מיתולוגיה יוונית. 50 נקודות, 64 אחוז מהשדה (יותר טוב מהאחוזים המטורפים שלו בסדרה כולה), אחוזי קליעה מהעונשין של סטיב נאש. 14 ריבאונדים. 5 חסימות. פלוס עשר כשהוא על המגרש. אבל המספר שמספר הכי טוב על יאניס אנדטוקומבו במשחק השישי והמכריע, הוא דווקא המספר הזעום: 2, שני אסיסטים.
מייקל ג'ורדן, אחד שאפשר להאמין למילה שלו בכל מה שקשור לכדורסל, אמר תמיד שהמשחק הכי קשה הוא המשחק שבו הקבוצה שלו הייתה אמורה לנצח ולסגור את הסדרה. קל וחומר לגבי משחק שאמור לחתום לקבוצה שלך אליפות. הידיים רועדות, הברכיים רוטטות. ג'רו הולידיי לא נכנס למשחק. קריס מידלטון ברח מהכדור, ברוק לופז התחבא. זו לא ביקורת. זה פשוט ככה. זה הרגע שבו היחידים בדורם מבדילים את עצמם מהאולסטארים.
שני אסיסטים. זו הסטטיסטיקה הכי חשובה של יאניס מהמשחק הזה. אף אחד לא היה מנצח את המשחק הזה בשבילו. יאניס הבין את זה. המשחק הזה היה על הכתפיים שלו, העומס ירד עליו כדי להכריע אותו, למדוד את גדולתו, ויאניס ניער את המשקל מעל כתפיו. כדי לנצח אליפות שניה ברציפות, אתה צריך קודם לנצח את הראשונה.
רק בשביל לקבל חיבוק. הייתה כבר פחות מדקה לסוף. פיניקס החטיאה זריקה ומילווקי השתלטה על הכדור. הולידיי כדרר במעלה המגרש. טאקר רץ לכיוון השני, לכיוון יאניס שנשאר מאחור, אוסף חמצן מכל מקור אפשרי. טאקר הסתובב בכל העולם כדי להגיע לרגע הזה. יאניס נתן לו אותו. טאקר רץ כמו משוגע, וקפץ באוויר כדי לחלק עם יאניס חיבוק-חבטת חזות שריריים.
יאניס קפץ גם הוא, אבל במקום לעברו של טאקר, הוא פשוט נשאר באוויר, וכשטאקר התקרב אליו, הוא פשט את ידיו לעבר טאקר. יאניס היה גמור. הוא נתן את כל מה שהיה לו ואז הלך לחשבון החסכונות שלו, המקום שאליו אתה הולך במקרי חירום. הוא היה גמור פיזית ובעיקר מנטלית. הוא היה צריך אהבה.
כשהמשחק נגמר, הוא התחבק קצרות עם המשפחה, החברים, ואז הוא חיפש מקום שקט, בודד. כדי לשמוח באמת, אתה צריך לזכור את כל הדמעות של הדרך, את כל האכזבות, ההקרבות, הוויתורים, הפער שבין ציפיות למציאות. הוא התיישב על כיסא בודד. עוד מעט הוא יהיה של הקהל, הקבוצה, העיר, הליגה. הוא הניח מגבת לבנה על פרצופו. זה היה הרגע שלו, לפני שהוא מתחלק.
לבנות, לא לרדוף. לא רוצה לקחת כלום מהאימפריה של גולדן סטייט, סטיב קר וסטף קרי, אבל מה שקרה הבוקר הוא אולי טקס העברת השרביט האמיתי מלברון ג'יימס לדור הבא.
כשיאניס הגיע למילווקי הוא היה ילד בן 18, שחיף, שלא היה לו מושג קלוש איפה מילווקי נמצאת על המפה. הוא היה בודד. הוא היה צריך להתחיל הכל מהתחלה. הוא ספג אכזבות עצומות (לפחות מבחינה קבוצתית). במקום להצטרף לשכירי חרב אחרים, הוא שבר את הנורמה ונשאר בקבוצה שלו, חתם על חוזה ארוך טווח אחרי כישלונות בפלייאוף ועשה זאת באחד השווקים הקטנים ביותר באמריקה.
והכל בקבוצה שבה אין אף בחירה גבוהה בדראפט, הוא עזר לטפח כוכבים, קישט בצבעים כל פועל אפור, הוא התאים את עצמו כדי שמידלטון יהיה אולסטאר, כדי שבובי פורטיס וברוק לופז יהיו קלעי שלשות מצטיינים. מילווקי היא קבוצה של יאניס, החתימה המוקדמת שלו לפני העונה נתנה לקבוצה שקט נפשי, נתנה למאמן שלו שקט תעשייתי. אבל ליאניס יש את התכונה הזו של כוכב רוק בקונצרט: הוא מפנה את הזרקור לכמה דקות לכל אחד מחברי הלהקה כדי שייתן את הסולו שלו על הכלי שעליו הוא מנגן.
זה סיפור באמת נפלא, הכי מגיע. מעורר השראה, בלי קיצורי דרך, ספורטאי שלקח את הכישרון והנתונים הפיזיים שלו לקצה של הקצה בעבודה הכי קשה, ותמיד עם חותמת של אושר ספורטיבי. שנים שהשרביט היה אצל לברון. המלך הישן עדיין חי, אבל השרביט כבר אצל היורש. הדרך לקחת את השרביט עוברת במילווקי. הוא בידיים של יאניס. בהצלחה למי שרוצה להוציא אותו מהידיים שלו.
להיות עד לפנתיאון. מונטי וויליאמס, מאמן פיניקס, עשה את ההתאמות הנכונות. הוא הוציא את הכדור מהידיים של דווין בוקר (רק שמונה זריקות בחצי הראשון), החזיר את פול לסדרה, הלך לספסל, אפילו עם פרנק קמינסקי, ושלח את מיקל ברידג'ס לשתק את הולידיי במקום את מידלטון. וויליאמס תיפקד כמו מאמן איגרוף טוב: חבש את הפצעים, חיזק, עיסה, עצר את הדם, נטע ביטחון.
פיניקס הצליחה לחזור מפיגור 13 ברבע הראשון. היא צמצמה את הפער בריבאונד התקפה, עצרה את הטיולים של מילווקי לעונשין, ואיתגרה כל זריקה מהשלוש. בחצי השני היא כבר חזרה לסורה. הבידודים של בוקר הדגישו כמה הולידיי טוב בהגנה. כשהולידיי טוב בהגנה, הוא גם מתחיל להשפיע בהתקפה.
מונטי וויליאמס עשה הכל נכון, גם כריס פול, גם ג'יי קראודר, גם קמרון פיין. בכל סיטואציה אחרת, נורמלית, כזאת שיאניס שם בה 40-42 נקודות, הם היו חוזרים למשחק מספר שבע בבית. הם נתקלו אתמול בקיר עם כתובת: הכניסה לאגדות כדורסל בלבד.
