חשבתי שביקרתי במדינה הכי מסוכנת בעולם כשהייתי באפגניסטן. חשבתי שראיתי את המדינה הכי נחשלת בעולם בטיול בצ'אד. אבל אז הגעתי לרפובליקה המרכז אפריקאית, שהיתה מסובכת, מסוכנת ומפחידה יותר מכל הבחינות. רובה המכריע של האנושות לא מודעת לקיומה וכל טבח או גל רעב שמתרחש בגבולותיה עובר מתחת לרדאר העולמי. כל כך לא מוכרת שצריך להסביר איך התחילה כל הביצה הזו, שנקראת הרפובליקה המרכז אפריקאית, ומה עשיתי שם באותו ביקור ב- 2015, שאחריו התחלתי לראות את העולם בצורה אחרת.
אולי כדאי להתחיל את הסיפור של המדינה מהזמן בה קיבלה את עצמאותה מצרפת, ב–1959. מאז היא הפכה למערב הפרוע של אפריקה, ומשכה סוחרי יהלומים מפוקפקים, שודדים מצ'אד וסודאן השכנות. מורדים הפילו את הממשלות בזו אחר זו, כל כמה שנים בהפיכה. בגלל חוסר היציבות, הרפובליקה נשארה אחת המדינות העניות והרעבות בעולם, ונתקעה בזמן, הרבה מאחורי שאר אפריקה. השליט היציב היחיד שקידם משהו (סלל כביש בבירה) היה בוקאסה, שבשנות ה-70 הכתיר את עצמו כ"קיסר" ואת הרפובליקה כ"קיסרות מרכז אפריקה". הוא היה גרסה מקומית מטורללת של אידי אמין, ונודע במנהגו להאכיל את מתנגדיו לאריות ולאכול את אוזניהם. הוא ירד מבימת ההיסטוריה בשנת 79.
פאסט-פורוורד, אחרי עשרות שנים תחת שליטים רבים, תושבי הרפובליקה התעוררו להפיכה נוספת ב-2013, שהתפתחה למרחץ דמים חסר תקדים. הסלקה (Seleka), קואליציה של מורדים, מוסלמים ברובם, השתלטו על מחוזות שלמים, ולבסוף על עיר הבירה, בנגי. כשהסלקה עלו לשלטון, הם נסחפו לגל של רציחות, שוד, ביזה ואונס, בעיקר כלפי התושבים הנוצרים. כתגובה, הנוצרים הקימו את ה"אנטי־בלקה" (Anti-Balaka). מה שהתחיל כמליצית הגנה, הפך לאספסוף פרוע שמאמץ את אותן שיטות: אונס, ביזה ורצח, שכוונו הפעם נגד התושבים המוסלמים.
אנשים משני הדתות שחיו בשלום זה עם זה שלפו סכינים והרגו את שכניהם, ילדים גויסו ללחימה בשני הצדדים, וגם צבאו של ג'וזף קוני, שפעל באוגנדה, זלג למזרח המדינה, חטף ילדים והשתמש בהם כחיילים ושפחות מין.
הטבח שהתפתח לממדים של רצח עם הביא להתערבות האו"ם, שיחד עם צרפת והאיחוד האפריקאי שלחו אלפי חיילים למדינה. ב- 2014, ובלחץ עולמי, הסכימו הסלקה לוותר על השלטון ופינו את מקומם לממשלת מעבר זמנית. כעבור חצי שנה, הסלקה והאנטי־בלקה חתמו על הסכם פיוס.
אחרי ההסכם ירד מפלס האלימות במדינה, אך מעט מידי ומאוחר מדי: מורדים משני הצדדים, שאכלו קסבה (סוג של ירק) ובטטות כל חייהם, גילו מה הם יכולים להשיג עם נשק וסירבו לוותר עליו. הם הפנו עורף להנהגה והתאגדו בכנופיות שודדים.ב- 2015 הם כבר חיו ביערות, ארבו למשאיות, בזזו אותן, ורצחו ואנסו את מי שניסה או לא ניסה להתנגד להם. בערים, הם כבר חטפו אזרחים זרים.
רק שאני לא ידעתי את זה.
ידעתי שהרפובליקה לא יציבה. ידעתי שהיתה שם מלחמת אזרחים. וזהו. באותה שנה הייתי תרמילאית שבמהלך הטיול, ניסתה, בצעדים מהוססים, להיכנס לתחום העיתונות. צברתי ותק במדינות-מלחמה, שרובן התגלו כפחות מסוכנות בדיעבד, או שהמלחמה מתרחשת במחוז כלשהו, ורק ההדים שלה מחלחלים לבירה. לא חשבתי הרבה כשנכנסתי לשגרירות של הרפובליקה המרכז אפריקאית שישבה במרוקו, אחרי ביקור בעשר שגרירויות שסירבו לתת לי ויזה. לא דמיינתי שאקבל ויזה מהמדינה הזו. זו היתה לגמרי ברירת מחדל.
אבל כעבור שבוע, קיבלתי טלפון מהשגרירות של הרפובליקה המרכז אפריקאית: "מדאם, קיבלת ויזה. ברוכה הבאה. ותלמדי צרפתית, כן? את לא תסתדרי שם בלי צרפתית".
זה נפל עליי שנייה לפני שנגמרה הויזה למרוקו. עם דדליין של שבועיים לצאת מהמדינה, קניתי כרטיס ומצאתי מישהו שילמד אותי צרפתית "כמה שיותר מהר".
"זו שפה קשה, כמה זמן יש לך?" הוא שאל.
"שבועיים. לא צריך ללמוד ביסודיות, רק עבר הווה ועתיד".
"אבל בצרפתית יש תשע זמנים!"
"תבחר את שלושת החשובים".
טיול תרמילאים באזור אסון
איך מתכוננים לביקור במדינה שנמצאת במלחמת אזרחים, לא דוברת אנגלית ושהמלונות שלה בקושי מופיעים באינטרנט, ושמועות אומרות שרובם נסגרו? הולכים ומקווים לטוב. כך הראש התרמילאי שלי חשב, בגיל הזה שאתה עושה שטויות ומאמין שהכל אפשרי. וכך, בחורף 2015, מצאתי את עצמי בשדה התעופה של מרוקו, עולה על טיסה לבנגי. בדרך לצ'ק אין חברתי לנוסע מקומי, תושב הרפובליקה המרכז אפריקאית, שלא הכיר מקומות לינה, אבל הבטיח לברר עליהם כשננחת שם. הוא דיבר רק צרפתית. אני דיברתי צרפתית עילגת, שכללה שלושה זמנים ואוצר מילים של... כמאה מילים.
אשקר אם אגיד שלא פחדתי. ישבתי ערה כל הלילה ובהיתי בחלון המטוס החשוך. הקשבתי לאותם שירים בלופ כדי להיפטר מהתחושה הלא נוחה הזאת שמקבלים ברכבת הרים שצונחת למטה. ניסיתי לעשות את מה שאני עושה תמיד בטיסות כאלה – לפתח שיחה עם הנוסעים שלידי.
"אתה מכיר מקומות לינה בבנגי?" שאלתי קמרוני שידע אנגלית.
"מה, אין לך תכנית?"
"לא ממש".
"אין איזה ארגון שדואג לך?"
"לא."
"למה באת?"
"לטייל". לא הרגשתי בנוח לחלוק איתו את חלום העיתונות, בשלב שבו עמדו לזכותי רק שתי כתבות איזוטריות בעיתונים נידחים. ראיתי את עצמי בעיקר כתרמילאית. ובכלל, לא כל מדינה אהבה כתבים, במיוחד אם לא היה משהו מחמיא לכתוב עליה.
