רוצחת סדרתית בשם אלקסיה מקיימת יחסי מין עם מכונית ונכנסת להיריון - זו נקודת המוצא העלילתית של "טיטאן", סרטה המרתיע, הדוחה והבלתי אפשרי למחיקה מהמוח של ז'וליה דוקורנו ("נא").
כמו שאולי כבר ניחשתם, סרטה של דוקורנו, שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן (והיה לסרט השני בלבד בבימויה של אישה שזוכה לכבוד), אינו מיועד לכל אחד. הגיבורה שלו, כאמור, היא פסיכופטית נטולת רחמים, והוא גדוש לכל אורכו בסצנות קשות מאוד לצפייה שנועדו לגרום לכם לעצום את העיניים חזק ולשאול את עצמכם מה עשיתם שזה מגיע לכם.
עם זאת, אף על פי שדי שנאתי אותו תוך כדי שצפיתי בו, אי אפשר לבטל את "טיטאן" בכזאת קלות (ותאמינו לי שניסיתי). דוקורנו פשוט מוכשרת מדי. יש לה חוש סטייל מפותח וכמה רעיונות מגדריים מעניינים שאיתם היא משתעשעת, והפרובוקציה האלימה ונטולת ההיגיון הקונבנציונלי שהיא רקחה כאן שואבת את השראתה מקלאסיקות קיצוניות, כמו "קראש" של דיוויד קרוננברג ו"ראש מחק" של דיוויד לינץ'.
בתוך כך, גם לא ניתן להתעלם מתצוגות המשחק הפנומנליות שדוקורנו סוחטת משני השחקנים הראשיים שלה: אגאת רוסל שמגלמת את אלקסיה, וונסן לנדון שמגלם כבאי מזדקן שמפתח איתה קשר יוצא דופן בהמשכו של הסרט.
רוסל, שזהו תפקידה הקולנועי הראשון, נדרשת לעשות כאן כמה מעשים תובעניים במיוחד, והמראה הגופני שלה משתנה לחלוטין במהלך המסע המופרך והמופרע שדוקורנו מעבירה אותה. קשה להאמין שמדובר באותה שחקנית.
לנדון, מצידו, הוא הנשמה האבודה של הסרט. נוכחותו האבהית ומוכת היגון אחראית לרגעים הכי עדינים של "טיטאן", והחיבור שלו לאלקסיה, שהולך והופך באיטיות למשהו שניתן לקרוא לו "סיפור אהבה", הוא למעשה ליבו של העניין.
"טיטאן" לא הצחיק ולא ריגש אותי. לטעמי הוא עובד יותר ברמה האינטלקטואלית מאשר ברמה האמוציונלית, וכפי שציינתי, תוך כדי צפייה הוא בעיקר עורר בי שאט נפש וגרם לי לרצות שהוא ייגמר. אך בימים שלאחר מכן הוא לא הניח לי.
מצד אחד, יש מצב שהחבר'ה בקאן קצת נסחפו כשהעניקו לו את הפרס היוקרתי ביותר שיש לעולם הקולנוע האמנותי להציע. מצד שני, דוקורנו בהחלט יצרה סרט מסעיר, מסוכן ומשוגע על כל הראש שאותו לא תוכלו לשכוח לעולם, גם אם תרצו. קשה שלא להעריך את זה.
ציון: 7
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו