יותר משבע שנים לקח לקצא''א לפנות מיליוני ליטרים של דלק מצינור כבן 60 שהיא עצמה הגדירה כ''פצצה מתקתקת  

השורה התחתונה של הסיפור הזה ברורה ומקוממת: מתחקיר שומרים עולה כי 7.5 מיליון ליטרים של דלק סילוני וסולר שכבו במשך 7 שנים בצינור רקוב שהונח ב-1959 מבלי שהחברה הממשלתית קצא"א, שהצינור בבעלותה, טרחה לפנותם. קצא"א בעצמה הגדירה את הצינור כ"פצצה מתקתקת", מה שלא גרם לה להאיץ את התהליכים. בתגובה לכתבה מסר המשרד לאיכות הסביבה כי מקטע אחר של הקו עדיין מכיל דלק, אינו עומד בתקנות ומהווה סכנה לסביבה. המשרד דורש את ריקונו של המקטע לאלתר.

בחודשים האחרונים כיכבה קצא"א בכותרות בשל הסכם שנחתם עם חברה מאיחוד האמירויות שבעקבותיו אמורים לזרום מדי שבוע מיליוני ליטרים בקו אילת-אשקלון, צינור שהונח לפני כחמישים שנה. קצא"א דחתה את הביקורת שנמתחה על ההסכם וטענה כי הצינור בטוח וכי החברה פועלת בכל מתקניה לפי סטנדרטים מחמירים של בטיחות ומתוך אחריות סביבתית.

סדרת התחקירים שלפניכם מציגה שורה של מקרים בעייתיים שאינם עולים בקנה אחד עם הטענה הזאת.

צינור מודל 1959
שורשיו של הסיפור הזה בסוף שנות החמישים כאשר בין אילת לחיפה הונח צינור בקוטר 16 אינץ' שמטרתו להוביל נפט מהנמל הדרומי לבתי הזיקוק. עשור לאחר מכן הוקמה קצא"א, ראשי תיבות של קו צינור אילת אשקלון, כמיזם משותף לישראל ולאיראן והקו הועבר לבעלותה. לימים הונח קו חדש – צינור בקוטר 42 אינץ' בין אילת לאשקלון – והשימוש ברוב התוואי של הצינור הישן הופסק.

הצינור הישן החליד בנחת בבטן האדמה במשך יותר מעשור עד שבתחילת שנות השמונים הוחלט להחזיר אותו לפעולה, הפעם כדי להזרים דלק סילוני ממיכלים באזור באר שבע לבסיסים של חיל האוויר בדרום. כדי לבצע את ההזרמה נחתם ב-1981 הסכם בין בעלת הצינור קצא"א לחברה ממשלתית אחרת בשם "קו מוצרי דלק בע"מ" (קמ"ד) שבפועל שכרה את הצינור לצורך הזרמת הדלק. עיקר השימוש בצינור לצורך ההזרמה נעשה במקטע שבין אזור באר-שבע לאזור שיזפון. המקטע הדרומי של הצינור - מאזור שיזפון ועד אילת הפך לסוג של "מחסן" שאליו נוזלי שטיפה של הקו, כגון סולר או דלק סילוני שאיכותו נפגמה והוא נפסל לשימוש.

ההסכם בין קצא"א לקמ"ד נשאר בתוקף במשך יותר משני עשורים. ב-2004 הודיעה קצא"א כי ברצונה לסיימו, ובפועל הוא הסתיים ב-2008. באותה שנה החליטו בקצא"א להשבית את הפעילות בצינור, לנוכח מצבו הרעוע: כחמישים שנה לאחר הנחתו התברר לחברה הממשלתית כי חלקים נרחבים מהצינור אינם מוגנים מפני דליפות, ובחלקים אחרים הוא נחשף ואינו מצוי מתחת לאדמה. בסופו של דבר הוחלט כי קצא"א תשפץ את המקטע הצפוני של הצינור במימון מערכת הביטחון וכך אמנם קרה.

במקטע הדרומי, לעומת זאת, זה שהפך ל״מחסן תפעולי״, המציאות הייתה שונה. התכתבות בין קמ״ד למשרד האנרגיה מלמדת, כי בזמן שהסתיים ההסכם בין קצא"א לקמ"ד, ביוני 2008, הצינור היה מלא ב-7.5 מיליון ליטרים של דלק. רק כדי להמחיש מדובר כמות גדולה ב-50% מזו שדלפה באסון הנפט בעברונה ב-2014.

כל הגורמים המעורבים היה ברור כי השארת הדלק הסילוני בצנרת העתיקה היא סכנה של ממש. לאן לרוקן את תכולת הצינור? האפשרות הכדאית ביותר מבחינה כלכלית הייתה למיכל בחווה של קצא"א באילת. זה אולי נשמע פשוט, אך מדובר במלאכה מורכבת שעלולה לפגוע באיכות הדלק הסילוני ולהוריד את שוויו, מה שעלול היה לעורר כלפי קצא"א טענות ואף תביעות.

מהתכתבויות בין הגופים השונים עולהֿ, כי קצא"א ביקשה לוודא שלא היא תישא באחריות במקרה שיעלו טענות כאלה. קמ"ד התנערה מהבעיה, בנימוק שמרגע שהסתיים ההסכם היא אינה אחראית לנושא, והפנתה את קצא"א אל חברות הדלק – הבעלים של המלאי. אלה טענו כי המדינה היא שהורתה להן להחזיק את המלאי בקו, כמלאי חירום של מדינת ישראל, ולכן הן לא רשאיות להחליט כיצד לנהוג עמו.

קצא"א התייאשה מהדיפת האחריות ההדדית, ופנתה לבית המשפט כדי שיורה מה לעשות עם מיליוני הליטרים. היא הדגישה כי הזמן דוחק ומגביר את הסיכון לאסון סביבתי מדליפת כמויות אדירות של תזקיקים. בפנייתה לבית המשפט ב-2013 נכתב, בין היתר כי "המשך האיחסון של תזקיקים בקטע הדרומי הינו בבחינת פצצה מתקתקת, שבסופו של יום – תתפוצץ".

ב-2014 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר פשרה שיאפשר את ריקון הקו, עניין שלקח עוד כשנה לפחות.

להמשך הכתבה :