"מה??! באת לטייל?!" הוא שאל בקול רם, כך שהנוסעים האחרים שמעו, והשמועה עברה למושבים מקדימה.
"כן".
"למה שלא תירי בעצמך, זה יהיה מהיר יותר!" הוא אמר בטון כעוס, ואמר שלא, הוא לא מכיר מקומות ללון בהם.
"את השתגעת?!", אמר עובד או"ם איטלקי.
"כנראה שכן. אתה מכיר מלון?"
"לא, אני ישן במתחם של האו"ם. העצה היחידה שאני יכול לתת לך זה לא לסמוך על אף אחד ברפובליקה המרכז אפריקאית".
"תודה".
כשהמטוס נחת, הקמרוני רץ לביקורת הדרכונים, האיטלקי לבש שכפ"ץ והתקדם למסוק שקיבל את פניו, והנוסע שחברתי אליו בצ'ק אין ניגש אליי ואמר – "בואי".
בשדה, הוא העביר את המסמכים שלי לפקיד שלא ידע אנגלית. הפקיד ישב בשולחן בית ספר עם עשרות מסמכים מפוזרים עליו בבלאגן גדול. מידי פעם הוא דפק עליו כדי להשתיק עשרות אנשים שנדחפו לשולחן עם המסמכים שלהם. הנוסע-המציל נדחף קדימה ודיבר עם הפקיד, והמסמכים נחתמו וחזרו.
יצאנו מהשדה, ואז הנוסע העביר אותי לטיפולו של קרוב משפחתו, אריק. אריק לא היה מאושר מה"תיק" שנפל עליו ללא התראה, אבל הוא אמר "בון", ונסע איתי למרכז העיר, לחפש מלון. תקשרנו בעזרת הגוגל- טרנסלייט שהורדתי לנייד, משפטים שלמדתי במרוקו, וכמה מילים שהוא השחיל באנגלית בזמן שהסתובבנו ברחוב. מבט לצדדים הספיק לי כדי להבין שעיר הבירה בנגי לא היתה עיר של ממש, אלא קבוצת פחונים ענקית. ה"כבישים" היו שבילי עפר. בלב מקבץ הפחונים רחוב ראשי סלול-למחצה, שהתמלא בבורות וכוסה בעפר אדום. שם מצאנו רק שני מלונות פתוחים, הזול ביותר עלה 60 דולר ללילה, עם בעיות חשמל ומים. היתה לי כמות מוגבלת של מזומנים, ובמדינה לא היה כספומט.
רק מאוחר יותר התבררה לי התמונה המלאה – היה כספומט אחד במתחם האו"ם, ורק ללקוחות מאסטרקארד. המאניגרם נסגר. הבנק המרכזי תפקד בקושי. כשהלכתי לשם, ישבתי עם עשרות אנשי עסקים ועובדי או"ם. "את תחכי פה שעות", אמר מישהו, "אני מגיע לכאן פעם בחודש, מבלה יום בתור, ומחלץ בעזרת החברה שלי ערמת שטרות שתספיק לי לחודש, בהנחה שלא ישדדו אותי. אל תחכי פה אם את לא חייבת". עזבתי את המקום, נחושה להתמקח על כל דולר ולהסתדר בלי הבירוקרטיה הזו.
חזרה לאותו רגע, שבו אני ואריק עמדנו מול פקיד הקבלה במלון-60-דולר. אריק לא הבין למה אישה לבנה לא יכולה לשלם את זה, ובכלל, הוא היה עייף ועסוק. "אין מקום זול יותר, גסט האוס מקומי?" שאלתי אותו.
"אין", הוא אמר. השמש החלה לשקוע, והמצב נראה חסר מוצא. זה הולך להיות לא נעים, חשבתי, ואז אמרתי לו - "תשמע...נתקעתי. אפשר לשים אוהל אצלכם בחצר?"
"אה...."
"אני אחפש מקום לינה בבקר", אמרתי.
"טוב...." הוא אמר, "אבל אני צריך ללכת לעבודה. תהיי בינתיים עם דודה שלי, היא תביא אותך לבית שלנו". נסענו במונית לדודה, שהזמינה אותנו לביתה. אחרי כיבוד וקצת שיחה, היא אמרה – "את בטח רוצה לקנות אוכל. אני אקח אותך לסופרמרקט".
נסענו לסופרמרקט גדול וממוזג, מעין סניף "שופרסל" שהוצנח ללב הג'ונגל. כל הלקוחות היו זרים. "את תמיד קונה פה?" שאלתי את הדודה. "לא", היא אמרה, ובצדק – המחירים היו יקרים יותר מישראל. לקחתי מהמדף ארבע לחמניות ונקניק, ורשמתי לעצמי למצוא משהו מקומי בהזדמנות הראשונה. הגענו לדלפק, שם הדודה דחפה את המוצרים שלה, מבלי להוציא ארנק. היא חייכה חיוך של חתול צ'שייר כשנתתי לקופאית כסף והבנתי שאין עודף.
בערב נסעתי עם אריק לבית שלו, שהיה צנוע בהרבה מזה של הדודה. הוא הזיז גדר פח חורקת, והצביע על סככת פח בחצר – "כאן תשימי את האוהל שלך", הוא אמר. הוא הצטופף עם אחיותיו וקומץ זאטוטים חצי-ערומים בשני חדרים, שגם קירותיהם עשויים מפח. שתיים מהן התאלמנו במלחמה, הוא הסביר, והוא מפרנס את כולם, בשכר זעום.
באותו יום התבשלה ארוחה. הוא הביא לי צלחת גדושה באורז וירקות ונטל עוד צלחת לעצמו. הייתי עם חצי מנה בפה כשראיתי אותו נותן צלחת שלישית לחמישה אנשים - האחיות והילדים שלהן. התחלתי להבין לאן נפלתי.
מסיבת הלוויה
לא ישנתי באותו לילה בבית של אריק.
יש משהו באזורי מלחמה שלא נותן לך מנוח, גם כשלא קורה כלום. מין אווירה מגעילה כזאת שמרגישים ברחוב וחודרת לך לעצמות, גם אם אתה תייר מטומטם שהגיע בלי לדעת מה קורה במדינה. הרגשתי את אותם פרפרים שהרגשתי במטוס, וניסיתי להשתיק אותם. למרות המחסור בחשמל בבית של אריק ובבנגי בכלל, הוצאתי את הפלאפון, הפעלתי את הפנס, וקראתי את "הנסיך הקטן", הספר הצרפתי הראשון והאחרון שקראתי בחיי, שקניתי מדוכן-רחוב במרוקו. בדקתי כמעט כל מילה בגוגל טרנסלייט. רשמתי מילים שימושיות. ועדיין לא נרגעתי. איכשהו, כל ציפור וכל כלב משוטט הקפיצו אותי.
מהשכנים הגיעו רעשים של מסיבה, כל כך רועש שלא יכלתי להירדם, אז חשבתי – לעזאזל, והצטרפתי אליה. ב-1 בלילה חמקתי דרך החצר, כשאריק ומשפחתו ישנו. פתחתי את דלת הפח לאט, בניסיון למנוע ממנה לחרוק, והלכתי לשכנים ממול, איפה שעשרות אנשים רקדו בחושך ליד דיג'יי.
שמעתי קריאות של "הי, בלאנש (לבנה)!" מתוך החושך, וחבורה של בני נוער הזמינה אותי להצטרף. היה ברור שזה אירוע משפחתי, ושאלתי-
"אז מה, מי מתחתן?"
"אף אחד", הם אמרו, "זאת הלוויה".
הם נראו כל כך שמחים, שיכורים אפילו, שלא הייתי בטוחה ששמעתי נכון.
"אז איפה האנשים העצובים?" שאלתי.
