בבר-מסעדה "מייק'ס פלייס הטיילת" בתל אביב בוצעו באוקטובר 2017 מעשה מגונה והטרדה מינית של עובדת צעירה, והבעלים - ריפר קפה - תפצה אותה ב-120,000 שקל. מנהל המשמרת, שביצע בפועל את המעשים ושמו נאסר לפרסום, יפצה אותה ב-30,000 שקל. כך קובעת נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, ורדה וירט-ליבנה, בפסק דין שניתן בחודש שעבר והותר כעת לפרסום (יום א', 8.8.21).

העובדת הועסקה כמלצרית בבר ימים אחדים לאחר שהגיעה לישראל. האירוע בו מדובר מכונה "בודי שוט", בו היא נדרשה לאפשר ללקוח ללקק מלח מבטנה ולאחר מכן נדרשה ללקק מלח מבטנו, כאשר במקביל השניים שותים אלכוהול ומוציאים פלח לימון מפיו של האחר. בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב (השופטת מירב קליימן) קבע שהאירוע לא היה הטרדה מינית, אך וירט-ליבנה קיבלה את ערעורה של העובדת.

בית הדין האיזורי קבע, לא היו יחסי מרות בין מנהל המשמרת לבין העובדת, שכן היא כבר החליטה להתפטר. וירט-ליבנה אומרת, שקביעה זו "מעוררת קושי מסוים" וכי בכל מקרה אין לכך משמעות, שכן בזמן האירוע - הוא היה ממונה עליה. "מתן אפשרות לשלילה קטגורית של יחסי מרות מרגע שבו נודע לצדדים כי יחסי העבודה עומדים להסתיים בטווח זמן קרוב, עלול להביא לניצול בוטה של יחסי המרות ובניגוד גמור לכוונת המחוקק בעניין זה בהקשר של הטרדה מינית", היא מבהירה. העובדים זכאים להגנה כל עוד הם מצויים במערכת יחסי העבודה, מדגישה וירט-ליבנה.

ניצלו את העובדה שמדובר בעולה חדשה

באשר לקביעה לפיה מדובר במעשה מגונה, וירט-ליבנה אומרת: "אשר ליסוד עובדתי, אנו סבורים כי לא יכולה להיות פרשנות אחרת שאירוע הבודי שוט הוא מעשה בעל אופי מיני בוטה ביותר, ועל-פי טיבו וטבעו הוא מעשה מגונה. אשר ליסוד הנפשי, על-רקע היותו מעשה בעל מאפיינים מיניים מובהקים, גם אם לא הייתה כוונתו של המשיב לשם גירוי או סיפוק מיני, בעצם המעשה כשלעצמו יש ללמוד על הכוונה המינית הנדרשת להוכחת היסוד הנפשי.

"...מעשיו של המשיב גם פגעו בערך המוגן בגינו נקבעה העבירה בחוק העונשין. שכן, המשיב ניצל את יחסי המרות שבינו לבין המערערת והפכה למושא מיני. בהתנהגותו זו, פגע המשיב בזכות האוטונומיה של המערערת על גופה, בפרטיותה ובצניעותה וזוהי הפגיעה שמפניה מבקש החוק לגונן בעבירת המעשה המגונה. קרי: אין מדובר אך ביצירת 'אווירה קלילה וכיפית בפאב', כקביעת בית הדין האזורי, אלא ניצולה של המערערת תוך כדי ביזויה".

לגבי אחריותה של ריפר קפה אומרת וירט-ליבנה, כי "איננו סבורים שהחברה הרימה את נטל השכנוע בעניין נקיטת האמצעים הסבירים כדי למנוע הטרדה מינית במקום העבודה ואף לא טיפלה באופן ראוי משהובא לידיעתה קרות האירוע... משמדובר בפאב, מקום שבו נמכר אלכוהול וכתוצאה מכך עלולים להיטשטש הגבולות בין האסור והמותר, ישנו נטל מוגבר על מעסיק לקיום ויישום הוראות החוק והתקנות באופן שייתן מענה הולם ורלוונטי לסוג מקום עבודה שכזה".

ריפר קפה לא הביאה כנדרש לידיעת עובדיה את התקנון למניעת הטרדה מינית; העובדים לא ידעו מיהו הממונה על הנושא; העובדת לא הופנתה לאחראית והאחרונה גם לא הובאה לעדות; מנהלי החברה לא ראו בעיה בעצם קיומו של ה"בודי שוט"; התלונה לא נבדקה בידי האחראית למניעת הטרדה מינית; בירור התלונה הופסק כאשר העובדת פנתה למשטרה; ולא נערך דוח מסכם. בעלי החברה אפילו הציגו לעובדים אחרים את הסרטונים שתיעדו את האירוע.

לגבי סכום הפיצוי מציינת וירט-ליבנה, כי "בעת קרות האירוע המערערת הייתה עולה חדשה שעשתה את צעדיה הראשונים במדינת ישראל, לא הכירה את מנהגי המקום, לא דיברה עברית, ונתונים אלו היוו כנראה את הרקע שבשלו היה מי שחשב שניתן לנצלה ולהטרידה מינית כפי שנעשה. בנסיבות אלו יש להציב תמרור אזהרה בולט למניעת הישנות מקרים כגון זה, ואף עניין זה הובא במכלול השיקולים הרלוונטיים".

החברה חויבה בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל, ומנהל המשמרת - בסך 5,000 שקל. השופטים חני אופק-גנדלר ואילן סופר ונציגי הציבור רחל בנזימן ודורון קמפלר הסכימו עם וירט-ליבנה. את העובדת ייצגו עוה"ד מאיה גבעון ואמנון רובינזון, את מנהל המשמרת ייצגה עו"ד איילת ברעם, ריפר קפה יוצגה בידי עו"ד טל ריפר, ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית - בידי עו"ד הלה נויבך.