים כמו מעין "אובייקט שימור" כזה בעצמה, מין "ממותה", כלשונה, המסרבת להתאים את עצמה להווה, חיה חיים סגפניים של ביצה קשה בטחינה לארוחת ערב, משננת את שמותיהם של חברי המחתרת שמתו ומבכה את מחיקתם, לתחושתה, מדברי הימים של הישראליות החדשה: "הכל התפורר, התפוגג, נדחק לשולי ההיסטוריה בעלבון ולא בגאווה". במילים אחרות, רחל נוטלת על עצמה להיות "סוכנת זיכרון" שלהם, ממש כשם שעטרה היא "סוכנת זיכרון" של הבניינים העומדים בפני הריסה ושינוי.

אבל השאלה על השימור מקבלת אצל שלו ממד אקוטי במיוחד משום שהיא נוגעת גם לעצם כתיבתה. הטקסט של שלו, השורץ בבואות והשתקפויות (אפילו ביחס לטקסטים ספרותיים שממילא חותרים לגאול את המציאות מהמקריות הטהורה אל המשמעות), כופה על הפרטים המופיעים בו סירקולציה של משמעויות. זהו טקסט השורץ מנגנונים של הורשה, חזרה, השפעה. למשל, אחרי שהבן החרדי של רחל מספר לעטרה את סיפור "הלב והמעיין" של הרבי נחמן מברסלב, רסיסים מהסיפור ישובו ויופיעו לאורך הספר לא רק בדינמיקות החוזרות של השתוקקות וגעגוע, אלא גם בתיאורי הנוף (ההר, הצחיחות), וביחסיהם המתייבשים והולכים של עטרה ובעלה (ועטרה שואלת את עצמה אם "המעיין שלהם יבש").

בכך "פליאה" מביא את שלו להתמודדות חזיתית עם ה־raison d’etre של כתיבתה, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם בספריה הקודמים: עם השאיפה לחבר את כל הזיקות האפשריות - את המבנים החוזרים וההשתקפויות - ולהעניק להן משמעות. במובן מסוים, שלו כותבת את ספריה כפרשנית ספרותית, המנסה לפרש את כל הזיקות הפתוחות של העולם הסיפורי בתוך הכתיבה. "אם לא נגלה את הזיקות, נמצא את עצמנו מוקפים בפרטים שלא מתחברים זה לזה", היא חוזרת וכותבת.
אבל מודוס הכתיבה הזה, של כתיבה כפרשנות, מוביל ב"פליאה" לתוצאה דרמטית.

הפרשנות הספרותית הדווקנית של מילים, מתגלה בסופו של דבר כהרסנית, לפחות מנקודת המבט של עטרה, גם במישור של העלילה. היא מביאה את עטרה להכרה עד כמה מסוכן הניסיון לאחוז במשמעויות, לשמר אותן, בעוד הן עוברות בין הקשרים שונים. והתובנה הזאת, הנוגעת לליבו של המעשה הספרותי של שלו, הופכת את הספר הזה, מעבר להיותו סיפור משפחתי סוחף ורב־רבדים ותפניות עלילתיות, גם לספר ארספואטי, שיש בו התמודדות עם שאלות על ליבת כתיבתה. 

צרויה שלו / פליאה, הוצאת כתר, 275 עמ'