"שמה", הם אמרו והצביעו לסככה, שם ישבו קרובי משפחה שלא רקדו.
הצעירים המשיכו לרקוד וביקשו שאצלם אותם רוקדים. כמה מיושבי-הסככה התחילו ללכת לכיוון שלנו והצעירים אמרו "את חייבת ללכת" ודחפו אותי בחזרה לבית של אריק, שם פתחתי את הדלת בזהירות וחזרתי לאוהל, לישון.
"לא ציפינו להרג המוני"
בבוקר הלכתי לעיר, כדי למצוא מקום לינה.
בבנגי היו בערך שלושה בתי קפה. ישבו בהם אנשי עסקים, עיתונאים, עובדי סיוע, וצרפתים שחיו שם כל חייהם, כאלה שבאו עם השלטון הצרפתי ושכחו לעזוב. מידי פעם, ממשלת צרפת הציעה להם להתפנות כשהיתה הפיכה, מה שקרה כל כמה שנים ברפובליקה המרכז אפריקאית. חלקם התפנו, וחלקם התבנקרו בבתים עד יעבור זעם.
באחד מבתי הקפה ישב זוג צרפתי מבוגר, שנהג לשבת שם כל בקר על כוס קפה וקרואסון. הם נשארו גם בשיא הטבח של 2013, כי "אנחנו כאן 40 שנה ויש הרבה לעשות פה". כך הם אמרו לי בשיחה, שאני לא זוכרת איך בדיוק התחלתי אותה. כשהם שמעו שבאתי "לטייל", האישה צקצקה. "זה לא המקום", היא אמרה, וניסתה להסביר לאן הגעתי. "זו היתה פעם ארץ יפהפייה", הם אמרו, "פעם יכלנו ללכת למסיבה ולחזור ברגל אחרי שתיים בלילה. היום אי אפשר להסתובב ברחובות בלי רכב, ולא יוצאים מהבית אחרי שש בערב. זה באמת לא המקום להיות בו".
"אז למה נשארתם?" שאלתי.
"חשבנו שזו עוד הפיכה", הם אמרו, "יש פה הרבה הפיכות, והן נגמרות מהר. לא ציפינו שהמונים יוציאו מאצ'טות ויהרגו את השכנים שלהם".
שאלתי אם הם יודעים על מקום לינה שלא מרוקן את הכיס. הם אמרו שלא, וציקצקו שוב. "ניקח אותך לקתדרלה", אמר האיש, "אולי הם יוכלו לעזור לך". הם הסיעו אותי לקתדרלה הראשית והובילו אותי למשרדים האחוריים. "איפה דוקטור יון?" הם שאלו בצרפתית, והפקיד הצביע לחדר אחר.
דוקטור יון היתה רופאה מסיונרית שידעה אנגלית. גם היא בילתה חלק גדול מחייה ברפובליקה והתקשתה להתפנות. היה לה לב רחב וביצים של שור, ועל זה אספר בהמשך. "החדרים שלנו תפוסים", אמרה ד"ר יון, "אולי הכנסייה שלך תעזור לך. לאיזו כנסייה את שייכת?"
"אני יהודייה".
"אז מה יש לכם, בית כנסת? יש בית כנסת בבנגי?" היא שאלה את הפקיד, שענה - "אני לא חושב".
ד"ר יון הוציאה פתק ורשמה עליו כתובת בצרפתית. "זאת הכתובת של מיסיון אחר. אולי אצלם יש מקום. וזה המספר שלי אם תצטרכי עזרה".
