במשך כל חייה היתה סימונה גורן אתלטית, חולת ספורט אמיתית. כזאת שטובה בהכל - בטניס שולחן, בקרוספיט, ברולרבליידס, בכדורסל או סתם באימון אינטנסיבי בחדר הכושר. שום דבר, עד לפני ארבע שנים, לא הכין אותה ליום שבו תהיה בגיל 39 חלק מרביעיית החותרים האולימפית של ישראל, שתתחרה במשחקים הפראלימפיים בטוקיו. סימונה וחבריה, יחד עם 11 נבחרות נוספות, יגמאו שני ק"מ וינסו לעשות זאת הכי מהר שאפשר כדי לעלות למקצה הגמר, שממנו ייצאו גם המדליות.
"לא הכרתי, לא שמעתי, אפילו לא קישרתי בין ספורט תחרותי לאפשרות שאשתתף כחותרת במסגרת ספורט נכים", היא אומרת כשאנחנו נפגשים במרכז דניאל לחתירה, שבו היא מתאמנת, על גדות נחל הירקון בצפון ת"א. היא היתה לקוית ראייה, מה שלא מנע ממנה לעשות שלושה מרתונים - בת"א, באמסטרדם ובמסלול החדש בים המלח. הזמן שלה עומד על שלוש שעות וחצי, מה שהביא אותה גם לזכייה באליפות ישראל ללקויי ראייה. ואז פגשה אותה לימור גולדברג מהתאחדות ספורט הנכים, והציעה לה להצטרף לספורט הפראלימפי, כחותרת. באינסטינקט המהיר שלה, סימונה סירבה: "חשבתי לעצמי שזה לא מתאים לי", היא נזכרת, "אחרי כל השנים, להיכנס בגיל 35 לענף חדש ולהתחיל מההתחלה? לא התאים. מעבר לזה שאני אחת שצריכה קרקע יציבה, לא מים. סירבתי".
בינתיים היא עברה מריצות ארוכות לקצרות, ובאחת מאלה ל־1,500 מטרים, היא נפצעה: "המעבר הזה משנה את הקצב ואת העצימות, וזה גם הגדיל את טווח הפציעות. סבלתי משבר מאמץ, ובתור ספורטאית היה לי קשה לשבת בבית ארבעה חודשים ללא מעש. ואז עלה שוב עניין החתירה, ואמרתי שאולי שווה לבדוק את זה. ניסיתי, בהתחלה פעמיים בשבוע".
אולי העובדה שאיש לא לחץ עליה אפשרה לה היכרות נוחה ונעימה עם הענף. בכל מקרה לא היה לה משהו אחר לעשות, אבל לקח לה זמן להתאהב בעיסוק החדש: "מה שמשך אותי זו התחרותיות. הגעתי בפברואר חדשה, ובמאי כבר הייתי בתחרות באיטליה. הייתי בוסר, אבל למדתי את הטכניקה. בזכות הניסיון הספורטיבי שלי, הקליטה וההבנה של מה שצריך לעשות היתה מהירה. היה חשוב בעיקר לקלוט טכניקה של עבודה עם רביעיית חותרים. הקצב, הסגנון, הנשימות. בהתחלה החזיקו אותי להישאר בזה, ובסוף זה התחבר".
בהתחלה היו בצוות שישה חותרים, עד שהתגבשה רביעייה סופית. בצוות גם אחיה קליין, שהתעוור מפצצה בזמן לחימה במנהרות בעזה, ברק חצור, שהתהפך בשירותו הצבאי עם ג'יפ, ומיכל פיינבלט, בעבר ג'ודאית ללא מוגבלות, שנפצעה בכתפה ונאלצה לעבור לספורט הפראלימפי. בסירה יושבת גם מרלינה מילר, ההגאית שמחזיקה בנתוני התחרות, המהירות והמרחק. התחרות מוגדרת חתירה אקדמית, כשהמקור נלקח ממאבקי הדמים בין אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'.
בתחרויות החתירה בטוקיו יש מקצים ליחידים, זוגות, רביעייה ושמינייה. לישראל יש שני מתחרים יחידנים - מורן סמואל ושמוליק דניאל - ואת הרביעייה של סימונה, שהשיגה את הקריטריון האולימפי באליפות העולם ב־2019 באוסטריה, שם סיימה החבורה במקום השישי. דחיית המשחקים בשנה ביאסה אותה: "התכוננו לטוקיו עם הרבה אנרגיות ונצמדנו לתוכנית אימונים. מבחינת התארגנות, הזמנו כרטיסי טיסה עם חדרים בטוקיו, כולל בעלי והבנות. הכל כבר היה מסודר - עד שהכל נעצר".
מי שמנהל את האופרציה הזאת, וייצא איתם לטוקיו, הוא ראובן מגנאג'י בן ה־49, חותר מדופלם בפני עצמו שהשתתף בשלוש אולימפיאדות (בייג'ין, לונדון וריו), בזוגי וברביעייה. ב־2002 מגנאג'י נפצע קשה ברגלו מירי מחבלים, במהלך מבצע חומת מגן במחנה הפליטים ג'נין. במהלך אותו קרב, לאחר שנפצע, הוא חיכה לפינוי. בשלב מסוים הלחימה הסלימה והסתבכה, והפינוי התעכב. כששמע את המחבלים מתקרבים לאזור המסתור שלו - שלף רימון מהאפוד שלו, והמתין. כשהתרחקו, בכוחותיו האחרונים החזיר את הנצרה בעזרת שיניו, והמתין עוד שעה שלמה עד שחולץ.
אפילו לכלבה קוראים טוקיו
גורן בת 39, נשואה לגיא ואמא לליאל (10), נויה (7) ושירז (3). לאחרונה אימצו הזוג כלבה וקראו לה "טוקיו", לכבוד האירוע המתקרב. בגיל 8 עלתה מאוקראינה, ומשפחתה התיישבה ברמלה. היא עשתה תואר ראשון ושני בתזונה, וכיום היא דיאטנית קלינית שעובדת כתזונאית בכירה במדיקס. היא גדלה עם אמא לקויית ראייה שסבלה מתסמונת RP, שגורמת לאיבוד הראייה בהדרגה, ובמקרים רבים לעיוורון מלא, כמו במקרה של האם. סימונה מספרת: "בגיל 27 לא התעניינתי כל כך אם המחלה של אמא שלי תשפיע גם עלי. לא הכרתי מישהו אחר במשפחה שלי שהיה לו את זה, וגם עשיתי בדיקה ולא ראו שום דבר חריג". יום אחד, אחרי שסבלה משעורה בעין, הלכה לרופאה. הרופאה היתה בטוחה בתסמינים שראתה, ושלחה אותה להיבדק. התוצאה היתה ברורה: לסימונה יש RP, שעברה גנטית מאמא שלה.
בעקבות האבחנה חוותה גורן משבר לא פשוט בכלל. "חוויתי את זה דרך אמא שלי וההידרדרות שלה", היא נזכרת, "עבר לי בראש שמסלול החיים שלי הולך להיות כמו שלה, וממש לא רציתי בזה. אמא שלי נסגרה, לא רצתה כלב נחייה והצטמצמה מאוד בחייה".
האבחון הקשה מצא אותה כשהיא עדיין רווקה, והשבוע היא צחקה במהלך הראיון כשאמרה שהצליחה "לתפוס" את בעלה גיא בזמן. על המחלה היא אומרת: "הקטע פה הוא שאין ל־RP מתווה ברור, ואנשים במחלה חווים אותה בצורה שונה. יש כאלה בעיוורון מהיר, וכאלה בתהליך מתמשך. יש כאלה שנשארים עם שרידי ראייה".
מה שמשותף לכולם הוא שלאורך הזמן שדה הראייה הולך ומצטמצם, מאבדים את ראיית הלילה, והראייה היא ממש כמו הצצה דרך קשית או צינורית. כשאני מסתכל על סימונה במהלך הראיון, לא רואים בעיניה סימן שמסגיר את מחלתה. כשראשה מופנה כלפיי היא רואה אותי היטב, אבל לא תראה את מי שיושב לידי. שדה הראייה שלה מכסה היום 20 אחוזים, ורק אחרי עשור יש אבחנות גנטיות. כרגע, חוץ מלהשתתף במחקרים, אין הרבה מה לעשות.
"בניגוד לעיוורון מיידי, במצב שלי יש סוג של הכנה לזה, הכנה מנטלית לזה שאתעוור לגמרי או שאשאר שרידת ראייה", היא אומרת, "זה נותן מוטיבציה לחיות את הרגע, פחות לדחות דברים. אני מרגישה שאני מגשימה את עצמי דרך הספורט הכי הישגי שיש. אני חיה ומנסה לנצל כל זמן איכות עם הבנות שלי, מה שאולי לא אוכל לעשות בהמשך. למשל לבריכה אני לא ממש יכולה ללכת איתן, כי גם אם אני צמודה לאחת הבנות - השנייה יוצאת מטווח הראייה שלי. זה מלחיץ".
ומה הבנות שלך אומרות על המגבלה שלך?
"הן נולדו לתוך זה, וזה מדובר. הן מחזיקות לי את היד בחושך, אבל המשבר האמיתי היה כשלקחו לי את רישיון הנהיגה. היה מצב שירד ילד לכביש ולא ראיתי אותו, וזה היה ממש מסוכן. קיבלתי תעודת עיוור, וחלק מהעצמאות שלי נלקח ממני".
המגבלות הפיזיות, ומצד שני הרצון להישאר קרוב לפארק ולירקון, הביאו להחלטה משפחתית על מגורים בשכונת הדר יוסף. אצטדיון האתלטיקה, המדיקס שבו היא עובדת - כולם פשוט נמצאים מעבר לכביש. היה חשוב לסימונה ולגיא לגור בשכונה עם מתנ"ס, בתי ספר וחוגים קרובים, נגישים ורלוונטיים לעיסוק של כולם. בעיות הראייה שלה מבחינת חתירה הן מינוריות ביחס לחותרים עם מגבלות פיזיות אחרות, כמו שיתוק גפיים תחתונות למשל. בסירה, לכל חותר יש משוט אחד, ומה שחשוב זה לשמור על איזון ועל תיאום מושלם בתוך הצוות, כדי שהסירה לא תתהפך.
אימונים מפרכים בשיא החום, במכוון
לקראת טוקיו עשתה הקבוצה מחנה אימונים בכנרת, בשעות שיא החום, וניסו להגיע לתנאים הכי דומים לאלה ששוררים כעת בטוקיו. ברמה האופטימלית, סימונה מדברת על רוח הפנים שתדחוף אותם. בנוגע לסיכויים, הבריטים הם הטובים ביותר. אחריהם יש את האמריקנים, הקנדים, האוסטרלים, הברזילאים, הצרפתים, האוקראינים ואת האיטלקים, שאיתם אפשר להתמודד. המאמן/מנהל ראובן מגנאג'י אומר שלהבדיל מהתעמלות אמנותית, שזה ספורט שמוכרע על ידי שופטים, החתירה הוא מקצוע מדיד, ובסוף הנתונים הפיזיולוגים המוכרים של הספורטאים זה מה שיש - ואיתם ייצאו לקרב. איתם הם ירגישו את הסירה, את המים ואת המשוט. המשימה הגדולה היא להשיג מקום בגמר, שבו יתחרו שש נבחרות.
יש לה עוד הרבה חלומות להגשים, להתמקצע בעבודה ולהיות ספורטאית ברמות הכי גבוהות שיש, גם בפריז 2024. לטוקיו היא יצאה השבוע אחרי אופרציה לא פשוטה עם הבנות. פרידה, מטפלת א', מטפלת ב', סבא וסבתא, וכמובן גיא, שמקבל אותם בסוף היום, מבשל ומשמש דוג ווקר.
כמו שראינו אצל ארטיום דולגופיאט ולינוי אשרם, הספורטאים הגדולים לא יכולים להתקיים ללא ספונסר, ומי שתומכת בסימונה היא חברת כתר פלסטיק: "התחלתי מזה שבאתי לספורט כבוגרת, נשואה עם ילדים ועבודה מסודרת, והספורט האינטנסיבי גרם לי ללכת לאיבוד בהתנהלות. בכתר לא מצמצו לרגע, והם נותנים לי כל מה שאני צריכה כדי להיות ספורטאית ברמה הגבוהה ביותר. ספורטאי הישגי לא יכול להגיע לזה בלי תמיכה כזאת. הם עמוק בתוך הלב שלי".
מה ההרגשה?
"אני מסתכלת על היום, ורק אחר כך קדימה. להיות הכי טובה וליהנות מהחיים. כל השאר פחות צפוי".
אודי שגיא ויפתח סחר, מנכ"לים משותפים 'כתר': "יותר משנתיים ש'כתר' מלווה ותומכת בסימונה גורן, יחד עם קבוצת ספורטאיות פראלימפיות נוספות מעוררות השראה, מתוך החשיבות הרבה שאנו רואים בתרומה לקהילה ועשייה משנת מציאות למען האחר. ערכים כמו מצוינות, כבוד הדדי ועבודת צוות, שחקוקים בחזון הארגוני שלנו, מזוקקים בספורט בכלל ובספורט פראלימפי במיוחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו