דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

אחד הרגעים החזקים שלקחתי מההצגה היה כאשר אמא של חייל זועקת כלפי המפקדים של בנה: "אני נתתי בן לצבא ואתם צריכים לשמור עליו".

זה הסיפור של "קב"ן": חייל שעבר הלם קרב בעזה והקב"ן שלו, שהחליט על שיטת טיפול שנויה במחלוקת: להחזיר את הלוחם הפגוע לשדה הקרב כדי שיתמודד שם עם הטראומה. האם צדק הקב"ן?

זהו סיפור על חיילים צעירים, ילדים ממש, שלמדו איך להילחם, אבל לא למדו איך להתמודד עם הלם קרב. איך להתמודד עם רגשות אשמה כאשר חברים שלך נהרגים לידך.

המחזה (מאת נבו זיו, בימוי דפנה זילברג) נכתב בהשראת מבצע צוק איתן ואינו שומר על רמה אחידה. יש כאן ניסיון לספר סיפור, אבל הדמויות אינן מפותחות מספיק וכך גם היחסים בין הגיבורים, שאינם מוסיפים אמינות לסיטואציה. קשה גם להעביר לבמה את המתרחש בשדה הקרב. מסיבות אלה ואחרות המחזה סובל ברגעים רבים מחוסר מתח דרמטי.

אני מעדיף לזכור את הרגעים היותר טובים של ההצגה. אלה הרגעים שבהם אנו רואים את מחיר המלחמה: את הפער בין הלוחם האמיץ בשדה הקרב לבין הילד שחוזר הביתה עם נפש מרוסקת.

לפי הסיפור של "קב"ן צה"ל נכשל בטיפול בנפגעי הלם קרב ופוסט טראומה. הם נשחקים תחת גלגלי הביורוקרטיה והמקרה העצוב של איציק סעידיאן (שמחלים בימים אלה) ממחיש היטב את התופעה. המציאות עולה על כל דמיון ועל כל מחזה.

גם המשחק אינו אחיד ברמתו. בין השחקנים בולטים יעקב דניאל בתפקיד הקב"ן ומיקי פלג רוטשטיין בתפקיד האמא. טובים גם תומר מכלוף בתפקיד לוחם גולני ודניאל סבג בתפקיד המפקד של הלוחם.

קב"ן היא הצגה מאוד ישראלית ומאוד עצובה. זו אינה הצגה שנהנים ממנה. זו טרגדיה, שכואבים אותה, יחד עם הגיבורים שלה.