אתי פלג־כהן הגיעה בשבת האחרונה ממילאנו לעיר פאביה שבצפון איטליה, שם שוהה הנכד שלה, איתן בירן בן ה־6, היחיד ששרד את אסון הרכבל באיטליה לפני שלושה חודשים. באסון איבדה אתי את בתה טל, אמו של איתן; את בעלה של טל, עמית; את הנכד הפעוט, טום בן השנתיים; את אביה איזי; ואת אשתו השנייה ברברה.
בית משפט בטורינו העניק את המשמורת על איתן לאיה בירן, אחותו של עמית, עד גיל 18. אחרי קרבות משפטיים נקבע בהסדרי הראייה כי הסבתא אתי תוכל להיפגש עם הילד במשך שעתיים וחצי, שלוש פעמים בשבוע.
אתי ידעה שהמפגש יהיה טעון מהרגיל. שלושה ימים לפני כן כינסו ילדיה גיא, גלי ואביב מסיבת עיתונאים בישראל, והעלו טענות קשות נגד הדודה איה. הם טענו שהיא פועלת לכאורה להרחיק את איתן ממשפחת אמו, תיארו אותו כבן ערובה, וציינו שהיא רשמה אותו ללימודים בבית ספר קתולי.
"ביקשתי מאיה לאפשר לי לטייל עם איתן בחוץ, כרגיל, כדי שבזמן שהוקצב לי אוכל להיות איתו לבד", מספרת אתי בראיון ראשון מאז האסון. "היא סירבה, אולי בגלל המאבק שלנו נגדה, וביקשה שנהיה בתוך הבית. אני מעריכה שהיא רצתה להשגיח עלינו.
"בזמן שישבתי בסלון, ראיתי שעל הטלוויזיה מונחת מצלמת וידיאו שמתעדת אותנו. התעלמתי, למרות שלדעתי מגיעה לנו פרטיות. ישבתי על הרצפה עם איתן ושיחקנו קלפים. כשהוא ניצח אותי, הוא אמר: 'גם את אבא תמיד ניצחתי'. התכווצתי מכאב. מאז האסון הוא כמעט לא דיבר על הוריו.
"כשנגמר לנו הזמן, היה לו מבט עצוב. הוא שאל מתי אבוא שוב, ולא ידעתי מה לענות לו, כי איה הודיעה לי יום לפני כן שזה הביקור האחרון שלי. יצאתי עם דמעות בעיניים. ביום ראשון היא חזרה בה מהאיסור, אחרי שעורכי הדין שלנו ושלה שוחחו".
הטרגדיה המחרידה, שטלטלה את המדינה ומחקה שלושה דורות ממשפחתה של אתי, לא הצליחה לאחד בין המשפחות המרוסקות של טל פלג ועמית בירן. תהום עמוקה נפערה בין הצדדים סביב מקום גידולו של איתן, שחגג בחודש שעבר יום הולדת 6. משפחתו של עמית מעוניינת שהילד יישאר באיטליה, מקום מגוריו בשנים האחרונות, ואילו משפחתה של טל סבורה שהוא צריך לגדול בישראל, מאחר שזו צוואתם הרוחנית של הוריו.
כעת נאבקים אתי וילדיה בשני מישורים משפטיים. הם יגישו בקרוב בקשה חדשה לאפוטרופסות עליו בבית משפט לנוער באיטליה, ואף הגישו תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בישראל כדי לאפשר לגלי, אחותה של טל, לאמץ את איתן כחוק.
"המקום שלו הוא בישראל", אומרת אתי נחרצות. "טל ועמית הודיעו שיחזרו בשנה הבאה לארץ, ואפילו רכשו דירה ברמת השרון. למה אני צריכה ללכת להתחנן לבתי משפט באיטליה כדי לחבק את הנכד היחיד שלי? שיהיה ברור, לא מדובר בסכסוך שלנו מול משפחת בירן, אלא בהבאתו של איתן לישראל, למקום שבו רצו הוריו שיגדל".
"אהבה מטורפת"
אסון הרכבל התרחש ב־23 במאי על פסגת הר מוטרונה שמעל אגם מג'ורה. האתר התיירותי היה מושבת במשך תקופה ארוכה בגלל הקורונה, ונפתח באפריל. לקראת הצהריים נכנסו לקרון האדום 15 אנשים, ובהם טל (27), עמית (30), איתן, טום (2), איזי כהן (81) וברברה קונינסקי־כהן (71).
כעבור 20 דקות של טיפוס איטי הם הגיעו לפסגה, והקרון התקרב לתחנה הסופית. לפני שהדלתות נפתחו נקרע הכבל המושך את הרכבל, והוא הידרדר חזרה במהירות גבוהה, עד שהגיע לעמוד נשיאת הכבלים. שם התנדנד כמה שניות וצנח לקרקע מגובה של כ־40 מטר. כוחות ההצלה היו בטוחים שאף אחד לא שרד, והופתעו לגלות את איתן בחיים, למרות שנפגע באורח קשה בראשו ובגפיו. מדינה שלמה עקבה בנשימה עצורה אחר מצבו של איתן, שהועבר לבית החולים בטורינו, ושם התאושש באופן מופלא בתוך ימים אחדים.
מחקירת המשטרה באיטליה עלה כי מפעילי האתר שכחו להוציא מבלם הרכבל רכיב מסוים, ולכן הוא לא פעל. שלושה חשודים נעצרו בחשד לגרימת מוות ברשלנות: בעל החברה שהפעילה את הרכבל, מנהל העסקים של האתר והמהנדס. הם שוחררו ממעצרם לאחר ארבעה ימים, וטרם הוגשו נגדם כתבי אישום.
מאז תחילת יוני, עם סיום ימי האבל על בני משפחתה, נמצאת אתי (57) על קו איטליה־ישראל. היא לא עובדת כרגע בעסק הפרטי שלה, מתאמת מימון בין יזמי נדל"ן לבנקים, ומקפידה להיות עם איתן בכל רגע אפשרי.
בימים אלה היא שוהה במילאנו עם בתה אביב. השיחות איתה מתקיימות בשעות לילה מאוחרות, ומצב רוחה מושפע הן מדיוני המשמורת באיטליה והן מהפגישות המרגשות עם הנכד, שעד השבוע התנייד רק בכיסא גלגלים, ועכשיו החל לצעוד עם הליכון. מדי פעם היא מפסיקה את הראיון, ופורשת הצידה כדי למחות את דמעותיה.
חיוך קטן עולה על פניה המיוסרות כשהיא מדברת על ארבעת ילדיה, שאותם הביאה לעולם עם שמוליק (58), שממנו התגרשה. גיא (32) הוא מנהל תיקי לקוחות באל על; גלי (29) היא כלכלנית העובדת במשרד שמאות פרטי; טל היתה סטודנטית לפסיכולוגיה באיטליה ובעלת עסק לאפייה; ואביב (22) היא יועצת משכנתאות, ובקרוב תתחיל לימודי משפטים וכלכלה.
ב־2016 נישאה אתי בשנית לכריס קמרר (54), יהודי אמריקני ששירת במארינס ונפצע באפגניסטן, שאותו הכירה בטיול באלסקה. הם מתגוררים ברמת אביב.
"טל היתה מיוחדת כבר כתינוקת", היא מספרת. "תמונות שלה פורסמו בעיתונים בגלל שהיתה מאוד יפה. היא היתה משתרכת בהערצה אחרי אחותה גלי, שגדולה ממנה בשנתיים. כשבגרה למדה בתיכון אליאנס במגמת כלכלה ופסיכולוגיה.
"בסיום הלימודים, ביוני 2012, טל ראתה תמונה של עמית באתר היכרויות ושלחה לו הודעה. הוא שירת אז בצה"ל כשוטר שח"ם. זו היתה אהבה מטורפת. עד הגיוס שלה בנובמבר היה קשה להפריד ביניהם, ואז הוא השתחרר ויצא לטיול אחרי צבא בניו זילנד. הוא תכנן להיות שם חצי שנה, אבל חזר אחרי חודש כי התגעגע אליה".
אתי שולפת את הנייד ומחפשת באלבום התמונות. "את רואה", היא מקרבת את הטלפון למצלמת הרשת, "הנה סלפי שהוא צילם בחוף בניו זילנד, אחרי שכתב על החול 'אני אוהב אותך טל'. כשחזר לארץ, הוא עבר לגור אצלנו ברמת אביב. עם הזמן הצטרפו גם רון, היום בעלה של גלי, וירין, החבר של אביב. אמרתי תמיד שיש לי שבעה ילדים. היינו בלתי נפרדים, ובילינו יחד בחופשות בחו"ל ובארץ".
טל שירתה בקריה בתל אביב כצפ"טית (מפעילת תקשורת נתונים והצפנה), וחזרה הביתה מדי יום. "חודש לפני השחרור, היא נכנסה אלי לחדר השינה, התיישבה על המיטה במבט רציני, ואמרה שיש לה משהו חשוב לספר לי. הסתכלתי עליה ואמרתי: 'את בהיריון'. היא חייכה. אמרה שהיא לא רוצה לעבור הפלה.
"הבטחתי לעזור לה בכל מה שתצטרך. רציתי שתלך עם הלב שלה. האחים שלה היו בהתחלה בהלם, אבל טל התלהבה מהרעיון שתהפוך לאמא, וסחפה גם אותם. היא השתחררה מצה"ל, עברה קורס, והתחילה לעבוד כיועצת השקעות.
"עמית קיבל את ההיריון בבגרות. הוא עבד כברמן, ותכנן ללמוד רפואה באיטליה. הם התחתנו מייד, והמשיכו להתגורר אצלי.
"איתן נולד ביולי 2015. כשהיה בן חודש וחצי, הם טסו לפאביה, שם התחיל עמית ללמוד רפואה, בעקבות אחותו שלמדה שם רפואה ונשארה לגור שם. זו היתה הפעם הראשונה שטל עזבה את הבית. היינו מדברות כל יום, ופעם בחודשיים־שלושה הייתי טסה אליה".
במקביל ללימודיו, עבד עמית כמאבטח בבית ספר יהודי במילאנו, מרחק שעה נסיעה מפאביה. טל פתחה עסק קטן לאפיית חלות ולחמניות, שבו מכרה גם חומוס, שקשוקה ופלאפל. את השליחויות לבתים עשתה בעצמה, על אופניה. היא עבדה גם בחברה ישראלית המארגנת סיורים באיטליה, והכינה את רשימות התיירים. במהלך ההיריון עם טום, החלה לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה בישראל. היא היתה אמורה לקבל את התואר בעוד כשנה.
"הערצתי את ההתמדה שלה", אתי מוחה את דמעותיה. "היא הגיעה למבחנים בקונסוליה הישראלית ברומא, מרחק ארבע שעות נסיעה ברכבת, וטומי הקטן תמיד היה איתה. ידעתי שלא קל לה, אבל היא הלכה אחרי בעלה בלב שלם. לפני שלוש שנים ההורים של עמית עברו לגור לא רחוק מהם ומאחותו של עמית.
"לא היה לטל קל עם המשפחה שלו. אני יודעת שהיא התעמתה עם אחד מבני המשפחה שלו, כי הרגישה שמזלזלים במשפחה שלנו. אין לי מושג למה. אולי בגלל שאנחנו ספרדים, אולי כי לא הסתרתי את הדעות הפוליטיות שלי, שהן ימניות. היא לא סיפרה לי הכל, כדי שלא אתרגז. רק עם גלי היא דיברה בפתיחות".
"הרגליים שלי כשלו"
קולה של אתי נשנק כשהיא מנסה לשחזר את הימים האחרונים שלפני האסון. שוב היא קמה ממקומה, יוצאת מטווח המצלמה, ובכי חרישי נשמע ברקע. לאחר כמה שניות היא חוזרת. "זה בסדר שאכנה אותך 'טלי'? קשה לי לפנות לאדם אחר בשם טל", היא מבקשת בשקט. "לפעמים, אחרי הביקור אצל איתן, אני עוברת ליד הדירה שבה גרו טל ועמית, אבל לא נכנסת פנימה. מאז האסון לא ראיתי את החפצים של הבת שלי או את הצעצועים של טומי. הכל שייך עכשיו לאיתן, כולל האייפון של טל. וכידוע, לאיתן יש אפוטרופסית, שמחליטה על הכל".
