מיה לנדסמן מועמדת בפסטיבל קאן לתפקיד השחקנית הראשית הטובה ביותר בסדרה החדשה בכיכובה, "ילדות סכסכניות", והרשת מלאה בביקורות על הלוק שהיא לבשה. השמלה השקופה והצמודה שעיצב מעצב האופנה אלון לבנה, מוציאה החוצה את כל הרשפים בצורת היטפלות לגוף שלה, במקום שיתייחסו להישגיה או למחלוקת על עמדותיה הפוליטיות.
זה מצטלצל כמו כשל לוגי בשם "אד הומינם", ולא אחת אני נתקלת בניסיון לבזות את גופו של האדם במטרה להעביר טענות על המחלוקת עצמה או על גופו של העניין. כי היום כדי להביע בוז כללי לא צריך להתאמץ יותר מדי, אלא רק להפעיל את האלימות כלפי הייצוג הגופני.
ובכלל, הבוז לסלבריטאיות שמנות ולדימוי הגוף נשי הגדול שמופיע באופן חשוף ועם איברים חופשיים הוא אלימות סימבולית. רצף המחשבות שעולה בכם פנימה כשאתם נתקלים בתמונה כזאת מכיל אינסוף קיבעונות ואמונות מגבילות, יותר משהייתם רוצים להודות בפני עצמכם.
סביר להניח שאתם מספקים הרבה הסברים מתחפשים ללמה זה לא ראוי, רק כדי שלא תצטרכו להניח את ההנחה הפשוטה על עצמכם - והיא שמנופוביה.
אבל השמנופוביה הזו היא קודם כל כלפי עצמכם, אחר כך כלפי כל מה שלא הייתם מאפשרים לעצמכם אי פעם, ולאחר מכן כלפי שאר נשות העולם. אם גוף של מישהו אחר מעורר בכם פלצות, כדאי לבדוק איפה יושב הקושי עם הגוף שלכם. אם שיח של אישה מרגיש לכם "מתירני", יש לכם עכבות עם מיניות חופשייה ומדוברת. אם אדם נראה לכם בוטה וחד מדי, אתם כנראה מגבילים את עצמכם בביטוי העצמי. התשובה תמיד בפנים, אין אובייקטיביות או ניטרליות בעולם.
קראתי תשובות רבות ומפותלות מדוע זה לא ראוי ששמנה תתלבש כמו מיה, והן תמיד נשמעות מחופשות: "גם לרזות הלבוש הזה לא ראוי", "זה פשוט לא מתאים לגוף שלה", "זו גזרה שלא מתאימה למבנה", "זה לא מותאם ולא צנוע", "מי שנראית ככה צריכה לצפות לביקורת".
לא, זה הגוף שלה שלא מתאים לכם בעין, כי קיבלתם את כל הסיבות למה לא לסבול גוף שמן או למה גוף נשי צריך להיות מוסתר, מוצנע, מוקפד, אסוף ולא תופס מקום.
אם אותו לבוש היה מופיע על כל גוף רזה במיינסטרים, הדיון בכלל לא היה עולה. התמונה או המראה היו מידפדפים בתודעתכם כמו עוד עניין קז'ואלי, או שסתם הייתם מעריכים את הפיס של המעצב.
סביר שהייתם נשארים עם טענות על האומנות של הדמות, הדעות והעמדות שלה, מה אמרה או לא אמרה, עם מי נפגשה. כל דעה שלילית כלפי גופים ששוטפת את ראשכם היא לא יותר מהטיה חשיבתית. הביטו פנימה: מה היא באמת עמדה "אובייקטיבית", ומה היא עמדה מחופשת לעומקים אחרים ולא מוארים?
יש ערכים אוניברסליים של יופי, סימטריה וניקיון, אבל הם לעולם לא נקיים מהשפעות חברתיות, מתפיסות מעוותות ומהסללה תרבותית חזקה. הנה מעט מתפיסות ישנות שגרמו לנשים לגבש קוד אסתטי בלתי ניתן לשבירה: "צריך לטשטש את קווי המתאר שלי", "לא יכולה ללבוש בגדים צמודים/מכנסיים קצרים/חולצה ללא שרוולים/חולצת בטן/גופייה/שמלות מעל קו הברך/ביקיני/לבן/ צבעוני/קטיפה/פסים לרוחב/הדפסים/בודיקון".
View this post on Instagram
פעם אלו היו חוקי לחם בסטיילינג בתוך עולם אופנה שלא לקח בחשבון שום דבר חוץ מהירואין שיק, ואלו חוקים שעד היום רודפים נשים מול הארון. בעולם האופנה, גוף עם מאפיינים אחרים בכלל לא נחשב משהו שניתן לדבר עליו מקצועית, ופעם לא היו כאלו פריטים או אפשרויות הלבשה, למעט שקים שחורים. גם נישת השקים התפתחה בחנויות, מתוך הנחה שזה מה שהנשים צריכות או רוצות.
בהתאם לכך, נשים פשוט העלימו את עצמן: מהחיים שלהן, מהמרחב הציבורי, מהנאות פשוטות, מקידום מקצועי, מנוחות גופנית, מיחסים בין-אישיים מיטיביים. כי אם מוחקים אותי אין לי זכות קיום, ואני גם מכניסה את עצמי לתוך החוקיות הזאת.
אופנה וגוף הם מדיומים של פוליטיקה וכוח, והגיע הזמן להתרגל ולראות יותר ייצוגים מגוונים של גופים בכל המדיות, אלא אם נשאף להחליש נשים ונידבק בתחום האלימות הסימבולית.
דור האיקס בואכה מלניאלז נאחז בחוקים כאלו כמו בקרנות המזבח, ולפעמים זה לא "פשוט לא יפה", או "לא ראוי", אלא נוירון במוח שעשה קישור חזק מדי שאינו מרפה.
תודה מיה, שלא לבשת שק.
הכותבת היא אקטיביסטית דימוי גוף חיובי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו