לאורה ריבלין: "עם כל הכאב - והוא צורב מאוד - אני מודה שלמדתי מביקורות שאינן מחמיאות"

מתי בפעם האחרונה הפתיעו אותך?

"בנובמבר 2020, בערב יום ההולדת שלי. הקורונה חגגה, אני יצאתי מכניסת האמנים של הקאמרי אחרי חזרה להופעת זום בפסטיבל תיאטרון הקריאה למחזמר 'חוה ואני' על חוה יערי ואביבה גרנות, ובחוץ חיכו לי שלושת ילדיי עם בני ובנות זוגם ופרחים, גבינות ויין. ישבנו על ספסלי האבן, חגגנו, והיה נפלא.

"אני מתרגשת מאוד בימי ההולדת שלי. כבר מאמצע אוקטובר, עם תחילת הסתיו והריח הטרי של הגשמים הראשונים, כשעדיין לא קר ואפשר לשבת בחוץ. אני חושבת שמה שמרגש אותי במיוחד הוא הזיכרון מילדותי, של אבא שלי מזכיר לי במשך כמה ימים את בואו של יום ההולדת ומברך אותי. לא היו חגיגות גדולות אז, וגם לא קטנות, והמתנות היו צנועות, אבל החגיגיות ברגעים האלו עם אבא שלי חרוטה בי. אני מתרגשת גם חודש לפני ימי ההולדת של הילדים, הכלות והנכדים שלי".

מתי בפעם האחרונה טסת?

"במארס 2020 חזרתי מהצגות בצרפת היישר לבידוד, והאמת? זה היה חלום. בארבע השנים האחרונות עבדתי המון ונהניתי כמעט מכל רגע. עבדתי הרבה בפריז וברחבי צרפת, בקנדה ואפילו באי ראוניון שליד מדגסקר. עשיתי כמה סדרות בטלוויזיה, הופענו עם האלבום 'אישה נוסעת' והכנו מופע חדש, ופתאום הזמן קיבל ממד אחר ופשוט רווח לי. קראתי והיה לי זמן לעבוד על האלבום החדש שייצא בקרוב.

"עם זאת, היה זעזוע מאיך שהממשלה מתנהלת והיתה חרדה גדולה על משפחות ועל אנשים שהגיעו לתחתית, ממש לפת לחם. משפחות שכלואות בסגר עם ילדים בדירות קטנות ולאילו קצוות זה יכול להגיע.

"הרגשתי כמה התגעגעתי לבמה כשעליתי עליה שוב. זה היה מאוד חגיגי. כשהלכתי לצפות בהופעות או בהצגות הרגשתי את זה גם בקהל. את השמחה והלב הפועם של להיות שוב בתיאטרון. ידעתי שוב בבירור ששום דבר שעל המסך לא יכול להשתוות לכאן ולעכשיו שמתרחש באולם תיאטרון. עכשיו, כששוב יש הרבה נדבקים, זה מלחיץ. משונה וקשה שצריך להיזהר מילדים, שילדים יכולים להעביר את המגיפה. זו מחשבה קשה".

מתי בפעם האחרונה עלית לבמה?

"אחרי שנה שלמה שבה לא שיחקתי, בשבוע שעבר היתה הבכורה של 'נופים קסומים' של תיאטרון באר שבע. ב־1 ביולי 2020 עוד הופענו חד־פעמית עם 'בעיר זרה' ברחבה של תיאטרון ירושלים. זו הופעת המוזיקה החדשה שלנו, שתחזור לבמה בחודש הבא ב'קפה קאמרי'.

"אני לא מאמינה אילו תעצומות, התרגשות, חרדות ורעד פיזי היו לי לפני ההצגה הזו, שחששתי שלא אצלח אותה. ההתרגשות נמשכה גם שעות לאחר ההצגה, אולי כי הקהל - ואולי זה רק נדמה לי - היה באיזו התרגשות שהדהדה בין הבמה לבינו. זו היתה חוויה שאני לא חושבת שאשכח".

מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?

"לפני שמונה חודשים הצטלמתי לסרט 'סיפור חיים', שאני משחקת בו אישה שמתקיימת בקושי, אבל ללא תלונות, עם בנה היחיד שנכון היה לו עתיד מבטיח ומתפרנס כמאבטח. מהשכר הזעום והבלתי אפשרי הם מנסים לשרוד בסוג של אופטימיות עד ש... קורה מה שקורה. הרגשתי שלתפקיד הזה נכון לגדל ולחשוף את שורשי השיער הלבנים שלי. אני לא בטוחה אם מישהו מהצופים בסרט יבחין בזה, אבל לי זה נתן משהו בתחושה של 'החיים כבר לא בשליטתך ואת סוג של מיותרת'. אחרי הצילומים החלטתי לתת לשיער הלבן לצמוח ולפני כחודש קצצתי את כל התלתלים, ועכשיו אני לבנה מאוד וקצוצה מאוד. זה שינוי גדול וטוב לי איתו".

מתי בפעם האחרונה החמיאו לך?

"אני חושבת שבהצגות של 'נופים קסומים'. הדמות שאני מגלמת שם היא יוצאת דופן בכתיבה שלה. מחמאות הן לאו דווקא מילים, אלא משהו שאתה מרגיש בעיניים של האנשים, בשפת הגוף. הרי כולם אומרים לכולם 'מדהים', 'מקסים', 'ענק' ו'מרגש' כל הזמן, אבל שפת הגוף מסגירה את מה שבאמת מרגישים וחושבים. הרבה אומרים לי 'גדלתי עלייך', וזה נעים לשמוע. אני מקווה שמתכוונים שזה עשה להם טוב בחיים. אנשים הגיבו תמיד ומגיבים בחום ובאהבה גדולה לסדרות שמצליחות, ובמקרה שלי על 'קרובים קרובים', כי יש עליה אפילו יותר מקונצנזוס. זה משמח, כי אני כבר שוכחת".

מתי בפעם האחרונה קראת ביקורות?

"על ההצגה 'כולם ציפורים' בתיאטרון הלאומי של פריז. זו היתה חוויה לקרוא ביקורות טובות בצרפתית בעיתונים כמו 'לה מונד', 'לה פיגארו' ו'ליברסיון'. אני לא קוראת אוטומטית ביקורות, לא אקנה או אפתח עיתון כדי לקרוא ביקורת עלי. אני לא מזוכיסטית עד כדי כך. אם אומרים לי שהביקורת טובה, אקרא. אם היא רעה, בסופו של דבר גם אקרא, אבל בזמני החופשי. אני מודה שעם כל הכאב - והוא צורב מאוד - אכן למדתי מביקורות שאינן מחמיאות".

מתי בפעם האחרונה היית בסכנת חיים?

"אני מתארת לעצמי שלפני 21 שנה, כשחליתי בסרטן. אפילו אם נניח לרגע הצידה את מה שעובר בנפש, הרי כבר מעצם הבשורה הגוף שלך משדר את הסכנה. התנהלתי בקור רוח והמשכתי לעבוד תוך כדי הבדיקות, הניתוח והטיפולים, אבל פתאום בלי הודעה מוקדמת שמעתי את עצמי מתייפחת לכמה דקות, בלי שהרגשתי שום עצב. זה היה כאילו הגוף מתריע או מדבר את המצוקה, הפחד והסכנה.

"אני זוכרת חודש פברואר קר וגשום, חזרתי מהצגה בירושלים ולפני שהגעתי הביתה להרצליה קפצתי למדיקל סנטר לעשות ספירת דם, כי למחרת היה לי כימו. איך שהגעתי הביתה התקשרו ממדיקל שהספירה רעה מאוד. היה כבר 2 אחרי חצות, בעלי ישן, מה אני עושה? פתאום, כמו בקסם, מתקשרת אלי

"פרופ' תמר פרץ, הרופאה שלי, ושואלת מה קורה. אני מספרת לה, והיא אומרת, 'יש לי הרגשה שזו טעות, אבל התוצאות האלה לא טובות ומסוכנות. תגיעי בהקדם למיון של הדסה'. נסעתי לתל אביב להעיר את אמנון בני, שזה היה התור שלו לקחת אותי לטיפול, וטסנו לירושלים למיון. בדקו אותי שוב, הכל היה בסדר ואפילו סידרו לנו איזו מיטה עד שיתחילו הטיפולים, אבל בלילה ההוא היו פחד והתרגשות של סכנה, לצד סוג של 'היי' לא מובן".

מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?

"הגשמתי בעיקר חלומות שלא חלמתי. אפילו כאלה שחששתי לחלום, כאילו אני עלולה לעשות עין הרע לעצמי. לא חלמתי לכתוב, בכל שנות בית הספר היה לי מספיק בקושי בחיבור, אבל אני כותבת יומן כמעט 40 שנה. משהו שהוא יותר הישרדותי, כדי להסדיר את הנשימה ולייצר אפשרות להתבונן. איכשהו זה עושה עבודה ובתוך היומן דגתי סיפורים קצרים מחלומות שלי, רשמים, ציתותים לשיחות.

"נתתי לאנשים קרובים ופחות קרובים לקרוא, ואמרו לי שזה שווה. הרגשתי נוח להעלות את זה עם מוזיקה, נפגשתי עם נורית זרחי, שערכה איתי, ויצאו שירים. אני בטח לא משוררת, גם לא חלמתי להיות, אבל אנחנו מופיעים כבר שש שנים עם 'אישה נוסעת' ועכשיו עם האלבום השני 'בעיר זרה', שייצא בקרוב לאור. אנחנו צפויים לחזור להופיע החודש וזה יהיה סוג של הגשמת חלום.

"לא חלמתי גם לשחק בחו"ל, ופה אני מרגישה שהרווחתי בפיס. הוזמנתי לשחק בהצגה 'ציפורים כולם' בתיאטרון הלאומי 'לה קולין' שבפריז. ההצגה זכתה לביקורות נפלאות, לפרסים ולהצלחה גדולה, וארבע שנים חייתי על הקו עם ההצגה בפריז וברחבי העולם, אז לפעמים אני חושבת שטוב להיות קשוב למה שקורה בצידי הדרך, ששם אפשר לגלות ולקטוף כל מיני חלומות".

מתי בפעם האחרונה פגעת במישהו?

"לא יודעת מתי היתה הפעם האחרונה, אבל אני ערה לעד כמה יש פוטנציאל לפגוע לא בכוונה. הסכנה לעשות את זה מתרחשת בדרך כלל כשנדמה לך שאתה במצב טוב, כשאתה עף על עצמך לרגע. עם השנים אני מאוד קשובה לזה, אבל בוודאי קרה שפגעתי, ואלה דברים שלא שוכחים ולא טוב לכתוב אותם. זה כרוך בכאב".

מתי בפעם האחרונה ניהלת שיחת נפש?

"לא כל כך מעניינות אותי שיחות שהן בסופו של דבר לא שיחות נפש. החיים היום הם כל כך הרבה רעשים סתם, ששיחה היא משהו יקר מאוד".

מתי בפעם האחרונה הכנסת חבר חדש לחיים?

"בכל הפקה נולדות חברויות אמת, גם אם הן קצרות ומסתיימות, כי בכל הפקה יש משהו אינטימי, אינטנסיבי וטוטאלי. יש לי חברויות מהתיאטרון מלפני שנים שמתקיימות כל הזמן, ויש לי חברות קרובות שבכלל לא קשורות לעולם התיאטרון. בחזרות על 'נופים קסומים' אני עובדת עם מולי שולמן, בעלה של אפרת ארנון, חברה טובה מהצוות המיתולוגי של 'כולם היו בניי'. את מולי לא ממש הכרתי קודם, והנה נוצרה בינינו ידידות מיוחדת מאוד ואנחנו נוסעים לא מעט פעמים לבאר שבע במכונית שלו או שלי כי נעים לנו לשוחח ונעים לנו לשתוק. זה משהו חי מאוד.

"עם ימי ויסלר, סולן להקת הבילויים ובנו של הסופר ישראל ויסלר, פוצ'ו, יש לי קשר שאני לא יודעת אפילו איך להגדיר אותו. הוא נוצר כבר לפני שמונה שנים, אבל בגילי שמונה שנים נחשבות לקשר חדש. הכרנו בעבודה המשותפת על הופעות המוזיקה 'אישה נוסעת' ו'בעיר זרה', שהוא המפיק המוזיקלי שלהן ושל שני האלבומים. ימי הוא קרן אור בחיי, גם מהשמחה ומהאפשרות להתלבט וגם מהבחינה הזו שהוא מאפשר להאיר ולבטא הרבה מהצד האפל עם הכעס, הכאב, האירוניה וההומור".

מתי בפעם האחרונה הרגשת זרה?

"לעיתים די קרובות, לפעמים אפילו בתהליך החזרות - עם כל זה שתמיד נוצרות בו אינטימיות ותחושה של משפחה ושל קבלה - אני פתאום מרגישה זרה ואפילו מנודה. אני חושבת שזה בעיקר אני לעצמי, זה לא באמת קשור לאף אחד, ואולי זה סיבוב כזה שנחוץ לי בתהליך העבודה".

מתי בפעם האחרונה קנית לעצמך משהו מפנק?

"שיפצתי את הקירות החיצוניים של הבית בגלל בעיות איטום כרוניות של 20 שנה, ועד כמה שחששתי מ'מבצע' של שבועיים ומלחיות עם פיגומים ועם הרבה עובדים מטפסים שגיליתי בכל פעם שפתחתי חלון, זו היתה חוויה יוצאת מן הכלל לטובה. הם עבדו שבועיים והיו מעולים ומקסימים, ובעיקר מאוד נעים שהבית התחדש".

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהבת אותך"?

"המילים 'אהבה', 'אהובה', 'יקירה', 'יקרה', 'מתה עליך' וכולי נאמרות היום קצת באינפלציה. הרבה פעמים הן נאמרות בעצם כדי לעבור נושא הלאה, למחוק, לטשטש. לצערי, אני מודה שגם אני לפעמים נסחפת לזה. הכי אני שונאת את 'יקירה'. המילה הזו לא נכנסת לי טוב בפה. אבל 'אוהבת אותך' אני אומרת בהחלט, לילדים, לנכדים וגם לבעלי. הוא מחייך, ולפעמים הוא אומר, 'אני יותר'".

מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?

"פחדתי מאוד גם שלא יצליחו להרכיב ממשלה, וגם לפני ההצגה החגיגית של 'נופים קסומים'. אלה שני דברים כל כך שונים, אבל הפחד דומה".

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה עלית לבמה?

"כשהייתי בת 12, הלכתי להיבחן בתיאטרון הבימה בעקבות מודעה בעיתון ל'חזיונות סימון משאר' מאת ברטולד ברכט. זה היה תפקיד ראשי וסיפרתי להוריי רק כשהתקבלתי, כי היה צריך את האישור שלהם. זו היתה חוויה נהדרת לבוא לחזרות, להריח את הריח המיוחד הזה שיש בתיאטרון ולהיות עם גדולי השחקנים אז על הבמה. אני זוכרת שכל הכיתה שלי הגיעה לבכורה. היינו בכיתה ח' וכבר היה לי חבר. אחרי ההצגה הם באו לחדר האיפור עם עציץ קקטוס, וחבר שלי נישק אותי בפעם הראשונה. זה היה מקסים".

לאורה ריבלין \ בת 76, שחקנית, מחזאית וזמרת. תושבת הרצליה. זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה, פרס אופיר ופרס התיאטרון הישראלי. נשואה בשנית לגדליה בסר, אם לשלושה וסבתא לשישה. למדה באקדמיה למוזיקה ולאמנויות הדרמה של לונדון וכיכבה בעשרות הצגות, סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע. נמנית עם מייסדי במת השחקנים ואנסמבל תיאטרון הרצליה. בימים אלה מעלה את המופע החדש "בעיר זרה" (14 באוגוסט ו־8 בספטמבר ב"קפה קאמרי") ומשחקת בהצגה "נופים קסומים" של תיאטרון באר שבע.

shirshirziv@gmail.com