יום שישי, 21 במאי, יומיים לפני האסון, היה עבור אתי מרגש ביותר. גיא הודיע שהוא מביא לארוחת ערב את בת זוגו החדשה, מורן. "כולם היו בבית כשהם נכנסו יחד", עיניה בורקות. "טל היתה איתנו בשיחת וידיאו מאיטליה. הרגשתי שיש לי שמונה ילדים. לא יכולתי להיות יותר שלמה.
"נשאר רק פרויקט אחד, שעליו סיפרתי בסוד רק לטל: רציתי לקנות שטח אדמה גדול באזור השרון, ולבנות עליו בתים לכולנו. דמיינתי איך אני מוקפת בילדים ובנכדים.
"באותו ערב, בשיחה מאוחרת יותר, טל סיפרה לי שהיא מתכננת ילד שלישי. שהיא רוצה הפעם בת, ושקבעה עם גלי להיכנס יחד להיריון. לא היה גבול לאושר שלי".
בלילה הספיקה אתי לשוחח גם עם אביה, שהיה באיטליה עם אשתו. השניים התארחו בביתם של טל ועמית בפאביה. "אבא שלי תכנן לעשות סיבוב אגמים עם ברברה, והזכרתי לו שאני מגיעה לטל בעוד שבוע, ושניפגש שם. הוא וטל סיפרו שהם מתכוונים לנסוע למחרת לטייל בהרי האלפים, ובהמשך יגיעו לאגם מג'ורה כדי לישון שם. ביום ראשון הם התכוונו להיפרד - אבא היה אמור להמשיך בטיול, וטל ומשפחתה היו אמורים לחזור לפאביה, משום שעמית צריך ללמוד.
"שיחת הטלפון האחרונה שלי עם טל היתה ביום ראשון בבוקר. היא ארזה את הבגדים לקראת עזיבת המלון. אני יצאתי לפגישות עבודה בתל אביב. לא פתחתי אינטרנט ולא שמעתי רדיו. כשחזרתי הביתה אחר הצהריים, התקשרה חברה מניו יורק וסיפרה שהיתה תאונה בצפון איטליה, ושמישהו מהאוניברסיטה של עמית היה שם. היא ביקשה שאבדוק מה קורה עם טל.
"אמרתי לה שהכל בסדר. הרי דיברתי עם טל בבוקר, והיה ברור לי שהיא כבר בבית בפאביה. לא היתה לי שום תחושה רעה. אחרי רבע שעה, כשהחברה התקשרה שוב, החלטתי לצלצל לטל. הטלפון שלה צלצל, אבל היא לא ענתה. שלחתי לה הודעה 'חיפשתי אותך, תתקשרי אלי'. הייתי רגועה.
"אחרי עשר דקות צלצל ידיד ושאל גם הוא על טל, ואז התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. סגרתי את השיחה, וצלצלתי לחברה מניו יורק. שאלתי אותה, 'מה את יודעת ולא רוצה להגיד לי?'. היא ענתה שהיתה טרגדיה באיטליה, ושטל ועמית נהרגו. הפרטים שלהם פורסמו באחד מאתרי האינטרנט אצלם.
"הרגליים שלי כשלו, כאילו מישהו הנחית עלי משא של עשר טונות. לא ידעתי שגם בישראל פורסמה הידיעה, אבל בלי שמות.
"פתחתי את הקישור שהחברה שלחה, וחשכו עיניי. דווח שם שגם שני הנכדים מתו, ואז ראיתי את השמות של אבא שלי וברברה.
"כל העולם הסתחרר סביבי. הייתי לבד בבית וצרחתי כמו משוגעת. הרגשתי שמישהו תלש חלק ממני בגרזן. הגוף לא מסוגל להכיל עוצמה כזאת של כאב. אנחנו ארבעה דורות במשפחה, ושלושה מהם נמחקו בשנייה.
"לא ידעתי מה לעשות קודם. להתקשר לילדים? לגרוש שלי שמוליק? לנסות שוב את טל? אולי זה רק חלום בלהות? מלמלתי לעצמי כל הזמן, 'זאת טעות, זאת טעות'. הרי אין סיכוי שהם מתו, ולא קיבלתי הודעה רשמית. ואז שמוליק התקשר. הוא אמר בהיסטריה: 'נמחקה לנו המשפחה. טל, עמית והילדים הלכו'.
"מכאן יש לי בלאקאאוט. אין לי מושג איך נהגתי לבית של שמוליק בפתח תקווה, או איך הודענו לגיא ולגלי. לאביב לא התקשרנו, כי היא בילתה ביוון עם חברה והיתה אמורה לחזור למחרת. אני זוכרת רק שדיברתי עם משרד החוץ, אבל הם אמרו שאין להם עדיין את כל הפרטים".
מתי הודעת לכריס?
"בהתחלה לא העזתי. פחדתי. ידעתי שהוא יתמוטט. חיכיתי עד שלא תהיה לי ברירה, עד שהשמות יתפרסמו. הייתי חייבת להיות חזקה בשבילו ובשביל הילדים.
"פעלתי על אוטומט. חשבתי שזה לא הגיוני, שזה לא קורה לי. שמוליק הציע שנצא מייד לאיטליה, אבל העדפתי להמתין בארץ להודעה רשמית. הייתי בהכחשה. אחרי שעתיים אמא של עמית התקשרה והודיעה שאיתן ניצל".
אביב נכנסת לחדר של אמה ומצטרפת לשיחה. "לעולם לא אשכח את הרגע שבו נודע לי על מותה של טל", היא אומרת. "הייתי במסעדה, וראיתי שיש לי המון הודעות ושיחות שלא נענו. חלק מההודעות היו מעיתונאים מישראל, ששאלו בלי בושה אם אני אחותה של טל פלג.
"נבהלתי והתקשרתי לאבא שלי בווידיאו. כשראיתי את הפנים שלו, ושמעתי את גלי ואמא בוכות ברקע, התמוטטתי. זרקתי את הטלפון על הרצפה, והמסך נשבר. נפלתי לקרקע בצרחות.
"בערב כבר קראתי באובססיה את כל הדיווחים. חיפשתי טיסה לישראל ולא היתה, אז נאלצתי לחכות לבוקר. כל הלילה הסתובבתי סהרורית ברחובות, וחברים ישראלים הלכו אחריי ושמרו עלי".
"אין דבר כזה שאין טל"
שיערה הארוך של אביב גולש סביב המסך כשהיא מציגה תמונות שטל צילמה ביום האסון ושלחה לקבוצה המשפחתית. באחת מהן נראית כל המשפחה שנהרגה, כולל הסב ואשתו, כשהם בשַיט. שלוש תמונות מתעדות את הרגעים האחרונים בחייהם: באחת, איתן עומד בקרון ליד איזי, ושניהם מביטים החוצה; השתיים האחרות הן של הנוף עצמו, רגע לפני ההגעה לפסגה.
"אמא, תראי את השעה", לוחשת אביב. "כתוב למעלה 12:01. הם נהרגו ב־12:06".
אתי: "את יודעת שטל, עמית והילדים לא היו אמורים להיות על הרכבל? כנראה שהם רצו להישאר עוד קצת עם סבא".
אביב: "אמא שלי לא השתתפה בהלוויה של טל, עמית וטומי, שהתקיימה במושב אביאל ליד בנימינה - שם מתגוררים הוריו של עמית. היא נסעה לשם אבל לא היתה מסוגלת, ונשארה באוטו. היא הלכה רק להלוויה של סבא שלי ואשתו בבית העלמין ירקון".
אתי: "לא יכולתי לראות איך שמים את הבת שלי ואת הנכד שלי באדמה. עד היום אני לא יכולה ללכת למקום שבו הם נמצאים. אין דבר כזה שאין טל, אין טומי, אין אבא. הם פשוט נמצאים רחוק.
"את טל אני מרגישה כל הזמן. לפעמים אני רואה דרך עיניה את הרגע שבו הכבל נקרע והרכבל חוזר לאחור. טל בטוח החזיקה את טומי וצעקה לעמית. היא לא ידעה שהם ימותו. האיטלקים אמרו שעמית הציל את חייו של איתן".
שמוליק ובנו גיא נחתו באיטליה למחרת האסון, כדי לשהות לצידו של איתן בבית החולים. הילד היה מורדם, בגלל הטיפול בשברים הרבים בגופו. ליד מיטתו בטיפול נמרץ ישבה הדודה איה (41), נשואה ואם לשתיים, המתגוררת באיטליה זה 17 שנה ועובדת כרופאה בבתי כלא.
"באותו יום איה הודיעה לשמוליק שצריך למנות אפוטרופוס זמני לאיתן, אחרת שירותי הרווחה ימנו גורם מטעמם או שייקחו אותו למוסד", מספרת אתי. "היא הציעה את עצמה, משום שהיא מקומית ומאחר ששמוליק ייאלץ לחזור לארץ להלוויות, ולא יוכל לקבל החלטות בשם איתן. הסכמנו, כל עוד מדובר במינוי זמני.
"למחרת, ב־25 במאי, הגיעה לבית החולים שופטת מטורינו. דיון האפוטרופסות התקיים באחד החדרים, בהשתתפות שמוליק וגיא, איה והרופאים של איתן. השופטת דיברה רק איטלקית, כשאיה מתרגמת לעברית. שמוליק הבהיר לשופטת את רצונו, כשאמר כמה פעמים באנגלית את המילה Temporary, זמני. השופטת הנהנה בראשה.
"יום אחר כך איתן פקח את עיניו. שמוליק וגיא ליוו את הארונות בדרכם לישראל. איתם במטוס היו גם האבא ושני האחים של עמית.
"אחרי ההלוויה באביאל יצאתי מהאוטו ודיברתי עם אביו. הזמנתי אותו לשבת איתנו שבעה, אבל הוא העדיף לשבת שבעה במושב, בבית שבו עמית גדל.
"למחרת התקיימה ההלוויה של אבא שלי. אבא של עמית לא הגיע. התקשרתי אליו כמה פעמים, אבל הוא לא ענה. במוצאי השבת הוא יצר איתי קשר והודיע שחזר לאיטליה.
"שמוליק טס לאיטליה ביום ראשון. לקראת הערב הוטלה עלי עוד פצצה. בעלה של איה הודיע לשמוליק שהם קיבלו אפוטרופסות קבועה על איתן. הייתי בשוק. בזמן שקברתי את בתי, נכדי ואבי, וישבתי עליהם שבעה, התבצע מחטף מאחורי גבנו. לתומי חשבתי שכולנו בסירה אחת.
"איה שלחה לי את ההחלטה של השופטת, והלב שלי נשבר. אחר כך התעשתתי ושכרתי עורכת דין איטלקייה, כדי לערער על פסק הדין. שמוליק סיפר לעורכת הדין על שיחה שהיתה לו עם איתן בבית החולים. איתן אמר לו שהוא לא רוצה לגור אצל איה, אלא לחזור לבית שבו גר עם אבא ואמא. כששמוליק ענה שזה בלתי אפשרי, איתן ביקש להגיע לישראל".
"איתן הכין לי מזוזה"
בחניון שמתחת לדירתה של אתי ברמת אביב חונה רנו אדומה חדשה, שאותה קנתה חודש לפני האסון עבור טל ועמית. "הם היו אמורים לבוא לארץ ביולי, ורציתי שיהיה להם נוח", היא אומרת. "אני לא מסוגלת למכור את האוטו, כי אז יהיה ברור שטל לא תחזור עוד. כשאיתן יחזור לכאן, אסיע אותו ברכב הזה".
איתן שוחרר מבית החולים ב־10 ביוני, אבל אתי פגשה אותו לראשונה רק ב־29 ביולי. "חודש וחצי עברו עד שאני, כסבתא שכולה, יכולתי לחבק את הנכד היחיד שלי, וגם זה רק אחרי אישור מבית המשפט בפאביה.
"במסגרת אחד הערעורים על האפוטרופסות, הותר לי לפגוש אותו פעמיים בשבוע, למשך שעתיים. ולאחרונה הוחלט שניפגש שלוש פעמים בשבוע למשך שעתיים וחצי. אני לא מבינה למה ילד שעבר כזאת טראומה צריך להיות מוגבל בביקור של בני משפחתו? זה הזמן להקיף אותו באהבה אינסופית מכל בן משפחה שיש".
איך נראתה הפגישה הראשונה שלכם?
"הגעתי לבית של איה, עם אביב וגלי, וכשנכנסתי בדלת איתן צרח בהתרגשות 'נונה אתי, נונה אתי', שזה 'סבתא אתי'. הוא כאילו שאל 'איפה היית עד עכשיו?', ואני החזקתי את עצמי שלא לבכות. נישקתי אותו, והוא חיבק אותי, והניח את הראש על הכתף שלי. לראות אותו בחיים היה בשבילי כמו חלום. כל האהבה שיש בי התנקזה אליו.
"הבאנו לו לגו, משחקי הרכבה, ספרים בעברית, שוקולד ובמבה. טל תמיד ביקשה שנביא לה במבה וחלווה מהארץ. אחרי ששיחקנו, הזכרתי לו שבעוד יומיים יש לו יום הולדת ושאלתי מה הוא רוצה לעשות. איה אמרה לי בצד שהיא חושבת שעדיף שלא נחגוג, כדי לא לגרום לו לזיכרונות קשים. לא הסכמתי איתה.
"בסיום הביקור, לפני שיצאתי, איתן בכה. גם אני בכיתי. למה אנחנו צריכים להיפגש ככה? הוא לא איבד מספיק? אפילו העלינו את נושא יום ההולדת בבית המשפט. בסופו של דבר חגגנו לו שתי המשפחות יחד, בפיצרייה בפאביה".
בסרטונים שצילמה אתי נראה איתן לבוש בחולצה ובעניבה, צוחק מליצן שהוזמן לאירוע, ופותח בהתלהבות את המתנות. "אין ביקור בלי מתנות מאיתנו, אבל פעם אחת יצאתי עם מתנה ממנו", היא מתרגשת ושולפת מהתיק קופסת קרטון קטנה, מוארכת, שעליה ציור של דגל ישראל. "דיברתי איתו על מזוזות ועל המשמעות שלהן, והוא רצה לעשות לי אחת במתנה. אחר כך עשה אחת נוספת לעצמו. בהמשך צייר על דף את דגל ישראל, וחתם מאחור את שמו בעברית. זה היום שבו הזכיר לראשונה את אמא שלו, ואמר שהיא היתה מציירת איתו ככה, כמו שאני עושה".
הוא זוכר מה קרה?
"הוא לא מדבר על הרכבל, ואני לא מזכירה את טל ועמית, כדי לא להכביד עליו. לפעמים הוא אומר מיוזמתו שאמא ואבא הלכו, וטומי נמצא בשמיים. כשאני נפרדת ממנו אחרי טיול בחוץ, הוא כועס ובוכה. רק עיוור לא רואה את הכמיהה שלו להיות איתנו. אני מרגישה שנוצר ניכור כלפינו בחסות החוק".
יש לך הערכה מדוע משפחתו של עמית מתעקשת על האפוטרופסות?
"הסיפור של איתן נגע לליבם של ארגונים וקרנות צדקה באיטליה, ובהם הקהילה היהודית וארגון מרוץ האופניים, ג'ירו ד'איטליה. עד עתה נאספו עבורו מאות אלפי יורו, וזה מבלי להזכיר את הפיצויים שיגיעו מחברות הביטוח. אז אולי לכסף יש כאן תפקיד.
"אין לי עניין בשום אגורה, מצידי שכל הכסף יישמר עבור איתן בנאמנות אצל משפחת בירן. לנגד עינינו עומדת רק טובתו. איתן איבד את הוריו ואחיו, ואנחנו לא רוצים שהוא יאבד גם את משפחתה המורחבת של אמו".
לא הגיוני בעינייך שמשפחתו של עמית רוצה לגדל אותו מתוך אהבה?
"אם כך, שתי המשפחות צריכות לגדל אותו ביחד".
אבל מדובר בשתי מדינות.
"אם המשפחה באיטליה היתה חוזרת לישראל כדי לקיים את רצונם של עמית וטל, לא היינו נלחמים ככה. אנחנו רוצים שאיתן יגדל כיהודי, שלא ישכח את המסורת ולאיזה עם הוא שייך".
מי העלה את רעיון האימוץ?
"גלי דיברה על זה מייד כשנודע שאיתן בחיים. זה היה טבעי, טל היתה החברה הכי טובה שלה, והן דיברו המון על הגידול של איתן. ליתר ביטחון, גלי רשמה אותו כבר לבית ספר ליד ביתה. אין לי ספק שהיא תהיה הורה מצוין".
מה את חושבת על העובדה שהנאשמים במחדל חופשיים, ושעדיין לא הוגש נגדם כתב אישום?
"הראש שלי לא בזה, אלא רק באיתן".
"התחננו לפסיכולוג חיצוני"
בקרוב תגיש המשפחה את הבקשה הנוספת לבחינת האפוטרופסות לבית המשפט לנוער במילאנו. "יש כאן סאגה ארוכה, שחלק ממנה לא מוסרי בעינינו", היא אומרת. "היה פרוטוקול שנשלח באיחור, ויכוחים על סמכויות וערעורים שלנו, שלא התקבלו. אנחנו מרגישים שלא היתה בחינה לעומק, מצד פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, באיזו מדינה יהיה לאיתן טוב יותר. אני רק יודעת שהוריו רצו שיגדל כאן, היכן שנמצאת מרבית משפחתו, כולל זו של אביו.
"טל ועמית ביקרו לא מעט בישראל, ושהו כאן גם בתקופת הסגרים. בכל פעם שהם היו אמורים לחזור, איתן ביקש להישאר בארץ. הוריו היו מדברים איתו ועם טומי בעברית, ושוחחו איתו על יהדות ועל ישראל".
איתן לא יכול לגדול גם באיטליה על ערכי היהדות?
"באחד הביקורים שלי אצל איה, שמתי לב שאין לה מזוזה על הדלת. לא ראיתי סממן יהודי אחר בבית. ב־13 באוגוסט פורסמה בעיתון 'לה־סטמפה' כתבה על איתן, וכשתרגמו לנו אותה, נחרדתי. בכותרת נכתב שאיתן נרשם לבית ספר יסודי, שמנוהל על ידי נזירות. מנהלת בית הספר אישרה לעיתון שאיתן יתחיל ללמוד שם בספטמבר. זו לא המורשת שעמית וטל רצו להנחיל לו, זה בדיוק ההפך".
איש מקצוע בדק עם איתן מה הוא רוצה?
"התחננתי כמה פעמים בפני בתי המשפט שימנו לאיתן פסיכולוג חיצוני, אבל עד כה זה לא קרה".
את משפחת פלג מלווה לאחרונה עו"ד רונן דליהו, המתמחה בדיני משפחה. הוא זה שהגיש בשם גלי ובעלה את תביעת האימוץ בישראל. "משפחת פלג נתנה את אישורה לאפוטרופסות זמנית, ולא הסכימה בשום שלב לאפוטרופסות קבועה. בארץ היו ממנים פסיכולוג ועובדת סוציאלית, ולא מקבלים החלטה לפני עריכת תסקיר, הבוחן את טובתו של הילד".
לבית המשפט בישראל יש סמכות לדון בתביעת אימוץ גם אם הילד נמצא בחו"ל?
"כן. שלחנו לאפוטרופסית את כתב התביעה, כדי שתשמיע בישראל את דבריה מול השופט. כמו כן, ביקשנו מבית המשפט להורות על ביצוע תסקיר בינלאומי, כדי שרשויות הרווחה באיטליה ימנו גורמי מקצוע בלתי תלויים.
"צריך לזקק את האינטרס של הילד. טובתו היא לגדול בישראל, כי זה מה שהוריו רצו. הם עשו את כל ההכנות כדי לחזור לארץ. אפוטרופסות לא נקבעת לפי 'כל הקודם זוכה'. מדובר בעתידו של ילד, איך יגדל, מה תהיה הזהות שלו והיכן יקים משפחה".
תגובתה של איה בירן לא התקבלה עד סגירת הגיליון.
tala@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו