הר בית מקדשנו כעת: קריאות ''חייבר חייבר יא יאהוד'' מצד הפורעים הערבים  

פורעים רבים הסתערו על ביתו של אליעזר דן סלונים, שהיה מנהל בנק אפ"ק וחבר מועצת עירית חברון. יהודים רבים נמלטו לביתו בתקווה למצוא בו מקלט. סלונים, שהיה מצויד באקדח לא ירה בפורעים, אלא זעק אליהם לשלום בניסיון להרגיע את הרוחות. גרודז'ינסקי סיפר מאוחר יותר על מה שהתרחש בבית:

כולנו רצנו לחזק את הדלת והסתובבנו בחדרים כמשוגעים... צווחת הנשים ויללת התינוקות מילאו את חלל הבית... העמדנו תיבות ושולחנות...אבל בראותנו שהמתנפלים שברו את הדלת בגרזנים...עזבנו את הדלת והתחלנו לברוח מחדר לחדר, אבל בכל חדר השיגנו ברד אבנים ... בהיכנסי לאחד החדרים ראיתי את אמי עומדת על יד החלון וצועקת 'הצילו'. הצצתי דרך החלון וראיתי המון ערבים פרוע צוחק וזורק אבנים... תפסתי את אמא והכנסתיה מאחורי ארון הספרים...הכנסתי לשם עוד עלמה אחת וילד בן 12 ואחד מבחורי הישיבה, ולבסוף נכנסתי גם אני לשם ... נחנקים ישבנו אחד על השני ושמענו את קול הערבים שהתפרצו לחדר, את קול שירתם שהתערב עם זעקות המוכים ואנחותיהם. כעבור עשרה רגעים השתררה דממה...נשמעו יריות חזקות, כנראה מצד המשטרה".

— 

הפורעים ריסקו את ראשו של אליעזר דן סלונים במוט ברזל, ולאחר מכן רצחו את היהודים בבית תוך כדי עינויים. מלבד רעייתו ובנו של סלונים נרצח גם חותנו - הרב אברהם יעקב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב ואשתו. ניצל רק בנו הקטן, שלמה, בן השנה, אשר שכב פצוע מתחת לגוויות בני משפחתו. מנהל בית ספר "תל נורדוי" בתל אביב, הסופר חיים אליעזר דובניקוב ואשתו, שבאו עם ילדיהם לחופשה בחברון, נרצחו בעינויים. ילדיהם, בן שמונה ובת שתים עשרה, הסתתרו בארון סמוך, ושמעו לידם את רצח הוריהם. זעקות אימה מלאו את הרחובות, ודם ונוצות כיסו אותם. האופה נח אימרמן נשרף למוות, כשהרוצחים הכניסוהו בכח לתוך תנור האפיה.

ליד בית הדסה התאסף המון גדול שתקף את בתי היהודים. קפראטה הורה לירות בהם וירה בהם בעצמו. כמה מהפורעים נפגעו מהיריות וההמון החל להתפזר. לאחר מכן דהר אל רחוב היהודים, שם גילה שהפורעים חדרו למקום, למרות שהציב קודם לכן כמה מאנשיו כדי למנוע את כניסתם. לטענתו, ירה והפיל שניים מהפורעים. הוא שמע צעקה מאחד הבתים. כך תיאר את מה שראה כשנכנס: "ערבי מניף חרב על תינוק, במטרה לערוף את ראשו. הוא כבר הכה אותו פעם אחת ועמד להכותו שוב...יריתי בו במפשעה. מאחוריו הייתה אשה יהודיה, מרוחה בדם, ואתה גבר, השוטר עיסא שריף מיפו, בבגדים אזרחיים. הוא עמד מעל האשה ובידו פגיון. בראותו אותי עזב אותה, ברח לחדר אחר וקרא 'כבודו, אני שוטר'. האיש הזה מת אחר כך: יריתי בו."

את הרב מאיר שמואל קסטל (68), הרב צבי דרבקין (70) ועוד 5 בחורים נוספים - סירסו. את יצחק אבושדיד ודובניקוב חנקו בחבל. את יצחק אבו חנה (70) קשרו אל הדלת והתעללו בו עד שמת. את מנחם סגל בן השנתיים מלקו בערפו. ידיים ואצבעות נקטעו, אולי כדי לגזול צמידים וטבעות. חנויות ובתי כנסת נבזזו והועלו באש. היו אנשים שניצלו מפני ששכבו מתחת לגופות והעמידו פני מתים. לקראת השעה 10:30 בבוקר, פסקו הפרעות בחברון והכפריים חזרו לבתיהם. היהודים ששרדו החלו לצאת ממחבואיהם, המומים מגודל הזוועה. הם הצטוו על ידי הבריטים להתאסף בבית המשטרה. למקום זה הובאו גם הפצועים, אך לא הייתה כמעט כל אפשרות להעניק להם טיפול רפואי, לאחר שהמרפאה ב"בית הדסה" הושמדה כליל.