תגידו את האמת, ככה בינינו: מה היינו עושים בלי אופיר מרציאנו? כמה זה היה מסתיים בלעדיו? אני מעריך משהו כמו 6:2.
סקוטלנד איננה נבחרת גדולה, ועדיין טובה מאיתנו. הם מהירים יותר, נחושים יותר, הם נזעקים להתקפה - לא הייתי אומר בהמוניהם, אבל כשהכדור היה בחצי המגרש הישראלי תמיד נמצאו 4-5 סקוטים ברחבת ה-16 שלנו ובסביבותיה. בעיקר, הם הרבה פחות רשלנים ויותר מדויקים מאיתנו במסירות במרכז המגרש. המסירות של השחקנים שלנו מחופפות, לא אחראיות, רשלניות, הן הופכות מיד למתקפות נגד.
טבלת הנתונים, כמו טבלאות בכלל, איננה משקרת. היו להם קרנות פי 10 מאשר לנו, הם בעטו לשער פי 3 מאיתנו, הם בעטו למסגרת פי 3 מאיתנו. זה קורה לעתים שהתוצאה מערימה על טבלת הנתונים: בניצחון המופלא 2:5 על אוסטריה בעטנו למסגרת בערך חמש בעיטות, רובן ככולן נכנסו לשער.
שחקני הנבחרת התאמצו, רצו, הם עשו כמיטב יכולתם. מיטב יכולתם זה לא מעט, מיטב יכולתם זה רחוק מלהספיק. נדמה לי שלמעט עופרי ארד ומנור סולומון שהיו מתחת לרמתם - כמעט כל השאר היו ברמתם. אבו-עביד היה הטוב בשחקני השדה שלנו, הוא תגלית מעודדת.
המאמן וילי רוטנשטיינר עלה עם הרכב חדשני, ניסיוני, במערך ההגנתי. הוא לא עשה זאת מתוך הרפתקנות, אלא מתוך מצוקה. מצוקת בלמים. אין היום בישראל אף בלם אחד טבעי, מנוסה, מוכח, ברמה לאומית. בטח שאין שלושה. לכן האלתור מתחייב. אומרים שהחילופים שלו היו מאוחרים מדי. ייתכן. אך אין לו בלמים חלופיים על הספסל.
הקהל הסקוטי שרק בוז נבזי בעת נגינת ההמנון. גם, אך לא רק, בגין זה כל כך רציתי שננצח אותם. הם גם זרקו חפצים על מואנס דאבור לאחר שהבקיע שער. מסכן דאבור, מקללים אותו כאן ומשליכים עליו חפצים שם.
גם לו היינו מנצחים את סקוטלנד וגם לו היינו עולים לפלייאוף - ספק רב אם היינו מגיעים למונדיאל. כמה מילים על אופי ספורטיבי ואופי לאומי: לנבחרת ישראל, כמו למדינת ישראל, יש כוח מחץ אך הרבה פחות כוח עמידה. יכולת לייצר התקפות מתפרצות ופחות יכולת עמידה הגנתית לאורך זמן. אין לנו ארץ אחרת, אין לנו נבחרת אחרת. נמשיך לאהוד אותה כפי שהיא.