המדינה מערערת על החלטת השופטת להתיר תפילה שקטה בהר הבית  

בערר שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי מרחב דוד של משטרת ישראל, טוענת המדינה כי יש לדחות את הערר שהגיש ליפו, ולא לאפשר לו להתפלל, תפילות שקטות בהר, כפי שאישרה השופטת. המדינה מצביעה על סתירה לכאורה בעמדת השופטת, כאשר מצד אחד היא כתבה שאין בתפילה השקטה של ליפו כדי לעבור על הוראות המשטרה, ומצד שני ציינה, כי "ברור מדוע חוששת המדינה ומדוע הורתה על הרחקתו של ליפו מההר".

באשר לקביעתה של השופטת כי המדינה אינה חולקת על כך שליפו מתפלל על בסיס יומיומי בהר, וכי אין בפעילות זו כשלעצמה כדי לעבור על הוראות המשטרה, טוענת המדינה, כי לא כך טענה בבית משפט השלום, וכי בדיון בשלום הודגשה התנהגותו 'המחפירה' של ליפו על 'ההשלכות הנובעות ממעשיו'. לטענת המשטרה, ליפו לא עמד בקרן זוית כשלידו חבר או שניים בעת שהתפלל, אלא עמד בסמוך לכיפות הסלע, 'מקום שהפך לנקודת חיכוך בין מבקרים יהודים לנציגי הוואקף בעת האחרונה, על רקע הפרת כללי הביקור ובהם תפילות שמקיימים מבקרים יהודים", וכן, כי "בקרבת ליפו עמד קהל רב וכי הוא נמנה על קבוצה המונה מעל 50 מבקרים, וכי אין המדובר בחבר או שניים", כקביעת בית משפט השלום.

קריאה למהומות על הר הבית בעקבות פסיקת משפט השלום

להשקפת המדינה, "תפילתו של ליפו עלולה הייתה להתדרדר לכדי אירוע חמור שהשפעתו חורגת מגזרת הר הבית".

במישור העקרוני יותר מצטטת המדינה מפסק הדין של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, שנדרש לא אחת לדיון ברצונם של יהודים להתפלל בהר הבית וקבע, כי "לשם שמירת הסדר הציבורי וכדי לאפשר ליהודים לעלות להר הבית, אין חוסר סבירות בעמדה העקרונית (ככל שהיא נסמכת על בחינה עדכנית של המצב), שאין לאפשר למבקרים להיכנס להר הבית ולהתפלל בו בכל עת שיחפצו בכך, מחמת חשש לפגיעה בסדר הציבורי באו בשלום הציבור". עוד מציינת המדינה כי בג"ץ קבע ש"מדובר בנושא המצוי בליבת שיקול הדעת של הרשות המבצעת בענייני מדיניות פנים, חוץ ובטחון, אשר בית המשפט ימעט, אם בכלל, להתערב בהן".

בג"ץ, טוענת עוד המדינה, "עמד לא פעם על נפיצותו ורגישותו של הר הבית כמקום יחיד ומיוחד שנוכח מרכזיותו וחשיבותו , הסכנה הנובעת מהתלקחות האלימות במקום, אינה בגדר סכנה מקומית בלבד, והיא עלולה להוביל להתלקחות שאופייה יסכן את הבטחון גם מחוץ לגבולות המדינה והאזור. כמו כן עמד בג"ץ על ההשפעה שיש למתרחש בהר הבית על שיקולים מדיניים ועל יחסי החוץ של המדינה. בהתחשב באלה, נקבע כי הר הבית מהווה מקום בעל רגישות ייחודית ויוצאת דופן ולפיכך השמירה על הסדר הציבור בו מחייבת זהירות מירבית".

המדינה מבקש מבית המשפט המחוזי לעכב את קבלת הערר על ידי ליפו, וכן מצהירה כי תגיש למדינה חומר חסוי, במהלך הדיון ובמעמד צד אחד.

בינתיים עד שידון ערעור המדינה על החלטת בית משפט השלום בירושלים, כבר נרשמה מחאה בינלאומית על החלטת השופטת מצד תורכיה ומצרים.

התורכים הודיעו כי קיום תפילות יהודים בהר, כפי שאישרה השופטת עלולה "לעודד חוגים קנאיים שמנסים לשחוק את הסטטוס-קוו במסגד אל-אקצא ולגרום למתחים חדשים. הם קראו לקהילה הבינלאומית "להתנגד נחרצות להחלטה השגויה, הבלתי חוקית והמסוכנת הזאת, וכן את כל הפרובוקציות נגד מסגד אל-אקצא".

במקביל, הודיע משרד החוץ המצרי, כי "מדובר בהפרה של קדושת מסגד אל-אקצא, מקום תפילה מוסלמי בלבד. מצרים גינתה את ההחלטה והדגישה את הצורך לכבד את מעמדה ההיסטורי והחוקי של ירושלים, וכן את אתריה הקדושים למוסלמים ולנוצרים, בהתאם להחלטות הלגיטימיות הבינלאומיות של האו"ם ושל אונסק"ו".

משרד החוץ המצרי הביע את דאגתו 'העמוקה מן ההשלכות שינבעו מהחלטת בית המשפט הישראלי על הביטחון ועל היציבות האזוריים. הוא קרא לממשלת ישראל לא לנקוט באמצעים שהתקבלו בהחלטה אשר מנוגדת לסטאטוס-קוו במסגד אל-אקצא".

השינוי שאיפשר תפילות יהודים שקטות בהר, החל בתקופתו של גלעד ארדן כשר לבטחון פנים, כאשר בהדרגה גדל מספר המבקרים היהודים בהר מכ-5000 בשנה לכ-37 אלף בשנה. בתקופתו של ארדן איפשרה המשטרה, וכך עד היום ליהודים להתפלל תפילות שקטות בצד המזרחי של הר הבית, ללא סממנים חיצוניים, כמו סידור, תפילין או טלית. הדברים פורסמו באותם ימים לראשונה ע"י נדב שרגאי בעתון ישראל היום ובאתר 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה'