יום בריאות הנפש: "הייתי שם ונחשפתי לסיוט מפלצתי"

מתמודדי הנפש מתהלכים בינינו עם פצעים קשים אך לא נראים. הם נאבקים לחיות בכבוד, אך על פי רוב, הם ממשיכים לסבול בשקט יחסי. אלו אנחנו שצריכים להתבייש שאנחנו מתייחסים לכל החלשים כמו שקופים. היום (ראשון) מצוין בארץ ובעולם יום בריאות הנפש, ורובנו לא יודעים כמה המצב של נפגעי הנפש בישראל קריטי. 

במשך 12 שעות ישבתי בחדר מיון של בית חולים לבריאות הנפש במרכז הארץ עם קרוב משפחה אבוד. לידי ישבו זוג הורים של חיילת שניסתה להתאבד, לידה ישב ניצול שואה שדיבר עם הפרחים שבקיר ובאמצע הגיעו שוטרים עם עצור שהשתולל וקפץ מהקומה שלישית כשהוא בלי בגדים. כל האנשים הללו, האבודים, חיכו שעות לרופא אחד, כשהם סובלים ומתייסרים.

גם הרופא לא פתר את המצוקה, כי לא תמיד יש מיטות, ואם הם הצליחו לעלות על המיטה - הרופאים ימהרו לשחרר את פגועי הנפש לביתם, על אף שהם משוועים לטיפול מקיף.

וזה לא רק שם, בבתי החולים לבריאות הנפש. התופעות המוכרות כל כך למתמודדי נפש ולמשפחות שלהם נוכחות גם ברפואה בקהילה, בקופות החולים. איך תרגישו אם תצטרכו טיפול פסיכולוגי כדי לשמר את השפיות שלכם, את היכולת לחיות בקושי בבית עם הילדים, אבל תקבלו תשובה שיש רק תקן של משרה ורבע ל-40 מתמודדי נפש שמחכים לטיפול? כלומר, גם אם נמצאתם זכאים לטיפול פסיכולוגי, תיאלצו להמתין יותר שנתיים, בזמן שהמצב הנפשי שלכם ממשיך להתערער.

גם ענייני הביורוקרטיה מתישים. עבור רבים, רק המחשבה על התורים בביטוח לאומי, מילוי הטפסים וההוכחות, גורמת לא פעם לאנשים לוותר על זכויות שמגיעות להם מהמדינה. אני הייתי שם, עברתי עם פגוע נפש את כל הוועדות, את כל הערעורים, את ההתייעצות עם מומחים, עורכי דין וכדומה. זה היה סיוט מפלצתי שאנשים שלא מתמודדים עם בעיות - לא היו עומדים בו. איך המדינה מצפה שמתמודד הנפש, שלרוב הוא אבוד, יצלח לבדו את דרך הייסורים?

ואני שואל עד מתי? מה צריך עוד לקרות כדי שנבין שהאנשים הכי חלשים לא מסוגלים להילחם על פירורים, מתי כבר נבין שהחברה אינה בנויה רק מחזקים?

מחר כבר לא יהיה את מי שיעלה לסדר היום את מתמודדי הנפש. הם ימשיכו להיות שקופים, הם ימשיכו לנסות לשרוד, תוך שהחברה מתעלמת מהזעקות השקטות. אולי ניזכר בהם שוב כשיהיה אסון, כשילדה מסכנה בת 17 תירצח רק כי זרקנו אותה למקום שבו יש אנשים מנצלים.