הרב בני לאו: בני המגזר שלי כבשו את 'עזרת ישראל'  

לדברי הרב לאו: "מי ניצח את מי? מהי תוצאת הקרב הזה? האם בזכות המלחמה הקדושה הזו יתקרב יהודי אחד למסורת אבותיו?"
המנהג המרגש ביותר (עבורי) במוצאי ט' באב הוא ברכת הלבנה. עוד לפני שבירת הצום נעמדים ונושאים עיניים אל לבנה שכבר נמצאת קרוב למילואה. מתבוננים אל אור החוזר שבה ומתפללים עלינו שנתחדש כמותה ולהאיר לארץ וליושביו.

עם המבט הזה, שכבר מבקש לו את שבעת שבועות הנחמה ומוביל אל תוככי ימי הרחמים והסליחות, אני כותב בדמע ובתפילה אל אחיי ואחיותיי מהמרחב הרוחני שבתוכו גדלתי.

בעבודה מאורגנת הביאו גדודי נוער שצמא לקדש שם שמים, והדירו בקלות את אותם מתפללים שבחרו להגיע לשם כדי להתפלל במעורב.

זו הייתה מלחמה קלה. אבל כעת, בתום יום קרב, אני שואל את קברניטי המלחמה הזו (ובתוכם קרובי משפחתי) – מי ניצח את מי? מהי תוצאת הקרב הזה? האם בזכות המלחמה הקדושה הזו יתקרב יהודי אחד למסורת אבותיו? האם בזכות הכיבוש הזה יגיע מישהו חדש לכותל הישן או החדש?

שמעתי באוזניי את אחד מרבני המלחמה הזו, מדבר בנועם ומסביר שהוא לא גירש אף אחד מן הרחבה. רק בא ללמד על אהבת ישראל. שמעתי את אחת מהרבניות שמנחה את הצעירות שבאו לרחבה ואמרה להן: "כפו עלינו מלחמה וכולנו נקראים לה". ממש מלחמת מצווה שהכל יוצאין.

זה היה תשעה באב מדמם. דיבורי סרק של אהבה וצחצוחי חרב של מלחמה בלי מחשבה על מרקם חיים, בלי שום מחשבה על נזקי המחר, בלי טיפת מקום לראייה כלל ישראלית.

איזה כאב. אני כותב בדמע כי עיניי נשואות אל מילוי הלבנה, לא מוכן לוותר על האופטימיות שבכוח החיים הישראליים שלנו, בכוח ההבנה שרק בסוד הצמצום נוכל לבקש מה' שיבוא גם הוא לשכון בתוכנו.

הורים יקרים – תשוחחו עם הבנות והבנים שלכם על שלום הבית שלנו, עם הפנים לט"ו באב – יום שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה. נחמו נחמו עמי.