‏בשל מצבו הרפואי: רוצח הילד אורון ירדן צבי גור ישוחרר ממאסר בזמן אשפוזו‎  

אורון ירדן, ילד בן שמונה, נחטף מסביבת בית הוריו שבסביון ב-8 ביוני 1980. הוא נראה עולה למכונית נהוגה בידי אלמוני לבוש מדים ולאחר מכן הגיעו הודעות טלפוניות אנונימיות לבית הוריו ובהן דרישת כופר תמורת שחרורו.

לאחר שלא עלה בידי המשטרה לאתר את הילד החטוף ואת חוטפו באופן מיידי, הוחלט להיענות לדרישת החוטף ולשלם לו את דמי הכופר, בסך שני מיליון לירות (כ-4.7 מיליון ש"ח, לאחר הצמדה למדד עד 2019), בשטרות של 50 שקל ישן. בהוראת צוות המשא ומתן המשטרתי הניח אביו של אורון ירדן את הכסף בשקיות פלסטיק בשעת לילה בחבית שהחוטף סימן בסיד לבן בסמוך לשכונת נווה נאמן בהוד השרון. בתוך שקית הכסף הושתל משדר לצורך מעקב אחר החוטף. כמו כן, מספריהם הסידוריים של השטרות נרשמו מראש והועברו לכל הבנקים בישראל. חבילות השטרות אף סומנו באבקה זוהרת. על החבית שבה הונח הכופר נערכה תצפית באמצעות אמצעי ראיית לילה.

באישון לילה זחל החוטף על האדמה לעבר החבית, נטל בחטף את דמי הכופר ונעלם בחשיכה. המשדר לא עבד. השוטרים בעמדת התצפית פתחו במרדף אחרי החוטף אך איבדו אותו לאחר מספר דקות. בסריקה באזור מצאו החוקרים צנצנת קטנה שהכילה אבקת פלפל שחור, ושהייתה מוכתמת בסיד הלבן ששימש לסימון החבית. הפלפל שימש, כנראה, כדי להטעות את כלבי הגישוש של המשטרה (אם כי המשטרה לא הביאה כלבים לזירה). החוטף גילה תחכום גם בכך שהוא הבחין במשדר ונטרל אותו על ידי קבירת שקית הכופר באדמה. אולם על אף תשלום הכופר, ירדן לא שוחרר. חיפושים מבית לבית שערכה המשטרה בשכונה לא העלו דבר.

מפכ"ל המשטרה באותה עת, הרצל שפיר, שהיה חולה באותו ערב הסביר בראיון טלוויזיוני כמה ימים לאחר שגור אסף את הכופר, כי המשטרה לא השתמשה בכלבים מחשש שאלו ישסו אדם חף מפשע.

לאחר 60 שעות במהלכן הפרשה הייתה אסורה לפרסום, לאור כישלון המשטרה בתפיסת החוטף החטיפה פורסמה לפנות בוקר ב-11 ביוני 1980.

דבר חטיפת ילד, אירוע שהיה נדיר בישראל עד אז, והראשון בו נחטף ילד לשם קבלת כופר גרם לזעזוע בציבור, עד כי ראש הממשלה מנחם בגין מצא לנכון לפנות לחוטף בפניה דרמטית ברדיו בקולו הוא במהלך ישיבה של תנועת החרות, לשחרר את הילד. העיתונות עקבה מדי יום אחר חקירת החטיפה בידיעות יומיות בעמוד הראשון.

דיון ציבורי התקיים, מצד אחד, בדרישה להחמיר את הענישה על חוטפים למטרות כופר, ומצד שני בהעלאת הרעיון לתת לחוטף חסינות אם ישיב את הילד בחיים.

המשטרה הקימה מפקדה מיוחדת והפנתה את כל כוחותיה לחיפושים אחר הילד. קלסתרון של החשוד בחטיפה, ושל חשוד בהיותו שותפו, פורסמו בעיתונות עם מספרי טלפון להתקשרות. מספר חשודים נעצרו כחשודים בחטיפה, אך התברר שאין להם קשר לאירוע.

המשטרה העבירה הנחיה לכל הבנקים בישראל לדווח לה על כל הפקדה של מזומנים בסכום הגדול מ-10,000 שקלים. ב-27 ביוני 1980 דיווח בנק הפועלים שאזרח הפקיד 13,000 שקלים במזומן בסניף של הבנק ברחובות, בחשבון שאותו פתח תשעה ימים קודם לכן. חוקרי המשטרה הגיעו אל הכתובת שרשם המפקיד. בניגוד למעשיו בעת איסוף כספי הכופר, הפעם החוטף לא נזהר והוא נרשם בשמו ובכתובתו האמיתיים - צבי גור, תושב נתניה בן 33 שעסק בציור, אך לא היה מוכר כצייר בחוגי האמנות. השוטרים מצאו בביתו את בת-זוגו, בחיפוש בבית נמצא רוב סכום הכופר. כמו כן, מצא חוקר המז"פ, אלכס פלג, צנצנת דומה לזו שנמצאה בקרבתה של חבית הכופר, ובה מלח שולחן. מציאת הצנצנת התאומה הביאה את החוקר לחשוד בגור, שנעצר. יחד עם גור נעצרו בת זוגו וכן אדם ששירת יחד איתו במילואים. השניים שוחררו לאחר מספר ימים משהתברר שאין להם קשר לחטיפה.

בחקירתו על ידי ארמונד לוי, הודה גור בחטיפה והוביל את החוקרים אל גופת הילד שהוסתרה תחת ערימת גרוטאות ליד בית גולדמינץ בנתניה. לטענתו של גור, הוא הסתובב ברחבי הארץ עם הילד במכוניתו וניהל את שיחות הכופר מטלפונים ציבוריים במקומות שונים. הילד נרצח על ידי גור בחניון ארלוזורוב, כאשר גור חנק אותו לאחר שהילד בכה והרים את קולו בקריאות חזרה הביתה. גור רכן עליו עם המרפק על החזה וביד השנייה חסם את פיו מאוויר. בחקירתו נתברר גם כיצד הצליח לקחת את דמי הכופר מבלי להיתפס; התברר כי הוריה של בת זוגו גרו בשכונת נווה נאמן. גור הסתתר בלילה מתחת למסד של הבית, זחל בחשיכה אל החבית ונעלם כלעומת שבא אל מתחת לבית, מבלי שבני הבית הבחינו בכך.

התובעת במשפט הייתה שרה סירוטה.

גור מסר מספר גרסאות שונות אודות מותו של הילד. באחת מהן הוא טען שאורון הוחזק על ידי הילה מררי, אישה הקשורה לארגון פשע שסחט את גור, וכי הוא, גור, אולץ להשתתף בחטיפה תחת איומים, לאחר שאיבד לדבריו מסגרות עץ לציורים שבתוכן ניסו מררי וחבריה להבריח יהלומים לבלגיה. כמו כן טען כי מררי היא שחנקה את אורון למוות לאחר שהלה השתולל וניסה לברוח. משהתברר לה כי הילד ללא רוח חיים, הניחה לטענתו את גופת הילד עטופה בשמיכה במכונית של גור. בעדות שמסרה תושבת בת ים למשטרה אכן דווח כי ילד הדומה במראהו לאורון ירדן נראה ביום החטיפה בחברת אישה הדומה לתיאור של מררי סמוך לקולנוע תל אביב, וכי האישה קראה לילד בשם אורון. העדה אף ציינה כי הילד הזכיר את סביון כמקום מגוריו.

בית המשפט דחה על הסף גרסתו של גור מכמה טעמים ובהם:

במרשם האוכלוסין לא מופיעה תושבת ישראל בשם הילה מררי.

גור נטל לעצמו את כל כספי הכופר ולא מסרם למי שכביכול אילץ אותו לבצע את החטיפה.

עדויות של עוברי אורח שראו את גור משוחח מטלפונים ציבוריים חיזקו את ההנחה כי החוטף פעל לבדו.

מדובר ב"עדות כבושה", כלומר גרסה שניתנה בשלב מאוחר במהלך החקירה ללא כל הסבר מניח את הדעת לעיכוב במסירתה. לדעת השופטים, גור בדה מלבו את הגרסה הכבושה כדי להפחית את חומרת ההאשמות נגדו (ככלל, הפסיקה קובעת כי משקלה של גרסה כבושה וערכה מועטים ביותר).

הרקע הבעייתי של צבי גור נחשף במהלך חקירתו. התברר כי ב-28 ביולי 1976 הוא נידון ל-18 חודשי מאסר בפועל ועוד 18 חודשים על תנאי בגין ביצוע פריצות לבתי עסק והפצת המחאות ללא כיסוי. גור ישב אז כשנה בכלא לאחר ניכוי שליש על התנהגות טובה. ב-24 באפריל 1980, חודש וחצי לפני חטיפתו של אורון ירדן, ביצע גור ניסיון חטיפה כושל של הילד נ' שקד מכפר שמריהו. גור פיתה את נ' להיכנס לרכבו בתואנה כלשהי והחל להתרחק מהיישוב. נ' נבהל והחל לבכות ועל כן גור החזיר אותו סמוך למקום שממנו אסף אותו. באותו ערב התקשר גור לאמו של נ', התנצל בפניה ואמר כי מדובר באי הבנה כביכול. למחרת התפרסמה בעיתון ידיעה על ניסיון לחטוף ילד מכפר שמריהו. עוד קבע השופט כי אורון נרצח זמן קצר לאחר החטיפה, כנראה עוד לפני שגור אסף את כספי הכופר, משום שלאחר איסוף הכופר הוא הסתתר במשך שעות ארוכות מתחת לבית של הורי בת זוגו בנווה נאמן, ללא אורון.

בין שהילד מת מחנק בתא המטען, בין שהחוטף חנק אותו למוות במו ידיו, מבחינה משפטית היווה מעשהו רצח כהגדרתו בחוק העונשין, ובית המשפט דן את צבי גור למאסר עולם בגין מעשה הרצח וכן ל-36 שנות מאסר בגין שתי עבירות החטיפה ועבירת הסחיטה באיומים, שירוצו במקביל לעונש על הרצח.

גור נכלא בכלא איילון.

ב-20 בדצמבר 1985, בעת שהועסק בציור ציורי קיר על גבי חומות הכלא מבחוץ, ללא שמירה, ברח מהכלא. המשטרה ניהלה אחריו מצוד, אך הוא הצליח לחמוק ממנה.

לאחר שישה ימים עלה בראשון לציון על אוטובוס לחולון, זוהה על ידי נוסעת באוטובוס והובא על ידי הנהג למשטרת חולון. בעקבות זאת, הועמד גור לדין ונמנעו ממנו חופשות למשך עשר שנים.

הנשיא עזר ויצמן קצב את עונשו ל-45 שנות מאסר.

בשנת 1995 גור החל שוב לצאת לחופשות, אולם במרץ 2005 נשללו ממנו שוב החופשות בעקבות מידע מודיעיני על התנהגותו ובמאי 2005 הוא הועבר מכלא מעשיהו לכלא באר שבע. ביולי 2010 החל לצאת שוב לחופשות.

ב-13 בספטמבר 2017, 37 שנים לאחר מעצרו, הודיעה ועדת השחרורים על שחרורו של גור, לאחר שהפחיתה 8 שנים מעונשו הקצוב ל-45 שנות מאסר. הפרקליטות עתרה לבית המשפט המחוזי בלוד נגד החלטת ועדת השחרורים, הערעור התקבל וגור לא שוחרר. גור ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון. ערעורו נדחה, אך בית המשפט פסק שעל הוועדה לדון שוב בשחרורו בתום ריצוי שמונה תשיעיות (ארבעים שנים) מגזר הדין הקצוב. ביולי 2019 קיימה הוועדה את הדיון נוסף. במהלך הדיון ביקש גור מוועדת השחרורים לדחות את הדיון בשנה שבמהלכה ישתתף בתוכנית שיקום, אולם בקשתו סורבה.

במאי 2020 ביקש להשתחרר עקב גילו המבוגר ומחלתו הקשה והחשש שמא ידבק בנגיף הקורונה בכלא, אולם ועדת השחרורים דחתה את בקשתו, כמו גם בקשות חוזרות ביולי ובדצמבר של אותה השנה. באוקטובר 2021 החליטה ועדת השחרורים לשחררו על־תנאי למשך ארבעה שבועות בשל מצבו הסופני.