ד"ר יון חזרה לטפל בנחיל של אנשים שנזקקו לעזרתה. הזוג הצרפתי הסיע אותי למיסיון האחר שהיה ממוקם מעבר לשער קטן בסמטה קטנה, ונותר מסיבות מובנות מחוץ לרדאר. היה להם בית הארחה, שניהל צוות של נזירות קונגולזיות טובות לב ושומר אחד חמוש. המקום היה רחבת דשא מוקפת בחדרי בטון ערומים, עם מיטה מכוסה בכילה, כיור,דלי מים למקלחת, וגנרטור שפעל כמה שעות ביום, מותרות במושגים מקומיים. בשלב הזה התקרבתי לסופו של יום ארוך מלא בחיפושים וסידורים, הכולל קניית סימכארד מקומי. הייתי צריכה לחזור תוך שעתיים לבית של אריק, איפה שהשארתי את חפציי ולא להשאר בחוץ אחרי החשיכה. הבטחתי לנזירות שאחזור למחרת, אחרי שאביא את החפצים.
לשכונה של אריק הגעתי לקראת השקיעה. נהג המונית לא יכל להסיע אותי עד לבית של אריק, שהיה מוקף בסמטאות צרות, אז מצאתי את עצמי הולכת ברחוב מלא בעשרות צעירים שניגשו אליי והטרידו אותי, משהו שקרה הרבה ברחובות בנגי. כל הצעקות שלי: "די, תפסיקו!" רק גרמו להם לצחוק, ולנסות לחטוף את התיק, שהייתי צריכה לאחוז בו חזק. כל הרחוב התמלא בקריאות: "הי, בלאנש!", וזה נראה כמו התחלה של משהו רע. הלכתי מהר לכיוון הבטונדות, שם עמדו חיילים חמושים מהאיחוד האפריקאי, אבל הם רק משכו בכתפם בקטע של "ככה זה", והבנתי שאין להם שום כוח הרתעה על המקומיים, שהמשיכו להתקבץ.
רק כשנצמדתי לאישה מקומית, שהיתה בדרכה הביתה, המהומה התחילה להירגע. האישה אמרה להם משהו בשפתם, ועוברי האורח התרחקו אבל המשיכו לעקוב אחרינו, עד שאריק ראה אותי משער ביתו, הכניס אותי מיד וסגר את הדלת. "דאגנו לך!" הוא אמר, "איפה היית?!"
"חיפשתי מלון", אמרתי, "ומצאתי. מחר אני עוברת לשם". ראיתי שהוקל לו.
"תשמעי, המצב פה משוגע", הוא אמר, "כשהסלקה כבשו את בנגי הם פשטו על בתי הכלא ושחררו את כל האסירים. אז האסירים מסתובבים כאן חופשי. כבר לא בטוח פה. אפילו על השכנים אי אפשר לסמוך". הוא הצביע בתסכול על ריבוע בחצר, שהיה נקי מעשבים, "הם אפילו גנבו לנו את הגנרטור. פשוט מגעיל פה".
זו היתה הרכישה היקרה ביותר של אריק, שעבד במשמרות ארוכות בשכר זעום כדי לפרנס את כל משפחתו, שאכלו בקושי ארוחה ביום. באותו ערב, לא היה אוכל. אחיותיו ידעו לגשת אליי לאוהל, שם חלקתי איתן את הלחמניות שקניתי בסופר, שהן בלעו בנגיסה אחת. כשהלכתי למקלחת (חדר עם דלי), הן שאלו – " את מתקלחת עם הכסף? את לא משאירה אותו באוהל?", מה שבאמת עשיתי.
גם באותו לילה לא ישנתי. האווירה בבית של אריק היתה מוזרה כמו ברחוב. הכל צעק הישרדות, מחסור וחוסר אמון בבני אדם. חיכיתי לבקר, שבו אוכל לעזוב אותם. אמרתי תודה לאריק, האיש היקר והשחוק הזה, שנתן את מה שהחיים אפשרו לו והלך לעוד יום עבודה בשכר רעב, ועליתי על מונית למרכז העיר.
אחרי כמה סיבובים, מצאתי את הסמטה החבויה של המיסיון, דפקתי בשער, שילמתי לנזירה וזרקתי את החפצים בחדר החדש שלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו